בלוג 32: חג הפסולת, טלוויזיה בלי מסך וספריית הצעצועים (או: איך נגמלתי מהשריטה של "לקנות מהניילונים")

בישראל, יש לנו אובססיה תרבותית עמוקה ל"חדש". אנחנו אוהבים לקרוע את הניילונים. רכב חדש? חייב לרכוש מהיבואן, ואם אפשר נשאיר קצת ניילון על סוכך השמש כדי שהשכנים יראו. ספה? רק מתצוגה. צעצוע לילד? חס וחלילה ממישהו אחר- "מי יודע איפה זה היה ואיזה חיידקים יש על זה". יש לנו פחד עמוק מלצאת פראיירים. ולקנות משומש נתפס אצלנו הישראלים, הרבה פעמים, כסוג של פשרה.

ואז הגענו לאוסטרליה. יבשת שבה תרבות ה"חדש" מתחלפת בתרבות ה"מחודש". פה, יד שנייה זה לא עניין של תקציב, זה עניין של אידיאולוגיה, סטטוס, ולפעמים סתם תירוץ לחטט לאנשים אחרים בדברים.

פרק 1: חג הפסולת הלאומי (The Verge Collection)

פעמיים בשנה, המועצה המקומית (ה-Council) מכריזה על אירוע שמרגש אנשים יותר מהכריסטמס: ה-Verge Collection. במשך שבוע אחד, מותר לתושבים להוציא החוצה, אל המדרכה שלפני הבית (The Verge), את כל ה"זבל הגדול" שלהם כדי שהמשאיות של העירייה יאספו אותו. אבל חברים, לקרוא לזה "זבל" זו טעות טקטית חמורה.

האוסטרלים, עם השפע הכלכלי הלא-סביר שלהם, זורקים החוצה אוצרות. אתה יכול לנסוע ברחובות (במיוחד בשכונות המבוססות יותר) ולראות הרים של ציוד: שולחנות עץ אלון מלא, ספות עור, פלייסטיישן, טלוויזיות, מכסחות דשא, ואופניים שכמעט לא נסעו עליהם. למה הם זורקים? כי "נמאס לי מהצבע", או כי "קניתי חדש וזה תופס לי מקום ב-Shed".

בימים האלה, הגן של האוסטרלי הממוצע למציאת מציאות מתעורר לחיים. אתה מוצא אנשים נוסעים במהירות של 10 קמ"ש ברחובות, העיניים מזגגות ימינה ושמאלה, מחפשים מציאות. ואין בזה שום בושה! חצי מהשכונה עושה בדיוק את אותו הדבר. אנשים עוצרים טנדרים, מעמיסים רהיטים, ואפילו משאירים פתקי תודה. זה שוק פשפשים חינמי בקנה מידה עירוני, וזה מקובל תרבותית.

פרק 2: אשליות המרקטפלייס (או: "רק צריך להחליף מנוע")

הצד השני של מטבע היד-שנייה הוא כמובן ה-Facebook Marketplace. ובמקום הזה, האוסטרלים מאבדים לחלוטין את הקשר למציאות. מצד אחד, אפשר למצוא שם יופי של דברים. מצד שני, אנשים פה חיים בסרט שהזבל המשומש שלהם עשוי מזהב טהור. זה הולך ככה: מישהו מעלה למכירה שולחן מאיקאה, שרוט, עם כתם קפה שלא יורד ושתי רגליים מתנדנדות. המחיר של השולחן כחדש בחנות הוא 100 דולר. בכמה הוא ימכור אותו במרקטפלייס? ב-90 דולר. ואם תנסה להתמקח, הוא יעלב עד עמקי נשמתו. "Mate, it’s practically new!".

אבל השיא מגיע במוצרי החשמל ה"פגומים". אתה גולש להנאתך ורואה מודעה: "טלוויזיה חכמה 65 אינץ' למכירה, מחיר מציאה: 50 דולר! (במקור עלתה 200)". אתה קורא את האותיות הקטנות למטה, ושם כתוב: "הטלוויזיה לא עובדת. המסך שבור לגמרי וחסר כבל חשמל. רק צריך להחליף את המסך והיא כמו חדשה". אחותי, מה את מפרסמת מסך שבור?! הטלוויזיה פאקינג לא עובדת! או מודעה על מכונת כביסה "במצב מצוין למי שיודע לתקן, רק צריך להחליף מנוע". תגידו, מה אתם חושבים? שאנחנו במעבדת פיתוח? שאני ארד ל-Shed, אבנה מנוע ואכניס אותו למכונה שלכם תמורת הזכות לשלם לכם 40 דולר? ההזיות חוגגות.

