בלוג עשירי: ריטואל הנקניקייה והדשא: פענוח סוף השבוע האוסטרלי המקודש

בישראל, סוף השבוע הוא לא מנוחה. הוא מחנה אימונים. זה ספרינט של 48 שעות שבו אתה צריך להספיק ארוחת שישי עם המשפחה (ולשרוד את הדיון הפוליטי), לקפוץ לחברים, לנסוע לצפון בפקק של המדינה, להספיק להיפגש עם איזה חבר או שניים. המטרה היא לקרוס לתוך יום ראשון מותש, אבל עם תחושה שניצלת כל רגע.

ואז הגעתי לאוסטרליה. וגיליתי שסוף השבוע פה הוא לא ספרינט. הוא אפילו לא מרתון. הוא יותר כמו תנוחת יוגה שנמשכת יומיים. זהו טקס דתי, שקט ומאורגן, עם חוקים נוקשים ובלתי כתובים. בתור ישראלי, זה מרגיש כמו לנחות על כוכב אחר. אז החלטתי לצאת למשימה ולנסות לפענח את סודות סוף השבוע האוסטרלי.

פרק 1: שבת בבוקר - העלייה לרגל למקדש Bunnings

השעון מראה 8:00 בבוקר, יום שבת. בישראל, זה הזמן שבו אתה מתעורר ומגלה שהילד כבר פירק חצי סלון. באוסטרליה? זהו זמן קדוש. זהו זמן העלייה לרגל. ולא לירושלים, אלא למקום קדוש לא פחות: Bunnings. אי אפשר להסביר את התופעה הזאת. גברים ונשים, לבושים בבגדי עבודה ביום החופשי שלהם, נוהרים למחסן הענק הזה כאילו מחלקים שם כרטיסים לגן עדן. הם מסתובבים עם עגלות בגודל של טנק (והילדים עם העגלות לפעוטות שזה חמוד ביותר), קונים דיבלים שהם לא צריכים, צמחים שהם יהרגו תוך שבוע, וצבע לקיר שהם לעולם לא ישתמשו בו.

אבל זו לא המטרה האמיתית. המטרה האמיתית של העלייה לרגל היא הטקס שמחכה בחוץ: ה-״ Sausage Sizzle". תשכחו ממסעדות מישלן. האוכל האוסטרלי האולטימטיבי הוא נקניקייה פשוטה, צלויה על גריל על ידי מתנדבים מעמותה כלשהי, מונחת באלכסון על פרוסת לחם לבן וזול (בצד המזרחי) או בתוך בלחמנייה (בצד המערבי), ומעליה בצל מטוגן. זהו. זה כל הסיפור. והאוסטרלים עומדים בתור בשביל זה. בסבלנות. בלי צעקות. הם משלמים 3.5 דולר, מקבלים את הגלוטן עם הנקניקייה, ואוכלים אותה בעמידה, במבט מלא סיפוק. One with one without.

אני מניח שהדבר הכי קרוב לזה בישראל הוא הלחץ של שישי בבוקר במאפייה. אתה נלחם על החלה האחרונה, מתעצבן כשמישהו נדחף בתור, ויוצא משם מזיע ועם לחץ דם גבוה, אבל עם חלה טרייה ביד (לפעמים). פה? שלווה, סדר, וריח של בצל מטוגן.

