בלוג 58: תרבות הכיסאות המתקפלים (או: למה ילדים בני 4 צריכים טקטיקה?)

אחרי הפוסטים הקודמים שבהם צללנו עמוק לתוך דילמות הגירה, חרדות, ופסיכולוגיה של המזרח התיכון, הרגשתי שהשבוע המוח שלי (ושלכם) צריך קצת ברייק. שחרור. משהו קליל שלא דורש ניתוח אנתרופולוגי כבד. בואו נדבר על משהו שורשי, פשוט, שקורה פה בכל שבת בבוקר: הדת שנקראת ספורט ילדים. בישראל, שבת בבוקר מוקדשת לשינה. אתה קם ב-09:00 (במקרה הטוב), אוכל איזה ג'חנון, ומתפלל שהילד יעסיק את עצמו עם איזה פאזל.

באוסטרליה? אם אתה ישן בשבת ב-08:00 בבוקר, אתה כנראה חולה. בסופי שבוע, כל פארק, כל מגרש דשא, וכל מתנ"ס בפרת' נכבשים על ידי צבא של ילדים בחולצות קבוצה זהות, והורים חמושים בכיסאות קמפינג מתקפלים מ-Bunnings וכוסות קפה תרמיות.

פרק 1: מותה של שיטת ה"קח כדור, הכל לטובה"

כדי להבין את ההלם שלי פה, צריך לשים את הקלפים על השולחן לגבי הספורט בישראל. שלא תבינו אותי לא נכון- זה לא שאין לנו ספורטאים טובים בארץ. להפך. ברמת האינדיבידואל, כשישראלי מנהל את עצמו, אנחנו חיות רעות של מוטיבציה, דחף והישרדות. הבעיה מתחילה ברגע שזה הופך ל"מערכת". הספורט הקבוצתי-מאורגן שלנו נגוע פעמים רבות בתרבות "שכונתית". ברגע שיש ארגון, צצות הפרוטקציות, הקומבינות, והאבות שנתלים על הגדר וצועקים קללות למאמן כי הילד שלהם, שהוא "בוודאות מסי הבא", יושב על הספסל. אני מכליל פה כמובן, וטוב שכך, כי תכלס זה נכון.

ופה? פה נפל לי האסימון שלוקחים פה את עניין הספורט אחרת לחלוטין. לא באגרסיביות, אלא ביסודיות.

רשמנו את ג'וני לחוג טניס (לגילאי 3-4, כן?). בשיעורים הראשונים אני עומד בצד ומסתכל על התרגילים. המאמן אומר להם לשים כדור על קונוס, או ללכת כמו סרטנים עם ידיים באוויר. נהיה לי קצר במוח הישראלי שלי: "מה זה התרגיל הזה? הילד לא אמור להתחיל לחבוט בכדור?".

אבל האוסטרלים לא ממהרים לשום מקום. המטרה שלהם היא קודם כל לגרום לילד להתמודד מול עצמו. הם מקנים להם יסודות של תנועה, שיווי משקל וקואורדינציה לפני שהם בכלל רואים את "המשחק האמיתי".

ופתאום, אחרי כמה שיעורים, אתה קולט את הקסם. איכשהו, התנועה המטופשת ההיא שהם עשו בשיעור הראשון מתחברת בדיוק להנפת היד הנכונה של המחבט. אתה מסתכל על זה ואומר לעצמך: "בואנה, זה אשכרה מדמה את הדבר האמיתי. קול!"- אין פה "קח כדור ויאללה לחבוט", יש פה בנייה איטית של ספורטאי לתוך הספורט.

פרק 2: בופה של אולימפיאדה ועונות השנה

עוד דבר שמפוצץ את המוח זה המגוון. כשאנחנו גדלנו היה כדורגל, כדורסל, או ג'ודו. באוסטרליה, המגוון לילדים הוא פסיכי: חוגי טיפוס, כל סוגי הריקוד שקיימים, טרמפולינות, שחייה (שזה חובה קיומית פה) וסתם חוגי "מולטי-ספורט". והעלות? סופר הגיונית. חוגים לגילאי 3-4 נעים בדרך כלל בין 120 ל-200 דולר ל"טרם" (Term - רבעון). המערכת בנויה ככה שהספורט יהיה נגיש לכולם. אבל השוס האמיתי שמבדיל את התרבות פה, הוא עונות הספורט.

