בלוג תשיעי: על בשר אלוהי, גבינה ארורה, וקנגורו גורן (+ מצעד הביסלי הרשמי של אוסטרליה)

אז אחרי ששרדנו את מבחן ה-״Arvo״ וה-״Servo״, ואנחנו יודעים להבדיל בין “Yeah, nah” ל-“Nah, yeah״- הגיע הזמן לדבר על הדלק האמיתי: אוכל.

נחתנו פה עם ציפיות (and yes, expectations are the theif of joy). שמענו על ה-Barbie האגדי, על מועדון ארוחות הבוקר, ועל התוצרת המקומית הטרייה. אבל כמו עם השפה, גם פה גילינו שהמציאות מורכבת. מצד אחד, חומרי גלם שיכולים לגרום לשניצל של סבתא לבכות מאושר. מצד שני, נטייה לאומית בלתי מוסברת להמתיק כל דבר כאילו המתכונים נלקחו ישירות מהמקבילה האוסטרלית לקרין גורן. "קנגורו גורן", אם תרצו. אז בואו נפתח שולחן ונראה מה יש בתפריט.

מדור ה-Too good: הבשר, הדגים, והפטיבר-ביקס

Weet-Bix, האהבה הלא-מתוקה שלי- אני אתחיל מההפתעה. Weet-Bix. הדבר התפל והדחוס הזה שנראה כמו קרטון ביצוע מנסורת של מכרסם. האוסטרלים אוכלים את זה טבול בחלב חם עד שזה הופך לדייסה אפורה ומדכאת. אני? אני מוציא מהקופסה וטובל בחלב קר לשתי שניות ומתענג כאילו זה פטיבר. ולמה אני אוהב את זה? כי בניגוד כמעט לכל דגני/מזון בוקר אחרים פה - זה לא מתוק. זה מזון בוקר מעולה, נטול סוכר מיותר, והוא לגמרי הניצחון הפרטי שלי על אימפריית ה"קנגורו גורן״.

״הבשר: אוי, הבשר!״- כאן אין בדיחות. הבשר באוסטרליה הוא פשוט... וואו. האיכות, הטריות, המבחר, והמחיר. בין אם זה סטייק ל-Barbie או בשר טחון לקציצות, האיכות מורגשת בכל ביס. זה אחד התחומים שבהם אוסטרליה נותנת נוקאאוט מוחץ. והפאי עם מילוי הבשר זה אחד המאכלים הכי טובים שהאוסטרלים ייצרו.

דגים ופירות ים: הברמונדי הוא חבר- כן, פירות ים טריים זה מעולה. אבל הדגים.. בעוד שדגים טריים מהדלפק יכולים להיות יקרים, האלטרנטיבה בסופר היא לא רעה בכלל. הברמונדי (Barramundi) והבס (Bass) הקפואים או המצוננים מגיעים במחירים מצחיקים והם פשוט מעולים. הם לגמרי סוגרים את הפינה לארוחת ערב מהירה ובריאה.

הוד מעלתו ה-Vegemite- אי אפשר לדבר על אוכל אוסטרלי בלי להזכיר את ממרח הזפת השחור והמלוח הזה. הווג'מייט הוא לא סתם ממרח, הוא מבחן אזרחות. ניסיתי. באמת שניסיתי. מרחתי שכבה דקיקה על טוסט עם חמאה, כמו שאמרו לי. התוצאה? כמו לתת ליקוק לים המלח בגרסה המשומרת. זה פשוט דוחה. אבל, וכאן הטוויסט המדעי, מסתבר שזה טעם נרכש שכמעט בלתי אפשרי לאמץ אחרי גיל הגן. ההוכחה? ג'וני, הבן שלנו, יכול לשבת ולחסל את זה עם כפית, כאילו זה נוטלה. אני מסתכל עליו, והוא מסתכל עליי, ושנינו יודעים שאחד מאיתנו פשוט לא מבין כלום מהחיים שלו.

