בלוג 31: אימפריית ה-Shed (או: איך הפכתי מצופה ביוטיוב לשיפוצניק בהכחשה)

בישראל, כשאומרים את המילה "מחסן", האסוציאציה הראשונה שעולה לראש היא ארון פלסטיק לבן-אפרפר של "כתר", שעומד בשמש הקופחת במרפסת. בפנים דחוסים בדרך כלל: מזוודה שבורה מהטיול ליוון ב-2014, מנגל חלוד, מאוורר שחסר לו כפתור, וכמה שקיות של בגדי חורף ששכחתם מקיומם. המטרה של המחסן הישראלי היא להחביא את מה שאנחנו לא צריכים.

ואז הגענו לאוסטרליה. וגילינו שפה, המילה "מחסן"- או כמו שקוראים לזה פה, ה-Shed- היא מילה קדושה. ה-Shed הוא לא מקום אחסון, הוא מקדש! הוא מרכז החיים. הוא לפעמים הסיבה הנסתרת שבגללה אנשים קונים פה בתים.

פרק 1: מקדש הכלים והבירה (ברוכים הבאים ל-Shed)

ה-Shed האוסטרלי הממוצע בחצר האחורית הוא מבנה מתכת או עץ שגודלו יכול לנוע בין חדר שינה מרווח לדירת 3 חדרים בתל אביב.

כדי להיחשב אזרח מן השורה בפרברים של פרת', ה-Shed שלך חייב לכלול כמה פריטי חובה: שולחן עבודה מסיבי (Workbench), קיר שלם שעליו תלויים כלי עבודה חשמליים (לרוב של מותגים כמו Ryobi, Makita או Ozito) שחצי מהם מעולם לא חוברו לחשמל, וכמובן- מקרר ייעודי. מקרר ה-Shed לא מכיל חלב או ירקות. הוא מכיל אך ורק בירה, ופיתיון קפוא לדגים. זה החוק 🙂.

בישראל, אם מטפטף לך ברז או שצריך לתלות מדף, אתה לרוב קורא לאינסטלטור או להנדימן, משלם כמה מאות שקלים, וממשיך בחייך. פה? הלחץ החברתי ל-DIY (Do It Yourself) הוא גבוה. אם השכן שואל אותך מה אתה עושה בסופ"ש, ואתה עונה "הזמנתי מישהו שיתקן לי את הגדר", אתה ממש יכול לראות איך אתה מאבד נקודות זכות בעיניים שלו. פה מצופה ממך לקום ביום ראשון בבוקר, ללכת ל-Bunnings, לקנות עצים, ולבנות את הגדר הזאת בעצמך.

ואז קורה הדבר הבעייתי באמת: אתה אומר לעצמך, "יאללה, אני אעשה את זה לבד, זה בטח יעלה חצי מחיר". ואז אתה מתחיל לראות סרטונים ביוטיוב, ומגלה שכדי שזה ייראה בדיוק כמו בסרטון, אתה חייב לקנות מסור גרונג, מלטשת אקסצנטרית, מלחציים מיוחדים ופלס לייזר. בסוף, הפרויקט שאמור היה לחסוך לך כסף, עולה כפול, ויוצא שפתחת נגרייה שלמה ב-Shed שמתאימה לפרויקט אחד מאוד ספציפי, שלוקח נצח (סליחה גדסי), שספק אם תעשה שוב. או שאולי זה רק אני.

פרק 2: הדרייב-אין של הבנאים (ונפילות ליוטיוב ב-1 בלילה)

אם כבר הזכרנו את Bunnings, אי אפשר שלא לדבר על החוויה של לקנות שם ציוד. האוסטרלים לקחו את התרבות הזו כל כך רחוק, שיש שם אזור "Trade" שבו אתה אשכרה נוהג עם הרכב שלך לתוך החנות, מעמיס שקי מלט וקורות עץ, משלם מהחלון ויוצא.

האמת היא? תמיד חלמתי על זה בישראל. תמיד חשבתי שאני קצת מקגייוור ואהבתי "לתקן" דברים (שלרוב לא חזרו לעבוד אחרי הטיפול שלי, אבל תמיד נחמד לנסות). אבל בארץ, איפה תשים מסור שולחני בדירת 4 חדרים? במרפסת ליד המנגל? וגם החנויות... רשתות ה"עשה זאת בעצמך" בארץ תמיד הרגישו לי כאילו הן מביאות רק את השאריות הבסיסיות. אם רצית ציוד באמת מקצועי ונחוץ, היית צריך לנסוע לאיזה יבואן באזור תעשייה בחור נידח, או פשוט לגלות שאין את זה בארץ.

פה? השפע הזה מול הפנים עושה משהו למוח. פתאום בחור כמוני מוצא את עצמו בשעה 1:00 בלילה, עייף מת, שוכב במיטה ורואה סרטונים ביוטיוב של אוסטרלים שיוצקים רצפת בטון. המוח שלי משכנע אותי: "בטח חן, זה נראה קל! מחר בבוקר אנחנו בונים בריכה אקולוגית". אני מדמיין פרויקטים כאילו אין לי עבודה במשרה מלאה, ילד קטן, מבחני רישוי על הראש וכלבה שצריך להוציא.

