בלוג 17: הדת האמיתית של אוסטרליה והילד שגדל לי באנגלית

אם תשאלו ברחוב מי ראש ממשלת אוסטרליה, רוב האנשים יגידו לכם שזה אנתוני אלבניזי. אבל כל הורה שגר פה יודע את האמת: המנהיגה האמיתית, הבלתי מעורערת והנערצת של היבשת הזאת היא כלבה כחולה מצוירת בשם בלואי (Bluey).

אז השבוע החלטתי לצלול לעומק חווית ההורות באוסטרליה. מצד אחד- עולם צבעוני, מושקע ומדהים של תרבות ילדים. מצד שני- הפחדים הקטנים (והגדולים) שמתגנבים ללב כשהילד שלך מתחיל לענות לך באנגלית.

פרק 1: הדת השלטת- מי את, בלואי?

אני אפתח בוידוי: עוד לא ראיתי פרק אחד של בלואי. כן, אני יודע, תשללו לי את הויזה. אבל זה בדיוק העניין- אני לא צריך לראות כדי להבין שאני חי תחת שלטונה (וכן, בלואי היא גברת, לא אדון).

זה נמצא בכל מקום. בסופר, המדפים של החטיפים, היוגורטים והפלסטרים ממותגים בפרצוף שלה. בחנויות הבגדים, כל ילד שני לובש פיג'מה שלה. בגן של ג'וני, הילדים מדברים עליה כאילו היא חברה לכיתה.

ממה שהבנתי (כי בכל זאת, קשה להתחמק), הסדרה הזו היא גאווה לאומית. אומרים שהיא מדייקת את החיים באוסטרליה ברמה מפחידה- הבתים, הסלנג, הציפורים ברקע. אבל ההשפעה הכי גדולה היא על ההורים. שמעתי אגדות על אבות קשוחים שיושבים ובוכים מול הטלוויזיה בגלל פרק על "Sleepytime".

אז אני עוד לא שם, אבל אני מבין שזו רק שאלה של זמן עד שאכנע. ג'וני כבר מתחיל לזמזם את המנגינה, ואני מבין שבקרוב מאוד בנדיט (האבא בסדרה) יהפוך למודל החיקוי שלי, וזה מלחיץ, כי אומרים שהוא מציב רף אבהות בלתי אפשרי.

פרק 2: הביטלס של הפעוטות (The Wiggles)

אם בלואי היא המלכה, אז ה-Wiggles הם הנביאים. ופה כבר נפלתי חזק.

למי שלא מכיר, מדובר בארבעה אנשים מבוגרים (מתחלפים, כמו חברי כנסת, אבל עם חולצות צבעוניות) ששרים שירים עם ליריקה מורכבת כמו "Fruit Salad, Yummy Yummy".

זה לא סתם "ערוץ הופ". זה מוסד. זה קאלט. הם ממלאים אצטדיונים כאילו היו קולדפליי. הורים עומדים בתור לכרטיסים, קונים מרצ'נדייז באלפי דולרים. ההלם הראשוני הוא קשה. אתה שומע את זה ואומר "מה לעזאזל?". זה מרגיש כמו הזיה צבעונית. אבל הכוח שלהם הוא בשטיפת המוח. אחרי שבועיים פה, אתה מוצא את עצמך באמצע ישיבה חשובה, מהנהן ברצינות לבוס, כשבראש שלך מתנגן בלופ אינסופי ושואב נשמות: "Hot Potato, Hot Potato...". זה נתקע, זה לא יוצא, וזה גורם לך לזמזם בסופר בזמן שאתה בוחר מלפפונים. הזהרו, זה מדבק יותר מקורונה.

פרק 3: גן עדן לילדים (נאס"א של המגלשות)

צריך להודות ביושר: אוסטרליה היא כנראה המקום הכי טוב בעולם להיות בו ילד (או הורה עייף שצריך לשחרר את הילד). משקיעים פה בילדים ברמה שקשה לתפוס.

הפארקים הציבוריים (Playgrounds) הם לא סתם "גינה". הם פרויקטים הנדסיים. כל פארק שכונתי נראה כאילו תוכנן על ידי צוות מהנדסים מנאס"א שהחליטו להתמקד במגלשות במקום בחלליות. יש אומגות, יש מתקני מים, יש אזורי טיפוס, והכל מגודר (קריטי להורים!) ומוצל עם יריעות ענק (כי השמש, זוכרים?).

הגישה הכללית היא מכילה וסבלנית. אין שלטים של "אסור לדרוך על הדשא". הכל מותר. הילדות שג'וני מקבל פה היא חלומית, בסטנדרטים שבישראל, עם כל האהבה, פשוט לא קיימים במרחב הציבורי החינמי.