בישראל, ילד בן 6 הולך לחוג כדורגל, ואם הוא טוב- הוא משחק כדורגל עד גיל 18. הורים מחליטים לו על קריירה לפני שהוא יודע לחתוך עגבנייה, והוא נשחק לאיטו. פה? ילד לא חייב, וגם לא אמור, לבחור ספורט תחרותי אחד מוקדם מדי. הספורט באוסטרליה מתנהל לפי עונות השנה. יש עונה של פוטי (Footy)- כל המדינה, כל הילדים, נושמים ובועטים פוטי. תמה העונה? מקפלים את הכדורים האליפטיים, שולפים את המחבטים הקשים, וכולם עוברים לקריקט. פשוט ככה! Cricket all the way.

ברור שיש חוגים קבועים לאורך השנה, אבל ליגות הילדים זזות עם מזג האוויר. מה שזה עושה למוח הספורטיבי של הילדים זה מבריק: הם מפתחים קואורדינציה שונה לגמרי, הם לא נשחקים מנטלית מאותו ענף, והם לומדים לאהוב תנועה נטו (היי תום). ככל שעולים בגיל, זה הופך להיות מאוד מקצועי ותחרותי, אבל המטרה העליונה, לפחות בהתחלה, היא פשוט לשמור על תרבות של ספורט וחיים פעילים בתוך הקהילה.

פרק 3: קדושת המאמן והפקת האירוע של ההורים

ואנחנו, ההורים, חלק בלתי נפרד מהטקס הזה. באוסטרליה, אימון הילדים של שבת בבוקר הוא אירוע הקהילה של סוף השבוע, ואנשים מתארגנים אליו כאילו מדובר בפסטיבל. הורים מגיעים עם עגלות שטח (Wagons), פותחים כיסאות קמפינג משוכללים על הדשא (ליד עוד 40 הורים עם כיסאות זהים), מחזיקים את כוס הקפה התרמית שלהם בשתי ידיים, ופשוט נוכחים. אבל מה שהכי הדהים אותי זה מעמדו של המאמן (The Coach). בארץ, ההורה הישראלי יכול לשבת על הטריבונה, לפצח גרעינים ולצעוק למאמן: "למה אתה לא מכניס את רועי?! אתה עיוור?!". המאמן הוא בגדר המלצה. פה? המאמן הוא אלוהים. יש סמכות מוחלטת. הילדים פונים אליו בכבוד, מסתכלים לו בעיניים, ואף הורה לא מעז להתערב מיוזמתו. ואז קורה הדבר היפה באמת: מדי פעם, ה"קואץ'" קורא לנו. הוא מסמן להורים לבוא, מפעיל אותנו לעזור לילדים, ומסביר לנו בנימוס ש"כולנו פה עוזרים כדי לבנות אותם". ואתה, ישראלי שחשב שהגיע רק לשתות קפה, פתאום מוצא את עצמך עומד על המגרש, רץ בין קונוסים, ומעודד ילדים שאתה לא מכיר. זה מכניס אותך למעגל בצורה כל כך חלקה ובריאה.

פרק 4: יאללה גולף! (או: כשמוכר מתייחס לבן 4 כמו לטייגר וודס)

התרבות הזו לא נגמרת במגרש. המדינה הזו גם מעודדת ספורט ברמת המאקרו (למשל, שמעתי שיש מועדונים שמציעים גולף בחינם לילדות כדי לעודד השתתפות בנות בענף- אז מי שרוצה להצטרף לג'וני, שתבדוק את העניין!). ואיך ג'וני הגיע לגולף? קואץ' הטניס שלו זרק לי יום אחד באגביות שהרבה מתנועות הבסיס חופפות, והוא ממליץ לג'וני לנסות גם גולף כספורט נוסף. 

