בלוג 39: להתגעגע לילדות שלא הייתה לי

מאת חן מור ·

בלוג 39: להתגעגע לילדות שלא הייתה לי

כשאתה מהגר, כבוגר, אתה יכול ללמוד את השפה, אבל לא את הזיכרון הקולקטיבי. פוסט על הזרות התרבותית, על ההחלטה לשלוח את ג'וני לבית ספר מונטסורי, והגעגוע העז לתנועת הצופים. וגם: ההבנה שלצד הקלה על כך שהוא יגדל בלי הפחדים של אוטובוסים בישראל, אני חייב למצוא דרך להזריק לו קצת "תכלסיות" ישראלית טובה.

הגירה היא דבר טריקי. בשנה הראשונה אתה עסוק בפיזיקה של המעבר: לשכור בית, לקנות אוטו, למצוא עבודה, להבין איזה פח מוציאים באיזה יום. אבל כשהאבק שוקע, והחיים הופכים לשגרה, פתאום מכה בך ההגירה השקופה. ההגירה של הנפש. 

לאחרונה נפל לי אסימון שאני מתמודד עם פער שלעולם, אבל לעולם, לא אוכל להשלים: הפער של הזיכרון האוסטרלי הקולקטיבי. אני מוצא את עצמי מתגעגע לילדות שבכלל לא הייתה לי, ובו זמנית, תוהה על הילדות של הילד שלי.


פרק 1: בדיחות של אחרים (לחיות בלי רפרנסים)

זה קורה לך באיזה מפגש חברתי/עבודה/Bunnings=גן-עדן. אתה נכנס עם כמה אוסטרלים לשיחה, השיחה קולחת, אני מדבר אנגלית שכבר עברה את שלב הגמגום (יחסית), כיפכוף של שיחה, ממש שילוב תרבותי! ואז... מישהו זורק משפט מאיזו פרסומת מקומית משנות ה-90. או שורה משיר פתיחה של תוכנית ילדים שכולם פה גדלו עליה. ברגע אחד, האנשים מסביבי מתחילים לצחוק. כולם מהנהנים בדמעות של נוסטלגיה, טופחים אחד לשני על השכם במין אחווה של "וואי, איך אהבתי את זה כשהייתי בן שבע!". 

ואני? אני עומד שם, מחזיק את הכוס קפה, ומחייך את החיוך המאולץ ביותר שהאנושות יצרה. חיוך שאומר "פחחח, לגמרי, איזה קטעים איתכם", בזמן שבתוך הראש שלי יש קוף שחובט במצילתיים. אין לי מושג ירוק על מה הם מדברים. אני יכול ללמוד את השפה עד מחר, אני יכול אפילו להבין את החוקים הפסיכיים של הפוטי, אבל אני בחיים לא אוכל להוריד ב-Download את הילדות שלהם. אין לי איתם את "פרפר נחמד", אין לי את המקבילה שלהם למיכל ינאי/גיל ססובר, או את המערכונים של הקומדי סטור. אתה חי בחברה שיש לה שפת סתרים תרבותית שאתה לא שותף לה, ולעולם לא תהיה. אתה נוכח, אתה חבר, אבל בתוך תוכך- אתה תמיד קצת תייר.


פרק 2: אבא במגרש חוץ

הזרות הזאת לא נעצרת במשרד או במפגש בפארק. היא נכנסת אליי הביתה.

ג'וני חוזר מהגן ושר שירים באנגלית שאני לא מכיר את המילים (או את הלחן) שלהם. הוא מתחיל לפתח חיבה אבסורדית ל-Vegemite, או שואל שאלות על מאכלים מקומיים כמו ה-Fairy Bread הבלתי נמנע (לחם לבן עם חמאה וסוכריות צבעוניות, השם ישמור).

ואתה מסתכל עליו, ופתאום מבין: הילד שלי גדל לתוך תרבות שזרה לי. הזיכרונות שהוא אוסף עכשיו- הריחות, השירים, הטעמים- הם שונים לחלוטין מאלה שאני גדלתי עליהם (מוזמנים לקרוא עוד על גיבורי הילדות באוסטרליה בבלוג הזה). 

