בלוג שביעי: חברים, שכנים והוד מלכותה- על הקושי להתחבר באוסטרליה ועל הפתרון הפרוותי שלנו

אז איפה היינו? אה, כן. שרדנו. יש עבודה, יש גן לג'וני, ואפילו עברתי מבחן ארור אחד. השגרה התחילה לטפטף לתוך חיינו כמו מזגן ישן. אבל עם השגרה הגיע גם שקט.

פרת׳ היא עיר שלדעתי תתפוס תאוצה בשנים הקרובות. קצת מזכירה לי את אוסטין, טקסס- לפני שהפכה ללוקיישן הכי חם בארה״ב. פתאום קלטתי שאנחנו מוקפים באנשים הכי נחמדים ביקום, אבל את שיחת הטלפון השבועית שלי אני עדיין מנהל עם חבר מהתיכון שנמצא 12,000 קילומטר מזרחה. זה הרגע שהבנתי שהשלב הבא ברילוקיישן הוא לא לוגיסטי, הוא אנושי. ברוכים הבאים למבוך החברתי של אוסטרליה.

הפרדוקס האוסטרלי: איך כולם כל כך נחמדים ואני עדיין מדבר לעציצים?

בואו נדבר על האוסטרלים. הם עם נפלא. אמיתי! אומר את זה בכל ליבי. באמת. הם יחייכו אליך בסופר גם אם דרכת להם על הרגל, יתנצלו אם אתה נכנסת בהם, וישאלו אותך "How's it goin', mate?" בכנות כזו שאתה לרגע שוקל לספר להם על בעיות הגב שלך. אבל כאן בדיוק טמון הפרדוקס. כל הנחמדות הזאת לפעמים מרגישה כמו קיר זכוכית יפהפה. אתה רואה את מה שקורה בצד השני, אבל כשאתה מנסה לעבור דרכו, אתה מקבל מכה במצח. זה ההבדל הדק בין להיות Friendly לבין להיות Friends. האוסטרלי הממוצע הוא הכי Friendly בעולם. אבל להפוך את השיחה הנעימה הזאת על מזג האוויר להזמנה לברביקיו ביום שבת? זה כמו לנסות לטפס על האוורסט בכפכפים. יש להם את החברים שלהם מהתיכון, מהקולג', מהקבוצת Footy שהם אוהדים מאז גיל שש. המעגלים החברתיים שלהם סגורים יותר מכספת בנק. עכשיו ברור שהגעה לאוסטרליה בגיל 30+ זה שונה מגיל 20+, וכמובן גם הפוזיציה שאתה מגיע לפה- לימודים, עבודה, טיולים וכו׳, משנה לחלוטין את היכולת שלך למצוא חברה.

התקווה הגדולה: המנטרה של ״חכה שהוא יתחיל בית ספר״

אז איך בכל זאת פורצים את חומת הנחמדות הזאת? כשאתה משתף מהגרים ותיקים בתסכול שלך, אתה מקבל תמיד את אותה התשובה, שנאמרת בטון של גורו זקן שגילה את סודות היקום. הם רוכנים אליך, מביטים בך במבט מלא חמלה ואומרים את מילות הקסם: ״אל תדאג, חבר. חכה שהוא יתחיל בית ספר. אז הכל משתנה״.

בהתחלה פטרתי את זה כקלישאה. אבל ככל ששמעתי את זה יותר, הבנתי שזו כנראה אסטרטגיית ההישרדות החברתית האולטימטיבית להורים מהגרים. זו התקווה שאנחנו נאחזים בה. מסתבר שילד במערכת החינוך הפורמלית הוא לא רק ילד, הוא כרטיס הכניסה שלך למועדון החברתי של המקומיים. למה? כי בית הספר שובר את כל המחסומים בצורה הכי טבעית שיש:

