בלוג 25: מתי "שם" הופך ל"כאן"? (או: תאוריית שק הדאגות וטוויסט הויזה האכזרי)

אחרי שחזרנו מאחד מטיולי סוף השבוע שלנו מחוץ לעיר, קרה משהו מוזר. נהגתי על הכביש המהיר חזרה לכיוון פרת'. הייתה עייפות של מוצ״ש, ג'וני נחר במושב האחורי, ליזי נזרקה במושב האחורי וכבר לא הייתה לבנה, וגדס בהתה בחלון. עברנו את קו הרקיע המואר של ה-CBD (מרכז העיר), פנינו ביציאה לכיוון השכונה שלנו בצפון, ניווטתי את דרכי בשכונה ונכנסתי לחניון של הבית שלנו. כיביתי את המנוע, שחררתי אנחת רווחה של נהג מותש, והמוח שלי, בלי לבקש אישור משום ועדה עליונה - פלט את המחשבה: "אחח, איזה כיף לחזור הביתה".

ואז עברה לי מחשבה רגעית, קצת פילוסופית, על המשפט הזה. רגע. הביתה? פה זה הבית? ממתי? איך זה קרה מתחת לרדאר? הרי עד לא מזמן, "הביתה" היה רחוב בישראל. "הביתה" היה המקום שבו גדלתי. איך זה שפתאום, קירות לבנים וגינה בפרברי פרת' קיבלו את הטייטל הכי כבד ומשמעותי בשפה האנושית?

פרק 1: האנטומיה של ההשתרשות (איך מגדלים שורש מבטון)

בסרטים, הגיבור מתאהב במקום החדש כשהוא עומד על צוק מול שקיעה מטורפת, או כשהוא מסתכל על הים. במציאות, לפחות בשבילי, החיבור למקום קורה בצורה הרבה יותר אפורה, משעממת ונטולת פילטרים באינסטגרם. הוא לא קורה בגלל הקנגורו בפארק. הוא קורה כי אתה יודע בדיוק באיזה מעבר ב-Coles נמצאת הפסטה שאתה אוהב. הוא קורה כשאתה כבר מכיר בעל פה את השריטה בכביש בכיכר ליד הבית ויודע לקחת אותה קצת שמאלה. כשיש לך "המוסכניק שלי", "הספר שלי" (יעני Barber), והקופאית בשוק שכבר שואלת לשלומך בלי שזה ירגיש מזויף.

שורשים לא צומחים מרגעים דרמטיים. הם צומחים ממיליון רגעים של שגרה. כשאתה מפסיק להשתמש בוויז כדי להגיע לגן של הילד, כשאתה מתרגל לצליל המסוים של פתיחת דלת הכניסה שלך- פתאום, המקום הזר הזה כבר לא זר. הוא מתעצב סביבך. הוא הופך למוכר. הוא שלך.

פרק 2: שדרוג תוכנה- מ"מדינה" ל"זהות רוחנית"

וזה מוביל לשאלה הכואבת: מה קורה לישראל במשוואה הזאת? האם החלפתי אותה? האם אני בוגד? התשובה היא שמשהו במוח עובר שדרוג גרסה. ישראל משנה פוזיציה. פעם ישראל הייתה ה"כאן". היום היא ה"שם". המשפט "ישראל תמיד תהיה הבית" לא נמחק, הוא פשוט מתבגר ומשתנה. ישראל היא כבר לא הבית הפיזי שבו אני ישן בלילה או הכתובת שעליה אני מזמין משלוחים מאמזון. היא הופכת למצפן פנימי. לבית הרוחני. ל-DNA שלי. היא כבר הגדירה מי אני, מה ההומור שלי, איך אני מגיב למצבי לחץ ואיך אני אוהב את האוכל שלי (מתובל, תודה).

צריך ללמוד לקבל את הדואליות הזאת: אפשר שיהיה לך בית פיזי אחד שבו אתה בונה שגרה, ובית רוחני אחר שמחובר אליך בוריד. וזה בסדר. זה לא עושה אותך פחות ישראלי, זה פשוט עושה אותך ישראלי שגר באוסטרליה.

פרק 3: תאוריית "שק הדאגות" (האקונה מטטה זה רק בסרט)

אני יודע שלפעמים, כשחברים/משפחה בארץ קוראים את הבלוג או רואים תמונות, הם בטוחים שאנחנו חיים בסרט של דיסני. שגרה נטולת דאגות, שמש, פאבים עם ג'ימבורי וכסף שצומח על עצי אקליפטוס. אז הנה מראה קטנה למציאות: החיים פה הם לא בהכרח קלים יותר ״נפשית״ (אולי קצת? טוב, קצת), הם פשוט... אחרים. אני קורא לזה "תאוריית שק הדאגות". כבן אדם, ועל אחת כמה וכמה כישראלי, יש לך שק דאגות נוסף בלתי נראה על הגב. בישראל, השק הזה מלא באבנים קיומיות כבדות: מלחמה, ביטחון, מילואים, שסע חברתי, האזעקה הבאה.