חווית הקנייה: שוק וונארו, גרסת הבלי-צעקות

בתור ישראלים, "שוק" זה ב-DNA שלנו. אז מצאנו את המקום שלנו: השוק שפתוח בסופ״ש (שישי-ראשון בוונארו מארקט. הסינים קראו לו Do Fruit and Veg. אצלנו בבית זה הפך לפועל- ״לעשות פירות וירקות״. תחשבו מחנה יהודה. עכשיו תורידו את הצעקות, את ההמולה, את ה"כפרה-עיניים-בוא-תטעם-תות-בטעם-תות", ובעיקר - תוסיפו חנייה. כן, חנייה בשפע. השוק מעולה. ירקות טובים שנשמרים טוב (בואו, אני לא "הלוחש לירקות" כמו אמא שלי, אבל אני מזהה גזר ראוי), וסחורה טרייה במחירים לא רעים בכלל. ופה גיליתי עוד משהו מוזר: הקטע המוזר עם העונות. בארץ התרגלנו שלכל פרי יש את הזמן שלו. פה? מרגיש שלוח השנה האוסטרלי קצת מבולבל. אבטיח? יש כמעט כל השנה. מלון? אננס? תמיד על המדף. ברור, יש דברים עונתיים כמו אפרסקים בקיץ, אבל התחושה היא שהרבה פירות פשוט... שם. תמיד. זה נוח, אבל קצת מוזר.

מדור ה-Yeah, nah: משבר הגבינות הלאומי שלי

אז פירות אחלה, ירקות אחלה, בשר ודגים אחלה. עכשיו, בואו נדבר על הפיל שבמקרר. המקום שבו אוסטרליה מאכזבת. כאן המקום להוציא קיטור. גבינות. אני לא יודע איך להסביר את זה בעדינות. הגבינות פה הן... שמנות מדי, חמוצות מדי, וצהובות מדי. אני לא מבין למה קוטג' צריך להיראות כמו אינסטנט פודינג וניל ובטעם של יוגורט גרגירים מקולקל. הטעם פשוט לא זה. זה לא לחיך שלי, ואני לא ממליץ עליו לאף חיך (וגבינה לבנה? אין). בתור ישראלי שגדל על פתיחת גביע קוטג' 500 גרם, להגיד לעצמי "בוא נטעם רגע עם כפית", ולגלות חצי דקה אחרי שהגביע ריק ועכשיו צריך לחשוב על תירוץ לשאר האנשים בבית- הריקנות פה כואבת. זה הדבר הכי פשוט, והכי חסר. שמעתי לאחרונה שמועה מיצרני גבינות מקומיים: בגלל סובסידיות ממשלתיות על שומן החלב, פשוט לא משתלם להם לייצר גבינות דלות שומן. או שפשוט מישהו טעם את הקוטג' והבין שאין עתיד, אז חבל להתאמץ.

מתוק מדי: חטיפים, צ'יפס, והשוקולד מניו זילנד

כיאה לבוגרי "האקדמיה של יוטיוב", הלכנו לנסות את כל החטיפים והשוקולדים המקומיים. בדקנו טיפה יותר מדי. בין אם זה ה-Caramello Koala או ה-Red Frogs Lollies, הכל מרגיש טיפה מתוק מדי (ויש פה כמה ממתקים שבקלות מוציאים סתימות אז אולי זה הסטארט אפ העתידי שלי?)

שוקולד: הרוב, איך לא, מתוק. מדי. כמובן שהטים-טם שהיינו מחפשים בנרות בישראל נמצא פה בכל מקום וזה לא רע בכלל. בעיקר ה-Tim Tam Slam (הדרך האמיתית לאכול אותו על ידי שימוש בו כקש לשתיית משקה חם/קר- נוגסים את שתי הפינות הנגדיות, טובלים אחת במשקה ומוצצים את הנוזל דרך הביסקוויט). בכללי, אני בחור של שוקולד מריר (וחובב גם שוקולד מנטה), ורוב המוצרים פה מרגישים כמו מסיבת סוכר. ייאמר לזכותם: לעומת שוקולד אמריקאי, האוסטרלים לוקחים בענק. אבל אז... אז מצאתי את Whittaker's. אוקיי- טכנית זה מניו זילנד, אבל זה נמכר פה וזה אלוהי. זה אחד השוקולדים הטובים שאכלתי. הסלאב שלהם עם הבוטנים השלמים (Peanut Slab) זה דבר שצריך להעתיק ולייבא לכל מקום.