• חשיפה כפויה (במובן הטוב): בגן של ג'וני כרגע, האינטראקציה שלנו עם הורים אחרים מסתכמת ב״היי״ מהיר בזמן שאנחנו מנסים לדחוף זרוע של ילד מתנגד לתוך שרוול של מעיל. בבית הספר, לעומת זאת, אתה פוגש את אותם הורים. כל בוקר. כל אחר צהריים. אתה מתחיל לזהות את האמהות והאבות, את המכוניות שלהם. אתה עובר משלב הנהון הראש האנונימי לשלב ה״בוקר טוב״ המנומס, ומשם, אולי, לשלב הקדוש מכולם: לדעת איך קוראים להם.
• המכנה המשותף האולטימטיבי: פתאום יש לכם על מה לדבר! זה כבר לא סמול-טוק מביך על מזג האוויר. זה דיבורי מלחמה. המורה החדשה לאנגלית, פרויקט המדעים של דינוזאורים שאתה יודע שאתה הולך לבנות בשבילו. הילדים חווים את אותם הדברים, וההורים, חווים אותם יחד איתם. אין דבר שמחבר בין שני בני אדם יותר מאשר תלונה משותפת על כמות הסוכר במסיבת יום ההולדת האחרונה.
• מעגל ימי ההולדת ״ואירועים חברתיים במסווה״: בית הספר מייצר אירועים חברתיים שאתה ״חייב״ להגיע אליהם. יריד בית הספר, יום ספורט, טיול בפארק, מסיבות כיתה. ושלא נדבר על סבב ימי ההולדת האינסופי במגרשי משחקים ובאולינג. אלו הזדמנויות פז. בזמן שהילדים מתרוצצים וצורחים, ההורים עומדים בצד, שותים קפה/בירה בכוס רב פעמית, ו... מדברים. זה המקום שבו שיחות קצרות יכולות להפוך לשיחות אמיתיות? נראה לי.
• קלף הג'וקר: ה-Playdate. מונח ששומעים בסדרות, מחברים מחו״ל. ואז אתה מגלה שזה אמיתי. הדרך הכי לגיטימית בעולם האוסטרלי למבוגר לבקש ממבוגר אחר לבלות איתו, בלי שזה ייראה מוזר. ״היי, ג'וני ממש נהנה לשחק עם מייקל שם בדוי, אולי נקבע להם פליידייט אצלנו בשבוע הבא?״. זה גאוני. זה לא אתה שרוצה חברים, זה הילד שלך! אתה רק מנסה להיות הורה טוב. זו הדרך המושלמת להזמין מישהו אליך הביתה, לשבור את הקרח, ולראות אם יש חיבור שחורג מעבר לדיבורים על קוואקות.

אז כן, אנחנו ממש לא שם ובעיקר ניזונים מסיפורים של אחרים. כי ג'וני עדיין בשלב הגן, ואנחנו עדיין בשלב הנהוני הראש האנונימיים. אבל אנחנו מחזיקים בהבטחה הזאת. ותכלס גם נהנים מהחבר׳ה הישראלים המדהימים שהכרנו פה.

וזה מביא אותי לנקודה הבאה: המגנט הישראלי. למה כל כך קל להתחבר לישראלים פה? כי זה מעין קיצור דרך וזה טבעי וקל וכיף. אתה לא צריך להסביר למה אתה מתגעגע לקוטג' או למה המילה ״בלאגן״ מתארת במדויק את המצב הפוליטי התמידי שלנו. שיחה של חמש דקות עם ישראלי שפגשת בפארק יכולה בקלות להיגמר בהזמנה לקפה או בקבוצת וואטסאפ חדשה בשם ״הורים עייפים בפרת׳״. זה החיבור המיידי הזה, הצורך המשותף הזה בתמיכה ובמישהו שיבין אותך בלי פילטרים. אנחנו באותה סירה, ואפילו שהיא קצת דולפת, לפחות אנחנו חותרים יחד? ומפה לשם, ישראלים מקשרים אותך לעוד ישראלי ואז אתה פוגש משפחות שהופכות למשפחות מאמצות בצד השני של העולם. להיפתח מחדש לאנשים זה תהליך לא פשוט בכלל, אבל ״אם נפתחים מגיעים לאנשים נפלאים״ (ד״ר אתון).

תצפיות אנתרופולוגיות מהספה: כמה דברים שלמדתי על האוזיס

כדי לא להרגיש כמו כישלון חברתי, החלטתי להפוך את זה למחקר אנתרופולוגי חובבני. הנה המסקנות שלי עד כה:

