בלוג 33: שובו של הגטו הישראלי (או: למה הפסקתי לברוח מעצמי והפכתי ל"איש הצפון")

במצעד הפוסטים השנתי שלנו באתר, מעיין כתבה על "הרצון להתרחק מישראלים וההבנה שוואלה - זה כבר לא טיול". הפוסט שלה זרק אותי אחורה, לימים שלפני הטיסה, ולשקר הכי גדול שכל* מהגר מתחיל מספר לעצמו מול המראה (*תלוי בסטטוס שלו).

פרק 1: היוהרה של ההתחלה (הפנטזיה האוסטרלית ותסמונת המוח המטוגן)

לפני שעלינו על המטוס, כשהיינו עוד בשלב האריזות והחלומות, אמרתי לעצמי (ולגדס): "אני לא חושב שאנחנו נהיה מהישראלים האלה, אלה שנוסעים לחצי השני של העולם רק כדי לגור באותו רחוב עם עוד עשרים ישראלים, שמדברים רק עברית ושחברים רק של אנשים שאוהבים שקדי מרק. אנחנו באנו לחוות את אוסטרליה האמיתית! אנחנו נהיה גלובליים! קוסמופוליטיים!".

דמיינתי את סופי השבוע שלנו כמו סצנה מתוך פרסומת לבירה אוסטרלית: אנחנו מוזמנים לברביקיו בחצר עצומה אצל משפחה אוסטרלית שורשית. אב המשפחה (נקרא לו ברוס) עומד עם סינר ומגיש לי סטייק ובירה קרה, אם המשפחה (שילה, מן הסתם) מציעה לגדס סלט קינואה, אנחנו צוחקים באנגלית שוטפת על פוליטיקה מקומית, והילדים שלנו משחקים Footy על הדשא יחפים. חלום של שילוב תרבותי מושלם. הרגשתי שאנחנו הולכים להיות הגשר האנושי בין המזרח התיכון לאוקיינוס ההודי.

המציאות? המציאות היא חיה הרבה פחות פוטוגנית. המציאות היא שבסוף יום עבודה, כשאתה חוזר הביתה אחרי שמונה שעות של ג'ינגול מקצועי, ישיבות באנגלית, וניסיון מתמיד להבין מבטאים מכל העולם – הדבר האחרון שבא לך לעשות זה לתרגם את האישיות שלך. 

כמו שכתבתי כבר על "סינדרום ה-80 אחוז", לתחזק חברות באנגלית זה פרויקט שדורש משאבים נפשיים. כשאתה עייף, מרוקן וקצת מתוסכל, אתה לא רוצה לחשוב איזה זמן דקדוקי (Past Perfect או Present Simple) מתאים כדי לתאר כמה הבוס שלך עיצבן אותך היום. יותר מזה, אתה לא רוצה "לתווך" את החוויות שלך. אם קרה משהו בארץ, או סתם היה לך יום מחורבן שבו נזכרת פתאום כמה קשה הבירוקרטיה של הוויזות, החבר האוסטרלי הנחמד שלך יקשיב, יחייך באמפתיה ויגיד: "Oh mate, that sounds rough. It’ll be alright". זה מנומס, אבל זה לא פוגע בנקודה. אתה פשוט רוצה לשבת עם מישהו, להגיד "איזה סרט רע אכלתי היום", ושמישהו מיד יהנהן ויגיד "וואלה, איזה סיוט, בוא תשתה משהו". אתה רוצה את הזרימה. את הקודים התרבותיים שלא צריך להסביר. את היכולת לקלל בעברית ושיבינו בדיוק לאיזה גוון של תסכול התכוונת. אתה מבין שלחפש חברים ישראלים זה לא להיכנע ל"גטו"- זה פשוט להקים לעצמך עמדת החייאה לנפש.

פרק 2: שבט "אנשי הצפון" (גיאוגרפיה למתקדמים בתוך הקהילה)

אבל אל תטעו- פערי התרבות האנושית קיימים לא רק מול האוסטרלים, אלא אפילו בתוך מה שנקרא "הגטו הישראלי/יהודי" שלנו פה. ופה בא לידי ביטוי אחד הדברים שכל פעם מפתיעים אותי מחדש. למי שלא מכיר את המפה של פרת', יש בעיר מעין "משולש קדוש" שנחשב לריכוז היהודי/ישראלי המסורתי (שכונות כמו Dianella, Morley, Yokine). שלא תטעו, זה לא בני ברק או פלורנטין, ממש לא תשמעו שם עברית מתגלגלת בכל פינת רחוב או תריחו פלאפל. אבל שם מרוכזים המוסדות: יש את הסופר (Coles) עם המדף הכשר (שבו נערכים קרבות גלדיאטורים על שקיות במבה במבצע), יש את בית הספר היהודי ויש את בתי הכנסת. 