פרק 2: סימפוניית מכסחות הדשא של שבת בצהריים

בדיוק כשאתה חוזר הביתה מהמסע הרוחני ל-Bunnings בסביבות 10:30 בבוקר, זה מתחיל. בהתחלה זה רעש חלש, רחוק. ואז השכן מצד ימין מצטרף. ואז זה שממול. תוך חצי שעה, כל השכונה הופכת לסימפוניה רועשת של מנועי שתי פעימות. זהו טקס כיסוח הדשא. האובססיה האוסטרלית לדשא ירוק, אחיד וקוצץ באופן מושלם היא משהו שפרויד היה יכול לכתוב עליו ספר. הדשא הוא לא סתם צמח, הוא כרטיס הביקור שלך. הוא סמל סטטוס. דשא מוזנח? אתה כישלון. דשא ירוק מדי? אתה מתנשא. אנקדוטה אישית: בניסיון הראשון שלי להפעיל את המפלצת הזאת, משכתי בכבל בכזו אגרסיביות ישראלית, דבר שהוביל לצלקת חביבה ברגל. אל תשאלו אותי איך זה קרה. מאז פעם בשבועיים (בערך) אני יוצא לגינה עם המכסחת, שם אוזניות ומתחיל לכסח. החלום הקטן שלך הופך להיות לשדרג בעתיד את המכונת כיסוח, כי ככל שעובר הזמן אתה חושב שכדי להגיע לתוצאה טובה יותר צריך גם מכונה יותר טובה כדי להגיע לתוצאה טובה יותר (זה לא אני, זו המכסחת?).

בישראל הדשא הוא כמובן בעיה של הגנן או של ועד הבית. ובסוף ככל שהשנים נוקפות זה מרגיש שאנשים מעדיפים לרצף את הדשא או לקנות משהו סינתטי. התחביב הלאומי שלנו הוא לא כיסוח דשא, אלא השארת פתקים בלובי על מי שלא ניקה אחרי הכלב שלו.

פרק 3: יום ראשון- “Sunday Sesh” והשקט הגדול

אחרי שבת של עבודה פיזית (או לפחות קניית כלים לעבודה פיזית), מגיע יום ראשון. ויום ראשון באוסטרליה מוקדש לדבר אחד: דה-קומפרסיה.

הטקס האוסטרלי המרכזי הוא ה- Sunday Sesh(יעני סשן של יום ראשון). זהו אישור חברתי לגיטימי להתחיל לשתות בירה ב-12 בצהריים. הולכים לפאב, או ל-Brewery מקומי, או פשוט יושבים בחצר עם חברים. זה לא קשור לאלכוהול (שקר- האוסטרלים שתיינים גדולים), זה קשור להורדת הילוך. זה על לשבת בשמש, לדבר שטויות, ופשוט... להיות.

ואז, לקראת הערב, מגיע השקט הגדול. החנויות נסגרות מוקדם. הרחובות מתרוקנים. יש תחושה שהמדינה כולה לקחה כדור שינה קולקטיבי. בתור ישראלי, זה מרגיש כמו סצנה מסרט אימה. איפה כולם? למה כל כך שקט? זה לא טבעי.

אני זוכר את יום ראשון בישראל כיום הכי גרוע בשבוע. זה היום הראשון לעבודה. פקקים איומים, אין מקום ברכבת, צעקות, לחץ. ה"שבוע טוב" שאיחלת במוצ"ש מרגיש כמו בדיחה גרועה. פה, סוף השבוע לא נגמר בבום, הוא פשוט דועך לאט ובעדינות לתוך השבוע החדש.

פרק 4: איפה הילדים? (או: למה סוף שבוע פה לא דורש משכנתא שנייה)

אז דיברנו על נקניקיות ועל דשא, אבל שכחנו את המרכיב הכי חשוב (והכי רועש) בסוף השבוע הישראלי: הילדים. בישראל, סוף שבוע עם ילדים הוא מבצע לוגיסטי מורכב שדורש תכנון של חודשים ותקציב של מדינה קטנה. האופציות בדרך כלל נעות בין:

·     לנסוע לסבא וסבתא: פתרון קלאסי שכולל נסיעה של שעתיים בפקק, ארוחה שתגרום לך לעלות 3 קילו, והאזנה פסיבית לשיחה על יוקר המחיה.

·     ללכת לבריכה או לג׳ימבורי: מקומות צפופים, מיוזעים ורועשים שעולים יותר מכרטיס טיסה לאירופה, ושבו הסיכוי שלך לצאת בלי מחלה חדשה שואף לאפס.

·     לנסוע לפארק כלשהו: מהלך אמיץ שכולל חיפוש חניה של 45 דקות, רק כדי לגלות ש"כל עם ישראל ואשתו" החליטו להגיע לאותו פארק בדיוק, ועכשיו אתה צריך להילחם על פיסת דשא פנויה ליד פח אשפה עולה על גדותיו.