כשעברנו לאוסטרליה, רוקנו את השק מהאיומים הלאומיים. אבל שלא תטעו, הוא לא נשאר ריק אפילו לדקה. הוא התמלא מיד באבנים אחרות. בדאגות פרטיות ואישיות ששוקלות לא פחות: האם נמצא עבודה יציבה שתאפשר לנו לנשום? האם ג׳וני ואנחנו נצליח להשתלב? האם המסלול הבלתי נגמר והמתיש של מעבר בין ויזה יגמר? החשש לא להיות "המהגר העני" שמתחיל מאפס בגיל 30+, במדינה שבה כולם כבר בנו לעצמם הון ופנסיה. החשש לא להצליח לעבוד במקצוע שאתה הוכשרת אליו, והרשימה עוד ארוכה. אתה מחליף חרדה לאומית בחרדות פרטיות של יומיום. זה אולי לא נופל עליך מהשמיים כמו טיל, אבל זה לגמרי נמצא איתך במסע.

פרק 4: הטאב הפתוח בדפדפן (מחשבות על חזרה)

מתי אתה אומר לעצמך "אוקיי, זה הבית החדש, תתרגל"? האמת היא שהגירה היא כמו טאב (לשונית) שתמיד נשאר פתוח ברקע בדפדפן של המוח, ולוקח לך משאבים וזיכרון. השאלה "מה אם נחזור?" תמיד מרחפת שם, בעיקר ברגעים קשים, כשאתה מתגעגע או כשמשהו לא מסתדר. אבל כדי באמת לחיות פה, כדי לא לחיות בתוך "חדר המתנה" נצחי, אתה חייב בשלב מסוים לסגור את הטאב הזה. אתה אומר לעצמך: אוקיי. מספיק לקנות רהיטים מתפרקים מאיקאה מתוך מחשבה ש"ממילא נעזוב". בוא נקנה ספה אמיתית. בוא נתלה תמונות על הקיר. בוא נפסיק להמיר כל דולר שהולך לקפה לשקלים ונשלים עם העובדה שזה עולה בדולרים. ההחלטה המנטלית הזו היא הרגע שבו ה"שם" הופך ל"כאן".

פרק 5: הטוויסט האכזרי של ההגירה (השטיח שנמשך מתחת לרגליים)

אבל בדיוק ברגע הזה- בדיוק כשהחלטת שזה הבית, כשתלית את התמונות, כשהתרגלת לשגרה, כשג'וני כבר מדבר אנגלית שוטפת ואפילו התרגלתם לשתות קפה בבוקר... פתאום כללי המשחק משתנים. אוסטרליה, המדינה המנומסת והמסודרת, מחליטה לשנות את חוקי ההגירה. מה שהיה אמור להיות מסלול ברור ומוגדר מראש לויזה (ואולי גם לתושבות?), הפך בחודשים האחרונים למסלול כאוטי, חסר ודאות ונתון לגחמות פוליטיות. פתאום מקצצים מכסות, פתאום משנים דרישות, ופתאום אתה מגלה שהקרקע היציבה הזו שבנית עליה את הבית החדש שלך- היא בעצם חול טובעני.

ואז זה מכה בך: אתה לא באמת שולט בגורל שלך פה.

אתה יכול להתרגל לבית, אתה יכול לאהוב את השכונה, אבל אף אחד לא מבטיח לך שייתנו לך להישאר בה. ההגירה הופכת פתאום מסתם "מעבר מדינה" למלחמת הישרדות בירוקרטית. זה מערער את כל תחושת הביטחון. איך מתמודדים עם זה? איך ממשיכים לחיות, לעבוד ולגדל ילד כששעון חול מתקתק לך מעל הראש ויש סיכוי שיגידו לך "סליחה, תארזו את החיים שלכם מחדש ותחזרו"?

על ההישרדות הספציפית הזאת, על התסכול המטורף של להיות תלוי באישורי ממשלה ועל המסלול החדש שלנו, אני מבטיח לכתוב בהרחבה בפוסט נפרד בקרוב. יש לי הרבה מה להגיד על זה.

סיכום: בבית, על תנאי

השלמה היא מילה גדולה. אולי זה לא המקום שנולדנו בו, אולי אנחנו לא נראים כמו המקומיים (ואני לעולם לא אבין את חוקי הקריקט. מרצוני לפחות 🙂), אבל כשאני פותח את הדלת בסוף היום, וליזי קופצת עליי, וג'וני צועק לי משהו בחצי עברית חצי אנגלית, ויש ריח של חלת פיצה מופלאה שגדס הכינה- זה מרגיש כמו בית. בית שנבנה בעשר אצבעות, בית עם קצת חרדות ועם חוסר ודאות בירוקרטית, אבל הבית שלנו. ואני (כרגע) בסדר גמור עם זה.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.

מוקדש למאיר ישראל. תמשיך לתופף מלמעלה.