אז אמרתי, יאללה. גולף. בוא נעשה מזה חוויה לילד. אם בישראל הייתי הולך קודם ל"מקס סטוק", קונה לו ערכת פלסטיק ב-15 שקלים עם חור מקרטון, וסוגר עניין לזמן הקרוב. פה לקחתי את זה ברצינות תהומית. אז נסענו לחנות ציוד ספורט המתמחה בגולף. נכנסתי לחנות עם ג'וני, ניגשתי למוכר- בחור אוסטרלי חביב, והתחלתי להסביר לו: "היי, אנחנו פה בשביל הילד, חשבתי אולי לקנות לו...". המוכר חייך אליי, הרים אצבע באוויר כדי להשתיק אותי בנימוס, וירד על הברכיים לגובה של ג'וני. הוא התחיל לדבר אליו.

ילד בן ארבע, כן? המוכר מסביר לו ברצינות תהומית מה הוא חושב שצריך לכלול ב"ערכה הראשונה" שלו. הוא מוציא סרט מידה, מודד את הגובה של ג'וני, בוחן את מוטת הידיים שלו, ואומר לי: "אוקיי מייט, תבואו מחר. אנחנו נחתוך ונתאים את המקלות במיוחד למידות שלך, והערכה תהיה מוכנה".

הייתי בשוק. רציתי להגיד לו: "אחי, הוא כרגע ניסה לאכול חתיכת דשא, אתה לא צריך לעשות לו Custom Made!". אבל ככה זה פה. מתייחסים לכל ילד כאילו הוא ספורטאי מקצועי בהתהוות.

אחרי שקנינו את הערכה, התחלתי לחפש מועדון גולף. כמובן שאי אפשר סתם "להופיע". נכנסנו לרשימת המתנה. חיכינו כמה שבועות עד שבסוף, סוף סוף, התפנה מקום. יאללה, גולף.

סיכום: הפדלאה שבחדר 

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה הכואבת. הדיסוננס הקיומי שלי.

אני חי במעצמת ספורט עולמית. המדינה ששוחה, רצה, גולשת, ומודדת מקלות גולף לילדי גן. הילד שלי נכנס לכושר של חייל מארינס.

ואני? תמיד הייתה לי פילוסופיית חיים מאוד ברורה לגבי כושר. אני תמיד אומר: "אחת הסיבות הכי נפוצות לפציעות ספורט... היא ספורט", אז למה לקחת סיכון?

האמת היא שמאז שעברנו לפרת', עם כל הרילוקיישן, הלחץ, העבודה והבירוקרטיה- הזנחתי לחלוטין את הספורט שלי. אני מדי פעם עוד הולך לטפס, שזה באמת תחביב מדהים שיש לו פה קהילה נהדרת, אבל זה לא מספיק. בעוד האוסטרלי הממוצע קם ב-5 בבוקר לרוץ 10 קילומטר לפני העבודה, הפעילות האירובית הכי עצימה שלי בחודשים האחרונים היא לרוץ לפח האדום בבוקר כדי להספיק להוסיף עוד שקית לפני המשאית של העירייה (סלח לי יורם מנחם).

אז הגיע הזמן להודות באמת: אני חייב לחזור לשגרת אימונים בריאה. אי אפשר לחיות פה ולהישאר בטטה מזרח-תיכונית שמשמינה מ-Footy Pies. אולי אני אתחיל לנצל את החוגים של ג'וני כדי לרוץ מסביב למגרש, ואולי דרך ליזי שדורשת טיולים.

מה שבטוח, בשבת הקרובה אני שוב אצטרך לקום מוקדם לחוג טניס של ג׳וני, ולראות אותו חובט בהנאה.

עד הפוסט הבא (בתקווה שאמצע את נעלי הריצה שלי עד אז),

No worries, all good, too good.