פרק 3: אימפריית ה-Op-Shop (קיימות כסמל סטטוס)

מי שלא רוצה לחפש ברחובות או לריב עם משוגעים בפייסבוק, הולך ל-Op-Shops (Opportunity Shops). אלו חנויות יד שנייה של עמותות צדקה כמו Vinnies, Good Sammy או צבא הישע (תרגום שהצחיק אותי). בארץ, חנות יד שנייה נתפסת לרוב ככוך קטן, מאובק, שקונים בו בגדים למסיבת פורים. פה? אלו חנויות ענק מסודרות כמו סניף של זארה, עם מחלקות, קולבים, ומוצרים במצב מדהים.

מה שהכי יפה זה שזה לא מיועד רק למיעוטי יכולת. זה לחלוטין חוצה מעמדות. אנשים עשירים קונים פה, צעירים קונים פה, כולם קונים פה. זה נחשב סמל סטטוס של קיימות (Sustainability). להתגאות בזה שמצאת חולצת מותג ב-4 דולר, או צעצוע לג'וני בדולר, זה משהו שכולם עושים. זה מוריד את הלחץ של "להיות לבוש במותגים חדשים" והופך את הצריכה למשהו הרבה יותר שפוי.

פרק 4: ספריית הצעצועים (הפרויקט שהלוואי והיה בכל עיר)

אבל מעל הכל, הדבר הכי מדהים שגילינו פה בהקשר של תרבות המחזור הוא ה-Toy Library (ספריית הצעצועים). תקשיבו, מדובר בגאונות. זה מוסד מקומי שפועל על בסיס התנדבותי (כמו המון דברים בקהילה פה). אתה משלם דמי מנוי שנתיים, ובתמורה, אתה יכול להגיע פעם בשבוע, להחזיר צעצועים שהילד כבר מיצה, ולקחת הביתה צעצועים "חדשים". יש שם הכל: פאזלים, רכבות עץ, אופני דחיפה, תחפושות, משחקי חשיבה. כל צעצוע נבדק, מנוקה ונספר לפני שהוא חוזר למדף.

למה זה כל כך מדהים? קודם כל, זה מציל אותך מלהפוך את הסלון שלך למחסן צעצועים. ילדים בגיל של ג'וני ממצים צעצוע אחרי שלושה ימים. במקום לקנות, לאגור, ובסוף לזרוק לפח - אתה פשוט מחליף. שנית, וזה החשוב באמת- האידיאל מאחורי זה. זה פרויקט שמלמד את הילדים שלא חייבים לקנות הכל "חדש מהניילונים" כדי ליהנות. אפשר לחלוק, אפשר למחזר, אפשר לשמור על כדור הארץ (ועל הכיס של ההורים). כשג'וני מחזיר צעצוע לספרייה כדי ש"ילד אחר יוכל לשחק בו עכשיו", יש בזה שיעור חינוכי כל כך יפה ופשוט.

סיכום: לחיות מחוץ לניילון

הלוואי שבישראל תרבות כזו הייתה יותר מקובלת. בארץ הלחץ החברתי מכתיב שאם אתה לא קונה לילד את הטרקטורון החשמלי הכי יקר מ"טויס אר אס", או לא מחליף אוטו כל 3 שנים ל"משהו מהניילונים", אתה כנראה פראייר או שלא הולך לך בחיים. תרבות ה"חדש" מול תרבות ה"מחודש". אוסטרליה לימדה אותנו לשחרר את השריטה הזאת. אנחנו נהנים מלקנות ספר בדולר, אנחנו מתרגשים למצוא עציץ ב-Verge Collection, ואנחנו בעיקר נהנים לראות את ג'וני משחק בצעצוע מספריית הצעצועים, בלי להרגיש שחסר לו משהו. להפך.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good