אנחנו, לעומת זאת, בחרנו לגור קצת יותר למעלה, בהתחלה ב-Edgewater ועכשיו ב-Padbury. שכונה ירוקה, שקטה ופסטורלית. בישראל, כשאתה אומר שאתה "מהצפון", הכוונה היא למינימום אזור הכנרת, ראש פינה, או נסיעה של שעתיים וחצי ביום טוב בלי פקקים במחלף ינאי. 

פה בפרת'? המרחק בינינו בפדברי לבין ה"מרכז" הישראלי בדיאנלה הוא 20 דקות נסיעה. 25 דקות אם יש פקק (וסליחה, בפרת׳ זה לא בדיוק "פקק", זה מקסימום "האטה מנומסת"). עולים על הפריווי, כיוון אחד, רמזור וחצי, ואתה שם. אבל עבור חלק מהחבר'ה שגרים שם? אנחנו "אנשי הצפון" (The Northerners). אנחנו פראיים. אנחנו חיים מעבר לחומה של משחקי הכס. הם מתייחסים לנסיעה אלינו כאילו מדובר במשלחת מחקר אל הלא-נודע.

כשאנחנו מזמינים אנשים מהאזור ההוא לארוחת בוקר אצלך בשבת, אתה כמעט מרגיש צורך לשלוח להם יחד עם ההזמנה גם הנחיות איך לארוז צידה לדרך, לבדוק שמן-מים באוטו, ולהצטייד באבוקות חירום למקרה שיתקעו בדרך הארוכה. זה הורס אותי מצחוק כל פעם מחדש. "וואו, נסעתם עד אלינו מהצפון?", אומרת לי מישהי כשאני קופץ לקנות איזה ביסלי באזור שלהם. בואו, נסעתי עשרים דקות בקו ישר על 90 קמ"ש עם קרוז-קונטרול. לא חציתי את סיני על גמל. אבל במוח הישראלי שהתרגל לנוחות של "הכל מתחת לבית", כל יציאה מהשכונה המוכרת מרגישה כמו רילוקיישן בפני עצמו.

פרק 3: אנתרופולוגיה של קבוצת וואטסאפ ישראלית

כדי לפצות על המרחק הגאוגרפי מה"מרכז", יש לנו את המדורה השבטית הדיגיטלית האולטימטיבית: קבוצות הוואטסאפ של הישראלים בפרת'.

מדובר באקו-סיסטם מרתק שאפשר ללמוד דרכו הכל על הפסיכולוגיה של המהגר הישראלי. זה מתחיל מחיפושים נואשים של יום שישי בצהריים: "הצילו! למי יש להלוות חבילת שקדי מרק עד מחר?", ממשיך בדיונים סוערים על "איזה רופא שיניים עובד פה בשבת ויש לו ידיים עדינות?" (אני עובד על זה חבר'ה, תנו לי קצת זמן!), ומגיע לשיאים אבסורדיים בסביבות דצמבר כשישראלים כותבים: "מישהו יודע האם הגיע קרמבו ל-Coles בדיאנלה? אני חייב/ת קרמבו!".

עכשיו, תזכורת קטנה למי ששכח: דצמבר פה זה 40 מעלות בצל. הקרמבו הופך למרק שוקולד מותך עוד לפני שהוצאת אותו מהשקית של הסופר. אבל ההיגיון לא משחק תפקיד. הלוח השנה אומר "חורף בישראל", אז הרגש הישראלי דורש קרמבו, גם אם צריך לאכול אותו עם קשית מול המזגן.

הקבוצות האלה הן הקיבוץ המודרני שלנו. יש שם עזרה הדדית, טיפים על בירוקרטיה ו-ויזות (שכמו שכבר הבנו, יכולה לשבור פילים), המלצות על רואי חשבון, והכי חשוב - תחושה שתמיד יש מישהו ער בצד השני של המסך שמבין בדיוק את השריטה שלך.