הוא בחיים לא יידע מה זה המבצע הצבאי והטקטי של להסתובב שבועיים ברחובות לפני ל"ג בעומר, לאסוף קרשים עקומים ומסמרי חלודה, ולריב עם ילדים מהשכונה ליד על עגלת סופר שבורה. 

הוא לא יידע מה זה לרוץ לקיוסק בשיא אוגוסט (או לאכול ״גלידת חורף״ שהייתה יבשה כמו ה-outback), לקנות קסטה ב-2 שקלים (לפני האינפלציה) ולעשות עם עצמך שיח פנימי לפני שאתה פותח אותה: באיזה צד להתחיל- שוקו או וניל? בערבות ימי ההתבגרות שלי, החלטתי "לתת לגורל להחליט" (כדברי ג'ורג' הוטרינטור), וללכת על מה שיוצא בצד שהחלטתי לפתוח ממנו. זה עבד מעולה, עד שהארורים בשטראוס החליטו להיות יעילים והתחילו לסמן על העטיפה מה זה מה. אז חזרתי לדילמה הקיומית. לרוב הייתי הולך על וניל קודם ומסיים עם השוקולד. לפעמים, כדי לברוח מהלחץ, הייתי מחליט פשוט לאכול ארטיק "בומבה". אלוהי, ולגמרי Underrated. הזיכרונות האלה, הדילמות הקטנות והמטופשות האלה של הילדות הישראלית- הן שלי. ולג'וני? יהיו לו דילמות אחרות, בשפה אחרת.


פרק 3: קופצים למונטסורי

הפער התרבותי הזה מחייב אותך לקבל החלטות מודעות על איך לגדל את הילד שלך. בישראל יש מסלול די ברור ו"זורמים" עם מה שיש בשכונה. פה, אם אתה מוכן להשקיע זמן/כסף/רצון, המערכת מאפשרת לך לבחור.

אחרי הרבה קריאה, סיורים, ראיונות והמתנה (כן, צריך פה סבלנות של נזיר), התאפשר לנו לרשום את ג'וני לבית ספר "מונטסורי" פה ב-Kingsley. זה מתחיל מגיל 3 ורץ איתם קדימה. זה בית ספר פרטי, קטן, ייחודי מאוד בנוף. בישראל אמנם יש גנים אנתרופוסופיים ומונטסוריים, אבל פה לוקחים את הפילוסופיה הזו All the way. וכרגע אנחנו פשוט מאושרים מההחלטה הזאת כי הילד שלנו פורח שם. כמובן, עד שהוא יגדל ויחליט בעצמו שהוא רוצה להיות כוכב טיקטוק או מהנדס מקררים. אבל לראות אותו שם, לומד עצמאות בסביבה כל כך מכבדת, רגועה ומובנית, גורם לי לחשוב בגעגוע על המסגרת שעיצבה אותי בארץ יותר מכל בית ספר: תנועת הנוער.


פרק 4: איפה השבט שלי?

אם יש משהו שהפך אותי למי שאני, זה תנועת הצופים. חייתי, נשמתי והזעתי צופים לאורך כל שנות הנעורים שלי, ואפילו קצת אחרי הצבא. החאקי, הטיולים, מסדרי האש, ההדרכה, האחריות העצומה שזורקים עליך כשאתה כולה בכיתה י'. זה המקום שבו למדתי לעבוד בצוות, להוביל, להיכשל, לריב עם חברים ואז להשלים סביב מדורה שמעשנת לך את העיניים. אני אומר לכם בכנות, אם היה פה מספיק קהל, הייתי מתנדב מחר בבוקר להיות ראש שבט ולהקים את "שבט קוואקה". החסר של התנועה בחיים העתידיים של ג'וני הוא אולי הפספוס החינוכי-חברתי שהכי צובט לי.