פרק 3: גדס לוקחת פיקוד (ה-DIY הוא לא רק לגברים)

חשוב לי לעשות פה עצירה מתודית. תרבות ה-DIY ממותגת אולי כמשהו מאצ'ואיסטי, אבל המציאות פה מראה אחרת לגמרי. בזמן שאני שכבתי במיטה ודמיינתי פרויקטים וקניתי כלים ספציפיים מדי, גדס החליטה שהיא גם נכנסת לעניינים. היא לא סתם "קמה ועשתה מעשה" משום מקום. היא אמרה שבא לה לנסות, קבעה עם כמה בנות לסדנת שיפוץ רהיטים, ומשם זה התגלגל.

פתאום מצאנו את עצמנו מחפשים רהיטי עץ ישנים ועייפים כדי להחזיר אותם לחיים. היא התחילה לבלות ב-Bunnings באופן קבוע, אשכרה מסתחבקת עם הבחור שמערבב את הצבעים ומנהלת איתו דיונים מעמיקים על איזה גוון הכי מתאים לרהיט החדש. ואיכשהו, היא גם הכניסה את ג'וני לעניין- פתאום הילד עומד בגינה עם מברשת קטנה ועוזר לאמא שלו לצבוע שידות.

במשך כמה שבועות החצר שלנו הפכה לסדנת שחזור. היא שייפה, צבעה, תיקנה, והפכה חתיכת עץ זרוקה לפריט מהמם שנראה כאילו נקנה בבוטיק. הבנתי שבישראל, כנראה שהיינו פשוט זורקים את זה וקונים חדש מאיקאה. פה? האווירה, החומרים הזמינים והקהילה פשוט שואבים אותך ליצור משהו עם הידיים.

פרק 4: ה-Men's Shed (אין לך פטיש? יש עמותה)

אבל מה קורה אם אתה ממש רוצה לבנות משהו, אבל אין לך Shed בחצר, או שאין לך כסף לקנות מסור שולחני שעולה 1,000 דולר? האוסטרלים, עם הקהילתיות המדהימה שלהם, המציאו פתרון גאוני שנקרא "Men's Shed". מדובר בעמותות ומועדונים קהילתיים שפזורים בכל עיר ושכונה. זה בגדול האנגר עצום, מפוצץ בכל כלי עבודה חשמלי שקיים ביקום, שפתוח לחברי הקהילה. גברים (לרוב, אבל לא רק, פנסיונרים או כאלה שצריכים מסגרת חברתית) מגיעים לשם, עובדים יחד על פרויקטים אישיים או קהילתיים (כמו בניית ספסלים לגנים ציבוריים), ובעיקר- יושבים, שותים תה ומדברים. זו יוזמה חברתית שנועדה להילחם בבדידות, והיא עושה את זה דרך המדיום שהאוסטרלים הכי אוהבים: נסורת ורעש של מקדחות. הלוואי שדברים כאלה היו תופסים בארץ.

פרק 5: פרדוקס התעודות (תעשה בעצמך, אבל אל תגע בכלום)

ופה מגיע הטוויסט האבסורדי (והאולטימטיבי) של אוסטרליה. מצד אחד, מעודדים אותך לבנות לעצמך את החיים. מצד שני, זו המדינה הכי רגולטורית, בירוקרטית ומפחדת מתביעות (Nanny State) בעולם. התוצאה? אתה יכול לקנות בבאנינגס מסור דיסק אימתני שיכול לחתוך מכונית לחצי בלי שום רישיון. אבל... אם אתה רוצה להחליף שקע חשמל פשוט בבית? אוי ואבוי לך! זה לא חוקי. אתה חייב חשמלאי מוסמך עם תעודה. רוצה להוריד עץ קטן בגינה? תביא מומחה-עצים עם תעודה. רוצה לעבוד כצבעי ולצבוע קירות מסחריים? אתה לא יכול סתם לקחת רולר. אתה צריך לעבור הכשרות בטיחות, להוציא "White Card" (תעודת בטיחות לעבודה באתרי בנייה), ולמלא אלף טפסים. זה פרדוקס אדיר: אומה שלמה של חובבי DIY, שכבולה בשרשראות של רגולציה. אתה יושב ב-Shed המפואר שלך, מוקף בכלים בשווי אלפי דולרים, אבל בסוף קורא לאיש מקצוע שיחליף לך את הצינור של הגז בברביקיו כי פחדת לקבל קנס מהמועצה.

סיכום: משלימים עם הנסורת

אז האם הפכתי לקבלן מוסמך? לא. אבל ה-Shed שלנו כבר מזמן לא רק מאכלס את הארגזים מהמעבר. הוא מתחיל להתמלא באוסף מכובד של כלי עבודה (שחלקם הגדול, כאמור, נרכש עבור פרויקט בודד וחד-פעמי), בצבעים שגדס הביאה מההסתחבקויות שלה בבאנינגס, ובפרויקטים חצי-גמורים שלי ושל ג'וני. משהו בראש השתנה. ההבנה שאתה יכול לעשות דברים בעצמך, שזה לגיטימי להתלכלך ושיש לך סוף סוף את המקום והכלים לעשות את זה, היא אחת מתופעות הלוואי הכי כיפיות של המעבר הזה.

בינתיים, אני נותן לגדס להוביל את חזית התוצאות המרשימות באמת, וממשיך לראות סרטונים ביוטיוב ב-1 בלילה. מי יודע, אולי מחר אני אקנה מסור שולחני חדש. Just in case.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.