#30 למה פרת׳ היא המקום המושלם לחופשת לידה? ולמה זה לא עושה לי חשק לעוד?

אז, בימי פרה-היסטוריה כשחיפשנו בית לגור בו בימים הראשונים שלנו פה, תום היה בקשר עם ישראלית שלמדה באותה תכנית באוניברסיטה שהוא הולך ללמוד בה. היא, בניגוד אלינו, חזרה אחרי שנה לארץ לנהל את הקליניקה לפיזיותרפיה של המשפחה שלה. כמה מעט ידענו על העתיד שלנו בשלב הזה. 

בעוד שאנחנו, טירונים גמורים, חיפשנו בתים כמה שיותר קרוב לאוניברסיטה בלי להבין שום דבר במיקום, היא המליצה לחפש בפרבר שנקרא ״ויקטוריה פארק״ שנמצא מרחק נסיעה קצרה משם ליד סטריפ של בתי קפה. היא אמרה ש״היא הייתה מתה לגור באזור בזמן חופשת לידה״ כדברי תום. לא היו לה ילדים כשגרה פה, ואני, מלומדת כבר ולא מקבלת עצות מנשים שעוד אין להם יצור קטן שדומה לאבא לטפל בו. אז חיפשנו בכל הפרברים באזור האוניברסיטה וראינו דירות שהספיקו לנו שתי שניות כדי להבין שפה - אנחנו לא נגור.

לבסוף מצאנו בית גדול, מרוהט ומשופץ, איך לא, ב-ויקטוריה פארק (או כמו שהאוזיס קוראים לו ״ויק פארק״). עם כל הזילזול שלי בדעות של נשים שעוד לא ילדו, אני לגמרי מודה בטעותי. ויק פארק היה המקום המושלם לחופשת לידה, במיוחד כשיש רק רכב אחד. ובמיוחד כשמגיעים גלמודים מהצד השני של העולם ומחפשים להתיידד עם עוד אימהות לקטנטנים. מאז למדתי שבפרת׳ יש כל כך הרבה פרברים שווים להיות בהם בחופשת לידה, בכל מקום יש פארק, גן משחקים, מקור מים עם ברווזים ותוכים, קפה, ופעילויות שונות ומגוונות לילדים, רק צריך לצאת מהבית.

קפה, קפה, קפה

למדתי להעריך קפה אפילו יותר מאז שעברתי לפה. לפני כן קפה היה משהו ששותים בישיבה, שמקדישים לו פגישה או בהיה במחשב. לא תיארתי לעצמי שאפשר לקחת קפה להליכה, בטח שלא עם ילדה בעגלה! אבל כשהגעתי לפה עם תינוקת בת חצי שנה הבנתי שקפה זה מה שעוזר לי לשרוד את היום. כשיש לי קפה ביד - סימן שהיד הזו פנויה! וזו סיבה למסיבה. הגישה לסטריפ הקפה על אלבני הייוויי (Albany Highway) הייתה בקצה הרחוב שלנו. אם ממשיכים עם הכביש הזה עד הסוף - 5 שעות דרומה - מגיעים, איך לא, ל-Albany, עיירת חוף לא גדולה במיוחד שאין בה הרבה מה לעשות, אבל מסביבה - יש (בפוסטים הבאים).

הבילוי האהוב עלי היה לקנות קפה ב-Sonder ממש ליד קצה הרחוב שלנו, ולשבת עם אופיר בגן המשחקים ליד. זה קטע הדבר הזה של גני משחקים ליד בתי קפה - לא מבינה איך זה לא בילט אין בדי-אן-איי של כל המדינות בעולם? הרי זה ברור כשמש שליד כל גן משחקים צריך להיות בית קפה, ולהפך. האוסטרלים הבינו את העניין, אצלם הקטע המשפחתי מאוד חשוב והם משלבים את הילדים בכל מקום (קראו עוד על תרבות הבילוי האוסטרלית בפוסט של חן).

