בלוג 30: חדשות מהפלנטה האחרת (או: חתול נתקע על עץ והעיר עוצרת נשימה)

בישראל, צריכת חדשות היא לא תחביב- היא אינסטינקט הישרדותי, ספורט אתגרי, והתמכרות קשה לקורטיזול. אתה קם בבוקר עם כותרות על איומים קיומיים, ממשיך בצהריים עם משבר כלכלי, מסיים את הערב עם שערורייה פוליטית, והולך לישון כשהמוח שלך משוכנע לחלוטין שסוף העולם יגיע ביום חמישי הקרוב, מקסימום שישי בבוקר. אנחנו מכורים לאדרנלין הזה. הצליל של התראת פוש בטלפון מ-N12 או Ynet גורם לנו להחסיר פעימה, ולפתח תגובות פבלוביות של "מי מת?", "מי אמר למי?", ו"איפה פקוק?".

ואז עברנו למערב אוסטרליה. העיר ״המבודדת״ בעולם. אחת ההחלטות הראשונות (והלא-מודעות) שלנו פה הייתה שלא מחברים טלוויזיה לערוצים. אין לנו ממיר, אין עידן פלוס אוסטרלי. המסך הגדול נשאר בישראל. המחשב/פלאפון הפכו בשבילנו לדרך היחידה כמעט לצרוך חדשות. אז איך נחשפתי לחדשות המקומיות? במקום הכי פחות צפוי: על ההליכון בחדר הכושר.

פרק 1: על כלב ששב לבעלים ודופק 140 (ההתגלות בחדר הכושר)

לתקופה הקצרה והמפוארת ששרדתי בחדר הכושר המקומי, הייתי מוצא את עצמי רץ על ההליכון, מזיע את נשמתי, ומרים עיניים למסכי הענק שתלויים מהתקרה ומשדרים את ערוצי 7 או 9 המקומיים (Channel 7/9). שם קרה ההלם הראשוני. המהדורה פה היא שיעור מאלף באיך לייצר דרמה מאוויר. זה מתחיל בפתיח מפוצץ. מוזיקה שלקוחה מתוך פסקול של סרט מתח, גרפיקה תלת-ממדית שמסתובבת על המסך, והמגיש... אוי, המגיש. הוא מסתכל למצלמה במבט חמור סבר, העיניים שלו חודרות לך לנשמה, ואז הוא מטיל את הפצצה: "ערב טוב פרת'. אנחנו פותחים הערב בדרמה מטלטלת: באסטר, הכלב שנעלם מביתו לפני לא פחות משנה, נמצא בריא ושלם. כתבנו בשטח, ג'יימס, עם התיעוד הבלעדי של האיחוד. ג'יימס, האם המשפחה מצליחה לעכל את הבשורה?". ואני רץ על ההליכון, מתנשף, ומחכה לפאנץ'. "נו?", אני אומר למסך, "מה קרה אז? הוא חזר עם שבב ריגול של איראן? הוא הוחזק כבן ערובה אצל סינדיקט פשע בינלאומי?". אבל וזהו. זה האייטם הראשון. אין "לקראת מלחמה כוללת", אין "הפגנות ענק חסמו את איילון". יש כלב שהלך לאיבוד ופשוט... נמצא. ואז המצלמה עוברת לכתב השטח, שעומד בשיא הרצינות מול חצר פרטית רגילה לחלוטין, ומדווח בטון שיכול להתאים לסיקור חתימת הסכם שלום היסטורי: "כן, פיטר, באסטר אכן שב הביתה. הוא קצת ירד במשקל, אבל כפי שניתן לראות, זנבו מכשכש במרץ. אפשר לומר שהעיר כולה נושמת הלילה לרווחה". חזרתי הביתה לעדכן את גדס בחדשות באותו ערב ואמרתי לה: "תראי אותם! הם חיים בלה-לה-לנד! המזרח התיכון עולה באש, הכלכלה העולמית קורסת, ופה המהדורה עוצרת את נשימתה כי גולדן רטריבר חזר הביתה!". 

אבל ככל שעובר הזמן, אתה מבין את הקסם. אתה מבין שהשעמום הזה הוא לא באג, הוא הפיצ'ר. כשהחדשות שלך משעממות, זה אומר שהחיים שלך טובים. פשוטו כמשמעו.

פרק 2: מותה של מדורת השבט (מי רואה חדשות ב-20:00?)

פה נפל לי עוד אסימון לגבי תרבות הצריכה התקשורתית. בישראל, השעה 20:00 היא קודש. זו המדורה השבטית. כולם מתיישבים מול יונית לוי או מגיש תורן אחר כדי לראות את סיכום הצרות היומי. יש ערוצי חדשות שמשדרים פאנלים של מומחים סביב השעון, מנתחים כל מילה שמישהו אמר. באוסטרליה? אין את הקטע הזה של "לשבת מול החדשות". פשוט אין. החדשות לא מנהלות פה לאף אחד את החיים, ולא מכתיבות את סדר היום.