1. “No worries” זו דת, ולא סתם ביטוי: זה ההסבר להכל. למה הפקק (בישראל לא היינו קוראים לזה פקק, מקסימום גודש) לא מזיז לאף אחד? No worries. הטכנאי יגיע "מתישהו בין 8 בבוקר ל-4 אחה"צ״ No Worries. זה משפיע גם על החיים החברתיים. אף אחד לא לחוץ ״ליזום״. כולם מניחים שהכל בסדר אצלך, אז למה שיפריעו לך? No worries.
2. סינדרום הפרג הגבוה (Tall Poppy Syndrome): ואני לגמרי עושה פה הכללות לצורך המחקר. בישראל זה די נפוץ לספר על ההישגים שלך. ״פתחתי סטארט-אפ״, ״סיימתי תואר שני״, ״מצאתי חניה בתל אביב״. פה? עדיף שתשמור את זה לעצמך. האוסטרלים לא אוהבים אנשים שמתבלטים מדי. הרעיון הוא להיות ״Mate״. חלק מהחבר'ה. אם תנסה להיות הפרג הכי גבוה בשדה, אל תתפלא אם מישהו יבוא עם מכסחת דשא (גילוי נאות, אני שונא פרג! לא מבין איך אפשר להגיד שזה טעים בתוך אוזן המן כשיש אפשרות למלא אותה בשוקולד השחר?!?!). בקיצור, צניעות היא שם המשחק. וזה נאמר בטון סופר חיובי.
3. מאזן עבודה-חיים (Work-Life Balance) זה לא סיסמה, זה קדוש: ב-17:01, אם תנסה למצוא מישהו במשרד, תמצא רק את רוח הרפאים של המדפסת (או הפקס, לפעמים זה מדהים שהמכשיר הזה עוד קיים פה). אנשים פה עובדים כדי לחיות, לא חיים כדי לעבוד. הם הולכים לים, רוכבים על אופניים, מבלים עם הילדים. זה שינוי תפיסתי שבהתחלה נראה לי כמו עצלנות, ועכשיו נראה לי כמו שפיות. וכן, יש זמן למצוא תחביבים. דרך אגב, תובנה שלי מהשנה האחרונה- תמיד אומרים שלישראלי ממוצע אין זמן לתחביבים. אני חושב שאחד מהתחביבים של הישראלים שלא נחשב בהגדרה כתחביב זה ״חברים״- בישראל החברים הם תחביב. אתה יוצא עם חברים ונפגש וזה עונה להגדרות של תחביב בעיניי. אבל זו רק התובנה שלי.

אז עם כל התובנות האלה, הבנתי שאולי הבעיה היא לא רק בהם, אלא גם בציפיות שלי. אני רגיל לקצב הישראלי, לאינטנסיביות, לחום. ללחץ. פה צריך סבלנות. ובעיקר לשנן את המשפט Expectations are the thief of joy שהפך עם השנים למנטרה שלי בחיים. או... שצריך פשוט פתרון יצירתי.

ההכרזה המלכותית: קבלו את הוד מלכותה, המלכה אליזבת' השלישית

אז אחרי שהבנו שקשה להתחבר לאצולה המקומית, החלטתי לעשות מה שכל ישראלי טוב עושה כשהוא נתקל בבעיה: קומבינה. החלטנו לייבא אצולה משלנו. גבירותיי ורבותיי, הרשו לי להציג את התוספת החדשה למשפחה, הריבונית הבלתי מעורערת של הבית, הוד מלכותה אליזבת׳ השלישית. או בקיצור, ליזי. כן, הבאנו כלבה. היא טסה אלינו מהצד השני של אוסטרליה. ההחלטה הגיעה אחרי ערב שקט. הבית הרגיש גדול, הגינה ריקה. וכבר שנים שהרגשנו צורך להוסיף עוד קצת בלאגן מבוקר לחיים שלנו שהולך על ארבע. ראינו תמונה שלה במודעה באינטרנט ומיד התאהבנו. ליזי נכנסה לחיינו כמו טורנדו קטן ופרוותי. היא גנבה לנו את הכפכפים ולעסה אותם, והפכה את הגינה המטופחת שלנו לשדה קרב. אבל היא גם הכניסה הביתה כמות אהבה וצחוק שלא נגמרת. ג'וני מצא את השותפה המושלמת למשחקים ולפשע, ואנחנו מצאנו את עצמנו מנהלים שיחות ערות על סוגי חטיפים לכלבים. בנוסף, ליזי, בלי להתכוון, הפכה להיות הגשר החברתי שכל כך חיפשנו. פתאום, הייתה לנו סיבה לצאת לטיולים קבועים בפארק. ומה יש בפארק? נכון, עוד אנשים עם כלבים. ומה הדבר הכי קל בעולם לדבר עליו עם זר? על הכלב שלו. "וואו, איזה חמוד!", "בן כמה הוא?", "היא גם אוכלת את הספה?". הכלב הוא שובר הקרח האולטימטיבי. פתאום, קיר הזכוכית נסדק. התחלנו לזהות קצת פרצופים, קצת כלבים אחרים, וסתם להכיר יותר את האיזור סביבנו. הפכנו, בלי לשים לב, לחלק מקהילה. קהילת בעלי הכלבים של Edgewater. וזה הרגיש כמו התחלה של משהו. אולי בניית חיים במקום חדש זה לא תמיד כמו שחושבים. אולי החיבורים הכי משמעותיים לא מגיעים מהזמנה לברביקיו, אלא מפגישה מקרית בפארק, כששני כלבים מחליטים לרחרח אחד את השני. אולי הדרך להרגיש בבית היא פשוט להכניס אליו עוד קצת בית.

עד הפוסט הבא, שבו בטח אספר איך ליזי אכלה לי את שיעורי הבית. ובתקווה להרחיב את המחקר שלי בהקדם.

No worries, all good, too good.