בלוג שישי: גנים, מבחנים ומציאת עבודה (כי מישהו צריך לשלם על כל ה-Bunnings הזה)

בפוסט הקודם השארתי אתכם עם תמונה פסטורלית: שקיעות, קואלות, ותחושה כללית שהגענו לגן עדן. אבל כמו שכולנו יודעים, אי אפשר לחיות משקיעות בלבד (למרות שניסיתי). הגיע הזמן להפשיל שרוולים, להפסיק לבהות בקנגורו ולהתחיל לבנות שגרה אמיתית. זה הרגע שבו הווילון יורד על החופשה, וההצגה האמיתית מתחילה. שלב ירח הדבש נגמר, ושלב "החיים עצמם", על כל מורכבותם, מתחיל.

חיפוש עבודה בצד השני של העולם: איפה מתחילים בכלל?

אחרי שהבנו את הקצב, התרגלנו לנהיגה בצד שמאל והפסקנו להפעיל את המגבים בכל פנייה, התפניתי למשימה המלחיצה ביותר ברשימה: חיפוש עבודה. כל מי שעבר מדינה יודע על מה אני מדבר. זו תחושה מוזרה של ריק. הזהות המקצועית שבנית במשך שנים נמחקת ברגע. אתה רופא שיניים, אבל פה? פה אתה פשוט ״בחור עם מבטא שמחפש עבודה״. קורות החיים שלך, שהיו פעם מקור לגאווה, נראים פתאום כמו אוסף מילים בעברית שמישהו תרגם בגוגל טרנסלייט. אתה שולח אותם לחלל האינטרנט, לאתרים כמו Seek ו-Linkedin (השנוא עליי מאוד- רמת פייק בלתי נגמרת) ומתפלל שמשהו יתפוס. כל מייל אוטומטי של "Thank you for your application" מרגיש כמו דחייה קטנה, ומתחיל לחלחל הפחד הזה - מה אם אף אחד לא ירצה אותי?

אבל אז קרה משהו שמזכיר לך שאחת האקסיומות הכי נכונות על היקום היא שישראלים נמצאים בכל מקום, ושהם תמיד ימצאו אחד את השני. דרך קבוצת פייסבוק, הגעתי לסטארט-אפ קטן שהקימו שני ישראלים פה בפרת'. פתאום, במקום לשלוח קו"ח רשמיים, מצאתי את עצמי בשיחה. לא ריאיון עבודה קריר, אלא שיחה. סיפרתי להם על עצמי - על רפואת השיניים, אבל גם על העבר שלי בהייטק, על האהבה שלי לטכנולוגיה, על הגאדג'טים שאני אוהב. נוצר חיבור.

התחלתי בעבודה זמנית ב-ProQure (אנחנו מתעסקים בדברים של QR, NFC והרבה מאוד פרודאקט ובניית חוויות משתמש למובייל). זה היה הוגן - אני צריך להוכיח את עצמי בסביבה חדשה, והם צריכים לראות שאני באמת יכול לתרום. אבל מהרגע הראשון, אורי ועמי נתנו לי תחושה שלא קיבלתי מאף מייל אוטומטי. הם האמינו בי. הם ראו את הפוטנציאל מעבר לטייטל. זו הייתה הזדמנות שלא מובנת מאליה בכלל, במיוחד למהגר טרי שעדיין מנסה להבין איפה הווינקר באוטו. זה היה יותר מעבודה, זו הייתה הצבעת אמון, חבל הצלה שנזרק אליי בדיוק ברגע שהתחלתי לחשוב שאני טובע. אז תודה לכם!

מבצע "גן לג'וני": ברוכים הבאים לחינוך בסטנדרט קצת אחר

במקביל לחיפושי העבודה שלי, התמודדנו עם אתגר לוגיסטי ורגשי לא פחות גדול: למצוא גן לג'וני. וכאן, חווינו הלם תרבותי חיובי מהסוג שגרם לנו לשאול את עצמנו שאלות על מצב החינוך בארץ. תשכחו מכל מה שאתם יודעים על גנים. פה אין דבר כזה "גן שכונתי" שמישהי החליטה לפתוח בסלון שלה כי יש לה גישה לילדים. הכל מפוקח, הכל תחת רגולציה ממשלתית קפדנית, והסטנדרטים... וואו.

עשינו "סיורים" בכמה גנים. כל סיור כזה היה כמו להיכנס לעולם אחר. חצרות ענקיות, מצוידות לא רק בחול ונדנדות, אלא בפינות מים, גינות ירק שהילדים מטפחים בעצמם, מטבחי בוץ ומתקני טיפוס מאתגרים. בפנים, כיתות מרווחות, מלאות אור, עם פינות יצירה שלא היו מביישות סטודיו לאמנות. הצוות? יחס מספרי מדהים של מטפלות לילדים, וכולן גננות מוסמכות, עם תעודות, שעוברות השתלמויות קבועות.