פרק 4: הפיל שבחדר (למה השבט שלנו גדל?)

אני חושב שאחד הדברים שקרו לי פה בחודשים האחרונים, זה שהמצב ה"זמני" התחיל פתאום להרגיש הרבה יותר קבוע. נוצרה לנו פה חבורה של אנשים שהופכים לאט לאט למשפחה. וזה לא רק אנחנו. אני מרגיש שיש פה פתאום "יותר" ישראלים. מעגל האנשים שהחליטו לצאת למסע הזה מתרחב מול העיניים. בין אם אלו משפחות שעוברות לפרת' מהחוף המזרחי של אוסטרליה, ובין אם אלו אנשים שמגיעים ישירות מישראל. 

ואי אפשר לדבר על ההגירה הזאת בלי להזכיר את הפיל העצוב שבחדר: המצב בארץ.

הטירוף. הלחץ. העובדה שהחדשות רק נהיות קשוחות יותר ויותר. זה מחלחל לשיחות שלנו בשישי בערב. אתה יושב עם חברים פה, שותה כוס יין, ופתאום מישהו אומר בקול רם את המשפט שכולנו חושבים בלב: "תראו... זה לא המקום שאנחנו גדלנו בו. וזה כבר לא מרגיש כמו מקום שפוי לגדל בו ילדים היום". זה משפט קשה. משפט שכואב להגיד וכואב לשמוע. אבל הוא מניע גל של הגירה פנימית וחיצונית, והוא זה שהופך את הקהילה שלנו פה, בקצה המערבי והמבודד של היבשת, למלוכדת יותר. אנחנו כבר לא פה רק בשביל "החוויה" או "לראות קצת עולם". חלקנו פה כי מצאנו מפלט. מפלט שמאפשר קצת שקט קיומי.

פרק 5: מבחן המרק (למה בסוף צריך גטו)

וכשאתה נמצא רחוק כל כך, נטול משפחה גרעינית, אתה מבין את הכוח האמיתי של הישראלים שסביבך.

האוסטרלים הם העם הכי נחמד בעולם, כבר סיכמנו את זה. אם ג'וני חולה ויש לו חום, ואני אגיד לשכן האוסטרלי שלי (זה שעושה ברביקיו באופן תקני), הוא יעשה פרצוף עצוב ויגיד: "Oh mate, so sorry to hear. Let me know if you need anything". שזה יפה, מכבד ומנומס.

אבל החבר הישראלי? החבר הישראלי לא ישאל "אם אני צריך משהו" ולא יכבד לי את המרחב. הוא יכתוב לי בוואטסאפ: "אחי, שמתי לך סיר קציצות ומרק עוף קפוא ליד הדלת, תכניס מהר כדי שהנמלים לא יחגגו עליו".

לפעמים, כשאתה מתרסק מעייפות ודאגות, אתה לא צריך נימוס ומרחב מחיה. אתה צריך מישהו שייכנס לך לחיים בלי לדפוק בדלת, בלי לשאול שאלות, ויכין לך סיר אוכל שיזכיר לך את אמא (תודה לנה!).

סיכום: אולי בעתיד, אבל בינתיים

כמו שכבר הזכרתי, כל דבר תלוי בסטטוס שלך ובכמה זמן אתה פה. אנחנו יודעים שככל שג'וני יגדל וישתקע עמוק יותר במערכת החינוך המקומית, האיזון הזה כנראה ישתנה. יתחילו מסיבות יום הולדת עם ילדים מקומיים, Playdates מתואמים מראש, ואנחנו בטוח נכיר עוד כמה "ברוסים" ו"שילות".

אבל עד שזה יקרה, הבנתי שאין טעם להילחם בזה. הישראלים פה הם כבר לא "גטו" בשבילי. הם הבית. הם הרשת שמונעת מאיתנו ליפול כשהגעגוע, או חוסר הוודאות של הוויזות, או החדשות מהארץ- הופכים לכבדים מדי. אז אם אתם צריכים אותי, אני פה בצפון הפרוע של פרת', אוכל שקדי מרק ומחכה לקרמבו (מוקה!).

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.

מצרף שיר של חוה אלברשטיין שאיכשהו נשאר עדיין רלוונטי