בלוג 15: להיות 80% מעצמך (או: למה אני פחות מצחיק באנגלית)

אני חושב שאני מדבר אנגלית די סבירה, ובגדול אני מצליח לנהל חיים, לעבוד בהייטקס, ואפילו לדבר עם נציגי שירות עם מבטאים כבדים (טוב, זה לא חוכמה, הם תמיד אומרים "No worries").

אבל לא משנה כמה האוצר מילים שלי יגדל, יש משהו אחד שתמיד חסר. משהו שקשה לשים עליו את האצבע, אבל הוא מורגש כמעט בכל אינטראקציה זרה. אני קורא לזה ״סינדרום ה-80 אחוז״. בטח הפסיכיאטרים מצאו לזה איזה שם ארוך ומפוצץ.

כשאתה חי בשפה זרה, אתה הופך לגרסת ״לייט״ של עצמך. גרסת הדמו. אתה מתפקד, אתה מובן, אבל הניואנסים הקטנים- החדות, הציניות, ההומור, המהירות- נשארים קצת מאחור, תקועים במכס בנתב"ג.

מותו של ההומור (ושל הציניות)

בישראל, אני אוהב לחשוב על עצמי כבנאדם מצחיק. או לפחות שנון. הציניות היא שפת האם השנייה שלנו. פה? פה אני מרגיש שלפעמים אני נתקע בקיר בטון. קרה לכם פעם שזרקתם הערה צינית מבריקה בארוחת ערב, ובמקום צחוק קיבלתם שקט מביך ומבטים מודאגים? האוסטרלים, עם כל הנחמדות שלהם, לוקחים דברים מאוד מילולית (או שההומור שלהם פשוט אחר). וכן, הם נחשבים ליותר ציניים מהבריטים, אבל יחסית לישראלים? בואו..

אני זוכר שיחה עם לקוח מהעבודה. מישהו אמר משהו על דד-ליין בלתי אפשרי, ואני זרקתי איזו יציאה סרקסטית שבארץ הייתה גוררת חיוכים והנהונים. פה? הלקוח הסתכל עליי ברצינות תהומית ורצה בטח לשאול אם אני צריך עזרה בניהול זמן. באותו רגע אתה מבין: באנגלית אני פחות שנון. יש מצב שאני אפילו סתם נשמע לעיתים ממורמר או מוזר.

מה אתה לומד לעשות? להפחית. להתעדן. אתה מצנזר. אתה הופך להיות ״האיש הנחמד שמהנהן או מחייך״. וזה מתסכל, כי אתה יודע שבפנים מסתתר סטנדאפיסט מובטל.

הפחד להיות ״הישראלי״ המצוי

ישראל היא מדינה בווליום גבוה. אנחנו מדברים עם הידיים, אנחנו נכנסים לדברים של אחרים כדי להראות התלהבות, אנחנו מתווכחים בלהט. ״זה לא אגרסיבי, זה אכפתי״.

באוסטרליה? הווליום הוא על Mute. תרבות השיחה פה היא מנומסת, שקטה, ומסודרת. אדם א' מדבר, מסיים את הפיסקה, לוקח נשימה, ורק אז אדם ב' מתחיל.

עבורי, זה דורש מאמץ על-אנושי. אני מוצא את עצמי כל הזמן בבדיקה עצמית: ״האם אני מדבר חזק מדי?״, ״האם הייתי ישיר מדי?״, ״האם הידיים שלי זזו יותר מדי וזה נראה כאילו אני מנסה להרביץ למישהו?״.

הפחד הזה, להיות מתויג כ״ישראלי האגרסיבי״ או המהגר הלהוט״, גורם לך לכווץ את האישיות שלי. אני מנמיך, אני מרכך, אני מוסיף "Please" ו-"Thank you" ו-"Sorry" בכל משפט שני, עד שאני נשמע כמו דמות מסרט מצויר בריטי. זה מעייף להיות כל כך מנומס כשבפנים בא לך לצעוק "יאללה, בחייאת איציק, לאב יו ביי״.

המעבד מתחמם (עייפות מנטלית)

וזה מוביל אותי לעייפות. יש ימים שאני מסיים לעבוד, ואני גמור. לא פיזית- ישבתי על כיסא במזגן ובהיתי במסך. אני גמור מנטלית. הראש שלי מרגיש כמו מחשב נייד ישן שניסו להריץ עליו תוכנה כבדה מדי והמאוורר שלו צורח. לחיות בשפה שנייה זה אומר שהמוח עובד כפול. כל מחשבה עוברת תרגום, כל משפט עובר עריכה, כל מילה עוברת חיפוש בארכיון. לבקש מה-ai שיבדוק לי את ה-grammer או ה-spelling לפני שאני שוקל לשלוח מייל. לפעמים אני נתקע באמצע משפט פשוט כי ברחה לי המילה ל״מהדק״ או ״מרית״, ואני צריך לתאר את זה כמו ילד בגן ("You know, the thing... for the dough...").

העייפות הזו היא לא סתם עייפות. זה ״Brain Fog״ (ערפל מוחי?!) בשעה 17:00 אני כבר לא מסוגל לקלוט עוד אנגלית. אני רק רוצה שקט. או עברית.

הפתרון: תחנת הטעינה הישראלית

וזו אחת הסיבות שאנחנו מחפשים את הקהילה הישראלית. בהתחלה אמרתי לעצמי: "אני לא אהיה מאלה שגרים בגטו ישראלי. באתי לחוות תרבות חדשה!". אבל מהר מאוד הבנתי שהמפגשים עם ישראלים הם לא בריחה מהתרבות האוסטרלית, אלא תחנת טעינה לנפש. כשאתה פוגש ישראלים, אתה חוזר ל-100%.

פתאום הציניות עובדת. פתאום אפשר לדבר מהר, לקטוע אחד את השני, לצחוק בקול רם, להשתמש בסלנג. המעבד במוח נח, כי הכל זורם בסיבים אופטיים של שפת אם. אתה לא צריך להסביר למה משהו מצחיק או מעצבן- הם פשוט מבינים.

אז כן, יש לי חברים בעבודה, ויש את השכנים הנחמדים, ואני משתפר בלהיות "אוסטרלי" מיום ליום. אבל בסופו של יום, אין תחליף לתחושה הזאת של להיות פשוט אתה, בלי פילטרים, בלי תרגום, ובלי 20% מע״מ שיורדים בדרך.

אז אם אתם רואים אותי שקט ומנומס במסיבה אוסטרלית, תדעו שבפנים, בתוך הראש שלי, אני מריץ דאחקות של אסי וגורי, ומרגיש ״טיפה עקצוצים״.

עד הפוסט הבא,

No worries. All good. Too good. (כתבתי את זה נכון?!?!?!?)

סידני. אנחנו בצד השני אבל איתכם בלב.