בלוג 43: תייר עם משכנתא

עברו בערך שנתיים וחצי מאז שנחתנו באוסטרליה בדצמבר 2023. במונחים של חיים אנושיים, זה זמן מכובד. אבל במונחים של "הגירה"? שנתיים וחצי זה כלום. זה בקושי סיום הטירונות. זה השלב שבו אתה מבין איפה הסופר, יודע לזהות חלק מהציפורים, וכבר לא מפעיל את המגבים כשאתה רוצה לאותת. זה השלב שבו אתה כבר לא מתרגם כל קפה שאתה קונה לשקלים, ויודע בדיוק שביום שלישי בערב השבוע מוציאים את הפח הצהוב. אתה כבר לא תייר שמתלהב מכל קוואקה, אבל מצד שני... אתה גם לא מקומי.

לאחרונה יוצא לי לחשוב הרבה על המושג הזה, "שייכות". אנשים שואלים אותי מהארץ: "נו, אתה כבר מרגיש אוסטרלי?". והתשובה שלי היא תמיד לא. ממש לא. אבל הנה הטוויסט: אני לגמרי מרגיש פה בבית. ולקח לי זמן להבין שהשניים האלה לא חייבים לבוא ביחד.

פרק 1: ציפיות ריאליות (אני מוצר מוגמר, תודה)

יש איזו פנטזיה רומנטית שכאשר אתה מהגר, אתה עובר התמזגות מוחלטת עם התרבות החדשה. שיום אחד תקום בבוקר, תמרח וג'ימייט על הלחם, תשים משחק קריקט בטלוויזיה ותצעק ״Aussie Aussie Aussie״ כל כך טוב עד שאף אחד לא ישים לב שאתה זר. אבל בואו נשים את הדברים על השולחן: הגעתי לפה בגיל 30 פלוס. אני ״מוצר מוגמר״. האישיות שלי, ההומור שלי, הציניות, החוויות שעיצבו אותי- הכל כבר נאפה בתנור של המזרח התיכון. אני יכול לשתות בירה ביום ראשון בצהריים ולחייך לשכן, אבל אם מישהו יעקוף אותי בתור, הדופק שלי עדיין יעלה ל-130 למרות שאני כמעט תמיד אשתוק (האמת שגם בארץ לא ממש הייתי אומר משהו). אני לא אהיה אוסטרלי לעולם, והציפייה שאהפוך לכזה היא פשוט לא ריאלית.

ובהתחלה, כשאתה קולט את זה, יש רגע של בלבול. מי אני? מה אני??? אבל אחרי תקופה מסוימת מגיעה הבנה קצת אחרת. אני לא צריך להיות אוסטרלי כדי להרגיש פה בבית. ברגע ששחררתי את הרצון "להשתלב עד הסוף", החיים הפכו להרבה יותר קלים. הפסקתי להעמיד פנים שאני מבין קריקט, הפסקתי לנסות להסתיר את המוזרות התרבותית שלי, והתחלתי לחבק את הסטטוס החדש שלי: "הזר המעניין". אתה מבין הייחודיות שלך פה היא בדיוק מה שחשבת שכדאי למחוק. על הדרך גיליתי שהגינונים שלי משתנים- אני יותר מנומס, פחות קפוץ, הרבה יותר סבלני בכביש משהייתי בישראל. אבל הליבה נשארה ישראלית. וזה בסדר גמור. אתה לומד לקבל באהבה את העובדה שלנצח תהיה ״הבחור ההוא מישראל״, ושהמבטא שלך הוא לא פגם שצריך להעלים, אלא פשוט עובדת חיים. שחררתי. אני ישראלי שחי בפרת', נוח לי, טוב לי, ואני לא צריך לזייף אהבה לקריקט כדי להצדיק את זה שאני פה.

פרק 2: "מאיפה המבטא?" (הסמול-טוק ככרטיס ביקור)

העובדה שאתה לא מקומי מוטחת בך בכל יום מחדש דרך סמול-טוק. ברגע שאתה פותח את הפה, לא משנה כמה עבדת על ה-G'day שלך, השאלה תמיד מגיעה תוך דקה וחצי: "Where is that accent from, mate?". בהתחלה זה עיצבן אותי. הרגשתי ששמים עליי זרקור ומסמנים אותי כ"אחר". אבל היום? אני רוכב על זה. כשאתה אומר "מישראל", באוסטרליה זה מיד פותח דלתות לשיחות כאלה ואחרות. האוסטרלי הממוצע לא יודע המון על פוליטיקה מזרח-תיכונית (אפילו שבשנים האחרונות זה קצת השתנה, ולא לטובתנו), אבל הוא תמיד זוכר שהוא טייל שם בניינטיז, או שדוד שלו עבד בקיבוץ, או שהוא שמע שבתל אביב יש אחלה מסיבות. לפעמים אני אפילו מקצין את זה רק כדי לבדוק עירנות. "כן, כן, בישראל אנחנו רוכבים על גמלים לעבודה, אבל רק בימי שלישי, בשאר השבוע התנועה קשה מדי". הם לרוב מהנהנים ברצינות עמוקה ומגיבים ב-"Wow, that’s intense mate".

המבטא שלי הפך מ"פגם שצריך להעלים" לכרטיס הביקור שלי. הוא התזכורת היומיומית לחבר׳ה פה שיש מאחוריי סיפור, ולמדתי לאהוב את האינטראקציה הזו.