ופה? פה גיליתי קונספט מהפכני. האופציות הן אינסופיות, מדהימות, ולרוב... בחינם (שווה לציין שבאוסטרליה הרבה אטרקציות לילדים עד גיל 3-4 הם חינם ואתה משלם רק על כרטיס בשבילך, המבוגר. כניסה לבריכה נניח, כמובן שהיא עם ומגלשות וכו׳ וכו׳, עולה בערך 10-15 ש״ח למבוגר, ולילדים אפילו פחות).

זה הלם תרבותי אמיתי. יש פה כמות בלתי נתפסת של פארקים ציבוריים (או Playgrounds) ואני לא מדבר על מגלשה חלודה ושתי נדנדות. אני מדבר על מתחמי ענק שנראים כאילו תוכננו על ידי מהנדסים מנאס"א שהחליטו לרדת לקרקע. יש שם אומגות, קירות טיפוס, מתקני מים בקיץ, טרמפולינות מובנות ברצפה. הכל מתוחזק, הכל נקי, והדשא... אוי, הדשא. הוא ירוק, הוא רך, והוא מכוסח על ידי אנשי מקצוע. אתה יכול ללכת יחף בלי לחשוש לדרוך על זכוכית שבורה או על מוקש שהשאיר איזה כלב.

אבל החלק הכי מדהים הוא לא המתקנים, אלא המרחב. אתה יכול ללכת לפארק הכי פופולרי בשבת בצהריים, ועדיין תרגיש שיש לך מקום לנשום. אין עומס. אין תחושה של "נחיל אנושי". אותו דבר בים. קו החוף פה הוא אינסופי ונקי, ואתה תמיד יכול למצוא פינה שקטה בלי שמשפחה אחרת תתקע לך את השמשייה בתוך האוזן. אפילו בג'ימבורי המקורה (כן, יש גם כאלה, למקרה של יום גשם) - זה גדול, זה מרווח (אבל עדיין רועש, בכל זאת ילדים באטרף).

ההבנה הזאת, שאתה לא צריך "לברוח מהעיר" כדי למצוא שקט, משנה את כל התפיסה של סוף השבוע. בסופי שבוע, השכונה מלאה במשפחות על אופניים, על קורקינטים, פשוט... בחוץ. יש תחושה של קהילה ונינוחות שקשה למצוא בארץ. הילדים פה הם "Free Range", כמו התרנגולות האורגניות. ואתה, בתור הורה, מרגיש פתאום שהכתפיים שלך יורדות בעשרה סנטימטר. אתה לא צריך לתכנן, אתה לא צריך להילחץ. אתה פשוט יוצא מהבית, ובטוח שתמצא מקום נהדר להיות בו. וזה, אולי, אחד הדברים הכי טובים שקרו לנו פה.

מסקנות המחקר:

סוף השבוע הישראלי הוא ספרינט אינטנסיבי של מילוי מצברים חברתיים. המטרה היא לפגוש כמה שיותר אנשים ולחוות כמה שיותר דברים. סוף השבוע האוסטרלי הוא מסע איטי של מילוי מצברים אישיים. המטרה היא לעשות כמה שפחות, אבל לעשות את זה כמו שצריך.

אני? אני עדיין איפשהו באמצע. מנסה להבין איך אפשר לשלב את שניהם. לפעמים זה ארוחת שישי בערב עם ריב פוליטי סוער ואז שבת בבוקר מוקדשת לבדיקה מה חדש ב-Bunnings פלוס נקניקייה- אני עוד עובד על הנוסחה. מקסימום קופצים לפארק הקרוב אלינו לבית ומעבירים שם כמה שעות טובות. עד אז, אני אמשיך להיות אנתרופולוג מבולבל בשכונה, מנסה להבין אם השכן שלי באמת אוהב לכסח את הדשא, או שזו פשוט קריאה נואשת לעזרה.

עד הפוסט הבא.

No worries, all good, too good.