המהדורה המרכזית (אם מישהו בכלל טורח לראות אותה) משודרת בשש בערב, וגם אז- רוב האוסטרלים בחוץ. הם גולשים בים, הם עושים על האש, הם מטיילים עם הכלב, או שהם בפאב השכונתי. אין מעגל של חדשות סביב השעון ששותה לך את האנרגיה. פה ושם, האלגוריתם באינטרנט זורק לי איזו כתבה מקומית ומזכיר לי ששווה להתעדכן במה שקורה סביבי, אבל החדשות פה הן לא אינפוזיה- הם משהו שאפשר (ורצוי?) להתעלם ממנו.

פרק 3: מיני-סדרה ושמה "מזג האוויר"

וכשהאינטרנט או המסכים בחד"כ כן מצליחים לתפוס את תשומת ליבי, אני מגלה את האובססיה האמיתית שלהם: מזג האוויר. בישראל, תחזית מזג האוויר היא משהו שקורה בזמן הקרדיטים של המהדורה ("מחר יהיה חם ורגיל, ביי"). פה? מזג האוויר הוא מיני-סדרה בנטפליקס. הם מקדישים לזה רבע שעה מתוך חצי שעת המהדורה. יש לחזאי מפות אנימציה תלת-ממדיות, מכ"ם עננים שזז בלייב, וכתב שיוצא במיוחד לחוף הים, עומד מול רוח של שני קמ"ש, ומדווח בשיא הרצינות הגיאולוגית: "השקע הברומטרי נע כרגע מזרחה, צפו לטפטוף קל של 2 מילימטרים מחר בבוקר". הם מנתחים כל ענן כאילו הוא תוכנית הגרעין האיראנית. ולמה זה כל כך קורע? כי אנחנו בפרת'! מזג האוויר פה כמעט תמיד אותו דבר: מוש. שמש, עוד שמש, אולי רוח. אבל הם מתעקשים לדבר על זה בכל יום מחדש כאילו גילו הרגע את תופעת הגשם.

פרק 4: דרמות תחקיר של ה-Nanny State

ומכיוון שאין פה איומים קיומיים ברוך השם, העיתונות החוקרת מתפנה לחשוף את העוולות האמיתיות שקורעות את החברה האוסטרלית מבפנים: סכסוכי שכנים.

אתה רואה כתבת תחקיר ארוכה (כולל מצלמה נסתרת!) על תושב שכועס שהעץ של השכן שלו משיר עלים לתוך הבריכה שלו. הם מביאים ראיונות עם המועצה המקומית (The Council), מרימים רחפן כדי לצלם את זוויות העלים שנופלים מהעץ, ומראיינים מומחה לאיכות הסביבה. זה ה"פשע" המקומי. אם חתול נתקע על עץ, מכבי האש יגיעו עם מנוף, צוות צילום יתעד את החילוץ בלייב, ואזרחים יעמדו וימחאו כפיים כאילו הרגע שוחרר חטוף. זה נראה כמו מערכון של "ארץ נהדרת", אבל זה אמיתי לגמרי.

פרק 5: הניתוק המבורך (והמסך המפוצל של המוח)

אי אפשר לברוח מזה שיש ימים שבהם הדיסוננס מפרק לך את המוח. אני עומד בחדר הכושר, בטלפון שביד שלי מופיעה כותרת ישראלית מזעזעת מ-N12, כזו שמכווצת את הבטן- ואז אני מרים את הראש למסך הטלוויזיה שמעל ההליכון, ורואה דיווח חי על תחרות אפיית פאי בשר כפרית, כולל ראיון עם האישה שזכתה במקום השני ובוכה מהתרגשות. זה מרגיש לפעמים סכיזופרני. אתה חי בשני יקומים מקבילים.

ואולי, בינינו, הבעיה היא בכלל בי. לכל אומה יש את הצרות והדרמות שלה, ואני ממש לא מזלזל בהן, להפך. אבל הגיחוך הקל שלי מול המסך כנראה נובע מזה שאני פשוט עדיין לא מרגיש שייך ב-100%. הדיסוננס הזה צף כי אני עדיין קצת על תקן "התייר הנצחי" פה. עוד לא פיתחתי את הצורך, או אולי את הקיבולת הרגשית, לכאוב את כאבם של האוסטרלים או להתעניין בחדשות המקומיות באמת. יש בי משהו שעדיין מסתכל עליהם מבחוץ. המחשבה הזו- שג'וני אולי יגדל להיות אוסטרלי אמיתי שבאמת אכפת לו מה קורה במועצה המקומית, בזמן שאני אמשיך להרגיש קצת תלוש- היא סוגיה מורכבת בפני עצמה. על השייכות הזאת, ועל "תסמונת התייר" שמסרבת לעזוב, אני מבטיח לכתוב בהרחבה בפוסט עתידי נפרד.

אבל עד שזה יקרה מצאתי את עצמי מעריך את השטויות האלה שרצות פה על המסך. אני מבין שזכינו. כשהחדשות שלך משעממות, כשאין לך "מדורה שבטית" ב-20:00 בערב לדבר עליה, וכשהדבר הכי "מלחיץ" שג'וני ייחשף אליו כשיראה כותרת באינטרנט זה כלבלב שברח מהגינה וחזר אחרי שנה- סימן שאתה במקום בטוח.

לחיות בפלנטה אחרת, נטולת דרמות, אולי מנתק אותך קצת מה"אקשן" של המזרח התיכון, אבל זה עושה פלאים ללחץ הדם. הלוואי שאלו יהיו החדשות של כולם.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.