פרק 3: הקרב העתידי- לחזור לביקור במולדת

ההשלמה עם הזרות פה מביאה איתה דילמה חדשה, פיל ענק שעוד לא התמודדנו איתו: הביקור הראשון בישראל. מאז שעזבנו, עוד לא חזרנו ארצה. המשפחה באה, אבל אנחנו עדיין לא עשינו את הדרך ההפוכה. וככל שהזמן עובר, המחשבה על הטיסה העתידית הזאת מתחילה לקבל ממדים של מסע פסיכולוגי סבוך.

אני מנסה לדמיין את זה: איך זה ירגיש לנחות בנתב"ג אחרי כל כך הרבה זמן (ואחרי כל מה שהמדינה עברה)? האם אני ארגיש שחזרתי הביתה, או שאני ארגיש כמו תייר במקום שפעם היה שלי? 

אני חושב על המפגש עם החברים. אלה שהחיים שלהם המשיכו, התקדמו. שחוו דברים בלעדינו. אני מפחד מהרגע הזה שבו אשב איתם בסלון, והם ידברו על איזה אירוע, או מקום, או אפילו קוד חברתי חדש שנוצר בארץ בזמן שלא הייתי- ואני אצטרך לשאול על מה מדובר ולהרגיש מנותק. 

ואיך נתמודד עם הקצב? המוח שלי כבר התרגל ל-20 דקות נסיעה בפרת' כ"נסיעה ארוכה", ולרחובות שנסגרים בחמש בערב. איך ג'וני יגיב לכאוס הישראלי? לצעקות החמות של המשפחה, לצפיפות, לזה שאנשים נוגעים לו בלחי בסופר בלי לבקש אישור? באוסטרליה, אם מישהו זר מתקרב אליו יותר ממטר, הוא מיד מתנצל מראש. בארץ זה ״בוא לחיבוק של דודה!״. 

לנחות חזרה לתוך הכאוס התל-אביבי, הצפירות, החום, הלחץ, והאינטנסיביות הישראלית- זה הולך להיות הלם תרבות הפוך. אני יודע שאני אחבק את כולם, ואני יודע שאוכל את משקלי בשווארמה (ולפחות אני יודע שיהיה חומוס סביר בכל מקום), אבל אני מתכונן נפשית גם לזה שכנראה, אני ארגיש הרבה יותר "זר" בתוך ישראל, מכשעזבנו.

פרק 4: כוחה של התלישות (שורשים זה לא עץ)

בסופו של דבר, הגירה הופכת אותך לאדם תלוש. ואני מתכוון לזה במובן הכי חיובי של המילה. כשאתה חי במדינה שבה נולדת, השורשים שלך כרוכים באדמה- במוסכמות, בציפיות החברתיות, ב"מה יגידו". כשאתה מהגר, אתה עוקר חלק מהשורשים האלה, ומגלה שאתה יכול לחיות בלעדיהם. אבל הם לא נעלמים. הם פשוט הופכים למה שאני קורא לו "שורשי אוויר".

אתה מסתובב בעולם עם השורשים האלה תלויים באוויר. הם ניידים. וזו תחושה שרק מי שעזב את ארץ מולדתו מכיר (כמובן שרצוי לקרוא את המשפט האחרון בטון העמוק של מלאכי חזקיה). זוהי תחושת חופש מוחלטת שמלווה בהבנה שאתה כבר לא מרותק למקום אחד, פיזית ומנטלית. זה לא שאתה מתנתק או מורד בחברה שממנה באת- אתה פשוט צומח למרחב ביניים חדש.

אם לתרגם את זה לעולם של הארי פוטר- ההגירה שמה אותנו לנצח על רציף תשע ושלושה-רבעים. אנחנו כבר לא לגמרי בלונדון של המוגלגים, אבל אנחנו גם לעולם לא נהיה 100% קוסמים בהוגוורטס. אנחנו מעין "בוצדמים" (Mudbloods) תרבותיים.

והאמת? זה סטטוס די אחלה. הסטטוס הזה מאפשר לך להרכיב לעצמך זהות היברידית שמשלבת את הטוב משני העולמות: הנימוס והרוגע האוסטרלי, יחד עם החום וה"תכלסיות" הישראלית. התלישות הזו מעניקה לך כוח-על שלא ידעת שקיים בך: החופש להיות מי שאתה בוחר להיות בכל בוקר מחדש. אדם שהשייכות שלו לא נקבעת על ידי קואורדינטות על המפה או הציפיות של הסביבה, אלא על ידי הבחירות שלך והצעד המטורף שהחלטתם לעשות.

סיכום: בבית, עם כוכבית

שנתיים וחצי זה לא הרבה זמן, אבל זה מספיק כדי להבין שאין דבר כזה ״להתאקלם עד הסוף״. 

אני לא צריך לאהוב כדורגל אוסטרלי, ואני בחיים לא אבין למה שמים סלק בהמבורגר. אני מתעצב להיות חן 1.5, הישראלי עם השפם, ששותה אייס-לאטה גם בחורף ובונה לילד שלו צעצוע מעצים שקניתי ב-Bunnings.

האם אני אוסטרלי? לא.

האם אני בבית? כרגע, כן. לחלוטין.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.