צ'יפס: לא רע בכלל. כמובן, הטעם הדומיננטי פה הוא חומץ ומלח (Salt & Vinegar). הם מתים על ויניגר. אבל זה הגיוני- בסוף מדובר בקולוניה לשעבר של אומת ה"פיש אנד צ'יפס". החיבה הזאת מובנת.

המבצע ״במבה״- החיפוש הנואש אחר טעם של בית

מה קורה כשמתעורר בך חשק עז למשהו מאוד ספציפי? משהו שהמוח שלך מקשר ישירות לילדות, לטיול בצופים, לישיבה מול הטלוויזיה ביום שישי? מה קורה כשאתה צריך, אבל פשוט חייב, ביסלי? כאן נכנס לתמונה המוסד המפואר המכונה "המדף הישראלי". מסתבר שבסניף Coles מסוים, בפרבר בשם Dianella (שנחשב לאזור היהודי של פרת'), הקדישו מספר מדפים לטובת ישראלים בנכר. שם, בין רוטב טריאקי למיונז יפני, אפשר למצוא אוצרות של ממש כמו שקדי מרק, פתיתים, ואפילו ערגליות לא עלינו. והדיון בקבוצות הוואטסאפ של הישראלים? סוער יותר מהכנסת. הנושא הבוער ביותר, זה שגורם לאנשים לכתוב מגילות זעם הוא כמובן: "יש במבה?" מתי היא מגיעה? מי ראה? באיזה סניף? אנשים מתארגנים למבצעי קומנדו חשאיים, שולחים מרגלים לסרוק את המדפים, ומדווחים בזמן אמת מהשטח. גילוי נאות: אני לא חושב שבמבה זה כזה סיפור (אלא אם היא יבשה, ואז אנחנו מדברים על חטיף סביר +).

אז מתוך תחושת שליחות קהילתית, החלטתי שאני לא יכול לעמוד מנגד. לא יכולתי לשאת את כאבם של מכורי הבוטנים. אז עשיתי מה שכל איש טכנולוגיה משועמם עם יותר מדי זמן פנוי היה עושה: בניתי בוט. קבלו את ה-במבוט Bambabot. יצרתי בוט קטן וחרוץ שסורק את אתר האינטרנט של Coles אחת לשעה, בודק את מצב המלאי של במבה בסניפים הנבחרים, ושולח עדכון אוטומטי למי שחפץ בכך על Restocking. והתוצאות? מרתקות. למרות ההייפ וההיסטריה, גיליתי שהמלאי לא תמיד מתחסל במהירות שחשבתי. אולי, וזו רק תיאוריה, הבמבה היא לא באמת מה שחסר לנו. אולי היא סמל. אולי מה שאנחנו באמת רוצים, מה שהנפש שלנו באמת משתוקקת אליו, הוא החטיף המושלם, זה שאין לו תחליף, זה שהוא התשובה לכל שאלה- אפרופו. כן, אפרופו. יאללה, שאיזה יזם יהודי ירים את הכפפה ויביא לי אפרופו!!! אני מוכן לשלם לא מעט.

ולסיום, פינת המומחה: מצעד הביסלי הרשמי שלי. מכיוון שאנחנו כבר עוסקים בקודש הקודשים, הרגשתי שזו חובתי הציבורית לפרסם את דירוג הביסלי הנכון, האובייקטיבי והמדויק היחיד שקיים ביקום (כל דירוג אחר, אהם אהם גדס, בטל ומבוטל):

1. גריל: המלך. הקיסר. אלוהי הביסלי. בפער כזה ששאר הטעמים צריכים משקפת כדי לראות אותו.
2. פיצה: סגן המלך. קראנצ'י, מתובל בחוכמה, תמיד שם בשבילך.
3. פלאפל: בחירה מכובדת. קצת אתני, קצת מחוספס. מקום שלישי ראוי.
4. בצל: החבר הטוב שאף פעם לא מאכזב, אבל גם אף פעם לא מרגש מדי.
5. ברביקיו: מה זה בכלל? למה זה קיים? מי ביקש את זה? פסול.

למישהו יש בעיה עם הדירוג הזה?!?!???!?? אם כן, תרגישו חופשי לטעות בתגובות.