זה לא רק הצופים, זה המרחב כולו. הילדות שלי הייתה בנויה על להיות מוקף בחברים שנמצאים במרחק הליכה. היינו יורדים למטה, הולכים לקניון, קופצים לסרט. היינו "ילדי מפתח". בצד הזה של העולם, הקונספט של ילד מפתח פשוט לא קיים. המחשבה שילד ילך לבד ברגל לבית הספר היא לא הגיונית (וגם פיזית, המרחקים והכבישים פה לא בנויים לזה כמו בשכונות של פעם). הרוב מרוחק, הכל תלוי בהורים שיסיעו ויחזירו. העצמאות הזו שנותנים (נתנו? זה עדיין מקובל?) לנערים בישראל, היכולת פשוט "להסתובב" בשכונה- פה זה מנוהל ומתואם הרבה יותר.


פרק 5: חספוס, "תכלס", ואוטובוסים בטוחים

אז איזה ילד הוא יגדל להיות?

בואו נתחיל מהטוב. בישראל, לטוב ולרע, אנחנו מגדלים רדאר הישרדותי מטורף. ג'וני בחיים לא יידע את הפחד הלא-מודע של לעלות לאוטובוס ולהעביר מבט מהיר כדי לבדוק שאין מישהו חשוד עם מעיל גדול בקיץ, או לחפש תיק עזוב מתחת למושב. זה פחד שלמדנו לחיות איתו בארץ, ופה הוא פשוט לא קיים. יש כהורה פחדים אחרים פה, בטוח, אבל הם של יומיום משעמם, לא של טרור. וזו? זו ברכה שאני מודה עליה בכל נשימה. אבל מצד שני... מה עם ״החספוס הישראלי״?

אני חייב להודות במשהו- בישראל, אחד הדברים שהכי הקשו עליי היה שאני לא "Pusher". לא ״חוצפן״. מעולם לא הייתי מהישראלים האלה שאוהבים להידחף בתור לדואר, שצועקים על הברמן כדי לקבל בירה, שיודעים ״לעמוד על שלהם״ כי זו הדרך להסתדר. ה"חוצפה" הזאת התישה אותי. אז במובן הזה, אוסטרליה, עם התורים המסודרים שלה והאדיבות ברחוב, יושבת עליי כמו כפפה ליד. אבל... וזה אבל גדול: באוסטרליה גיליתי ש״החספוס הישראלי״ הוא לאו דווקא ה"חוצפה". האמת, שהתכונה הישראלית האמיתית שאני פתאום כל כך מעריך ורוצה להעביר לג'וני היא ה"תכלסיות".

להיות "תכלס" זו תעוזה. זו היכולת שלנו להסתכל על בעיה, לחתוך את כל הנימוסים המיותרים והסמול-טוק, ולהגיד: "אוקיי, אז מה קרה? בוא נפתור את זה ונמשיך". בלי "Maybe" ובלי "I'll see what I can do". לטוב ולרע, אנחנו מסוגלים לחתוך עניינים. אני מרגיש שלאוסטרלים לפעמים חסר את הדרייב הזה. הכל אצלם עטוף בצמר גפן של "No worries" ובוא ניקח את הזמן. אני רוצה שג'וני יהיה מנומס ואוסטרלי, אבל שיהיה לו את המנוע הישראלי הזה בבטן. את התכלס.


סיכום: כור היתוך של ילד אחד

אז כן, הילד שלי לא יאסוף קרשים לל"ג בעומר, והוא כנראה לא יבין למה אני בוכה מצחוק ממערכונים של אסי וגורי. ולצערי ייתכן שהוא יגדל בלי טקסי אש של הצופים (מישהו מעוניין לעזור לי לשנות את זה?). בינתיים, אני אמשיך לשבת בפינת הקפה בעבודה, לחייך, ולעשות גוגל על פרסומות אוסטרליות משנת 1996 כדי להבין על מה כולם צוחקים.

אבל בסוף, כשג׳וני יחזור מבית הספר, נשים קצת מוזיקה, נרקוד לצלילי הוויגלס מארחים את שלמה ארצי, ונמצא את התכלס המשותף שלנו- באנגלית, בעברית, או באיזו שפת כלאיים חדשה שנייצר רק בשבילנו.


עד הפוסט הבא,

No worries, הכל טוסט, בננה אגוזים, סקס סמים וטל מוסרי, too good.



תגיות: שפה ותרבות, הגירה


רכבת לאוסטרליה — לחצו לאתר המלא