אבל... (וכאן מגיע הטוויסט בעלילה)

בתוך כל הטוב הזה, מתחיל לחלחל פחד חדש. חשש קטנטוש שלא היה שם כשארזנו את המזוודות. החשש מהילד ה"אוסטרלי" שגדל לנו בתוך הבית, ומתרחק מ״הילד הישראלי״ שהיינו.

פרק 4: "אבא, can I have some water?

זה קרה לראשונה לפני כמה שבועות. שאלתי אותו שאלה בעברית, והוא ענה לי באנגלית. טבעית, שוטפת, עם מבטא קטן ומתוק.

באותו רגע הלב מחסיר פעימה. פערי השפה הם לא רק עניין טכני. שפה היא רגש. שפה היא הומור. שפה היא הבית. הפחד הכי גדול שלי הוא שלא תהיה לנו את אותה "שפת אם" רגשית. שיום יבוא ואני אנסה לספר לו בדיחה, או להשתמש בביטוי ישראלי, והוא יסתכל עליי במבט של תייר שלא מבין מה אני רוצה. אני רואה אותו משחק עם ילדים אחרים, מדבר את השפה שלהם, צוחק מהבדיחות שלהם, ואני מרגיש שאני מאבד חתיכה קטנה ממנו לטובת המדינה הזאת. אנחנו נלחמים על העברית בבית, אבל האנגלית היא אוקיינוס, ואנחנו רק סירה קטנה. אבל עד כה, הילד מדבר שתי שפות בצורה עילאית ומתנשאת.

פרק 5: איפה ה"פלפל"? (הילד המנומס מדי)

אני גדלתי בישראל של שנות ה-90. הייתי בצופים, הלכתי ברגל לבית ספר מכיתה א', הסתובבתי עם מפתח על הצוואר, הלכתי לקניון עם חברים לבד. הייתה עצמאות, היה את ה"פלפל" הישראלי הזה שמלמד אותך להסתדר, לחשוב מחוץ לקופסא, לרצות לכבוש את העולם ואשתו.

פה? המחשבה שילד ילך לבד ברגל לבית ספר היא מדע בדיוני. הכל במכוניות (Kiss and Ride). הכל בטוח, מוגן, עטוף בצמר גפן ובחוקי בטיחות מחמירים.

מצד אחד, זה מרגיע. אני ישן טוב בלילה. מצד שני, אני מפחד שהוא יגדל להיות... נאיבי מדי. מנומס מדי. ילד שלא ידע לעמוד על שלו בג'ונגל האמיתי שנמצא מחוץ לבועה האוסטרלית. אני רוצה שהוא יהיה מנומס, בטח, אבל אני לא רוצה שהוא יהיה "Tofu"- חסר טעם ומרקם משל עצמו. אני רוצה שיהיה לו קצת מהפלפל הישראלי הטוב, וקשה להנחיל את זה כשכל העולם מסביב אומר לו "No worries".

פרק 6: סבא וסבתא בפיקסלים

וזה אולי הכאב הכי גדול. הריחוק. אין תחליף לסבא וסבתא. נקודה.

לראות אותם מנסים ליצור איתו קשר בשיחת וידאו זה שובר לב. הם עושים פרצופים, שרים שירים, מנסים לתפוס את תשומת הלב שלו דרך מסך של 6 אינץ'. והוא? הוא ילד. הוא מאבד סבלנות אחרי דקה, רוצה ללכת לשחק בגינה, משאיר אותם בוהים בתקרה של הסלון שלנו.

הם מפספסים את המילים החדשות, את הריח שלו אחרי אמבטיה. והוא מפספס את הפינוקים, את החיבוק, את הביטחון שיש רק אצל סבא וסבתא. הם מפספסים אותו, והוא מפספס אותם. שום טכנולוגיה, ושום זום, לא יכולים להחליף חיבוק של סבתא או השתוללות עם סבא. זה המחיר הכבד ביותר של כרטיס הטיסה הזה. אנחנו מנסים לפצות על זה, אבל זה חור בלב ששום facetime לא יכול למלא.

סיכום: הייבריד אוסטרלי-ישראלי

אז כן, אנחנו מגדלים אותו בגן עדן. יש לו פארקים ירוקים, ויש לו וויגלס, ובהמשך אולי נראה יחד בלואי. אבל בלילה, כשאני משכיב אותו לישון, אני מבין שאנחנו עושים פה ניסוי. אנחנו מגדלים הייבריד. ילד עם שורשים ישראליים וענפים אוסטרליים.

האתגר שלנו הוא לוודא שהשורשים האלה יהיו מספיק חזקים כדי להחזיק את העץ, גם כשהוא מדבר במבטא שאני בקושי מבין ושר על סלט פירות.

עד הפוסט הבא,

No worries. All good. Too good (אמרתי את זה נכון, ג'וני?)