אבל מה שהדהים אותנו יותר מהכל הייתה הגישה. הדגש הוא על למידה דרך משחק, על עצמאות, על פיתוח כישורים חברתיים. כל יום אנחנו מקבלים עדכונים באפליקציה ייעודית - עם תמונות, פירוט של מה ג'וני אכל (תפריט מגוון ובריא שמוכן במקום על ידי טבחית), כמה זמן הוא ישן, כמה פיפי הוא עשה, ומה היו הפעילויות המרכזיות של היום. השקיפות הזאת, הידיעה שהילד שלך נמצא במקום כל כך מקצועי, בטוח ומעשיר, הורידה מאיתנו אבן ענקית מהלב. זה לא זול, במיוחד כתושבים זמניים שלא זכאים לסבסוד הממשלתי, אבל השקט הנפשי הזה שווה כל סנט.

שני סטודנטים, דירה אחת

בזמן שאני הסתגלתי לעבודה וג'וני התרגל לחברים החדשים בגן, גדס צללה לעולם האקדמיה האוסטרלי. וזה עולם אחר לגמרי. היא בילתה שעות בספרייה, מנסה לפצח את הקוד: איך כותבים עבודה אקדמית באנגלית, מה הדגש פה (חשיבה ביקורתית ופחות שינון), ואיך מנהלים זמן כשכל קורס דורש קריאה של מלא עמודים באנגלית בשבוע. הבית שלנו הפך למעין מעונות סטודנטים משודרגים - בערבים, שנינו היינו יושבים עם הלפטופים, כל אחד שקוע בעולמו: אני לומד על טכנולוגיות חדשות וקצת על שיניים, היא קוראת מאמרים על פסיכותרפיה וייעוץ. זה היה מתיש, אבל גם יצר בינינו שותפות חדשה - שנינו לומדים, שנינו מסתגלים, תומכים אחד בשנייה מול אתגרים שונים אך דומים במהותם.

המסלול הבלתי נגמר: המרת רישיון

ובתוך כל השגרה החדשה הזו, ריחפה מעליי המטרה הגדולה: להמיר את רישיון רפואת השיניים שלי. המסלול הזה הוא מרתון ארוך, יקר מאוד ומתיש נפשית. השלב הראשון בו הוא מבחן עיוני מפלצתי, שבודק את כל הידע שלך משש שנות לימוד, הפעם באנגלית. אז בין העבודה, הגן והחיים החדשים, מצאתי את עצמי יושב בלילות, אחרי שכולם הלכו לישון, עם ספרים עבי כרס, מנסה להחיות נוירונים במוח שכבר מזמן פרשו לגמלאות. זו חוויה משפילה ומעצימה בו זמנית, לחזור להיות סטודנט, ללמוד דברים מחדש, להרגיש שוב את הלחץ של מבחן גורלי.

ואז, יום אחד, הגיע המייל. פתחתי אותו בלב דופק, מצפה לכל תוצאה. והייתה שם המילה ״Pass״. עברתי איכשהו. אני לא יכול לתאר את תחושת ההקלה. זו לא הייתה רק שמחה על ציון, זו הייתה הוכחה. הוכחה קטנה לעצמי שאני עדיין זוכר משהו, שאני עדיין מסוגל, ושאולי כל המהלך המטורף הזה באמת יכול להצליח.

השלב הבא הוא המבחן המעשי שזה כבר סיפור אחר ומורכב הרבה יותר. אבל החיים, כמו החיים, הכתיבו סדר עדיפויות חדש. כשהמשרה הזמנית שלי הפכה לקבועה, הבנתי שאצטרך לשים את המבחן הבא בהמתנה. אי אפשר לרקוד על כל החתונות במקביל, ובשלב הזה, היציבות של עבודה קבועה, של הכנסה, של מסגרת, הייתה חשובה יותר. אני יודע שגם תורו של המבחן הזה יגיע. צעד אחר צעד.

אז הנה אנחנו, כמה חודשים אחרי הנחיתה. כבר לא תיירים, עוד לא מקומיים. איפשהו באמצע. מנסים לבנות שגרה, לג'נגל בין עבודה, לימודים, גן וחלומות לעתיד. זה מתיש, זה מאתגר, אבל זה גם מספק בטירוף. אתה הולך לישון עייף, אבל עם תחושה שבנית עוד לבנה בחומה של החיים החדשים שלך.

עד הפוסט הבא.

No worries, all good, too good.