אטרקציות מקומיות וה-היילייט של חופשות הלידה

ברגע שנכנסים לבדוק על כל הפעילויות לילדים בפרת׳, קשה לצאת מזה. משיעורי ג׳ימבורי ושחיה לקטנטנים ועד ממש קייטנות עם ההורים, מתלכלכים בכיף, ריקודים במנשא ועוד ועוד. חלק בחינם דרך המועצות המקומיות וחלק בתשלום סמלי או רבעוני, וממש לא חייבים להישאר באזור שלך, הכל פתוח לכולם. בפרבר שלנו היו לא מעט אופציות - ספריה בה ניתן להשכיר ספרים ומשחקים, חדר כושר שיש בו חוגים לאימהות עם ילדים שרוצות לבוא להתאמן, ופלייגרופ (קבוצת משחק) שנפתחת פעמיים בשבוע, לרוב עם אמהות וילדים קבועים במרכז הקהילתי. הפלייגרופ מנוהל על ידי מתנדבות שבוחרות להיות אלה שעונות למיילים, פותחות וסוגרות את מחסן המשחקים ומוודאות שהכל נקי לפני שיוצאים, בנוסף יש את מנהלת המרכז שהיא זו שמזכירה למי שלא שילמה את המחיר הסמלי, שתעשה את זה כבר, אבל בנעימות.

ב-Leisure Centres פה, איפה שהבריכה וחדר הכושר, יש CRECHE - שימו לב, זה ההיילייט של כל האימהות האוסטרליות - מעון לכמה שעות בו אפשר להשאיר את הילד/תינוק לחצי שעה/שעה או יותר עם מטפלות מוסמכות ועוד ילדים בגילאים שונים, להביא להם חטיף או חלב בבקבוק, ללכת להתאמן או לשחות ולחזור לאסוף אותם. בתור אימהות ישראליות אנחנו ישר חושבות ״למה שאני אשאיר את הילד שלי עם מישהו זר למשך שעה? אני פשוט לא אתאמן ואתמרמר על זה אחר כך״. לכל אחת מאיתנו הייתה איזו משאלה פעם ש״איך בא לי שמישהו יקח אותה לשעה, רק שיהיה לי זמן ל_____״ אז זה זה. האוסטרלים חשבו על זה כבר, והמטפלות קבועות כך שהם לומדים להכיר אותן - ממש כמו בגן, רק בלי ההתחייבות. כמובן שבפעמים הראשונות יהיו לכן בערך עשר דקות להתאמן כי ישר יקראו לכן לחזור, אבל זה נהיה יותר טוב בכל פעם.

נהר הברבור במלוא תפארתו

אחד הדברים שהכי אהבתי בלגור דרומית לנהר, הוא הגישה הקלה לנהר והטיילת המהממת שמשקיפה על ה״עיר״, או יותר נכון על ה-10 בניינים, כמה מלונות וה-Elizabeth Quay. היו ימים שהיינו לוקחות עגלה, אורזות חטיפים בלאנץ׳-בוקס (משהו שלמדתי מאימהות מהפליי-גרופ) מים וכובע והולכות ברגל לנהר. בערך 15-20 דקות הליכה או 10 דקות באופניים כשאופיר התבגרה קצת. גמענו קילומטרים של הליכה והתבוננות בברווזים, במים, בברבורים השחורים והשקנאים, בתוכים בכל מיני צבעים שנמצאים בכל מקום - על העצים, על הדשא, בשמיים. המצלמה לא ירדה ממני ברגעים האלה, תיעדתי כל רגע קטן כשהייתה לי הזדמנות לשלוף אותה.

לפעמים היינו מגיעות לאזור של South Perth עם הרכב (כי יש גבול לכמה אפשר ללכת), שם יש עגלת קפה וקערות אסאי The Acai Corner - הלהיט ששיגע אותי כשעברנו לפה. הוואן נמצא על הדשא בפארק, הם מביאים איתם שמשיות, כיסאות נמוכים ומשחקי חוץ לקטנטנים. הייתי קונה לי קערת אסאי עם פירות, ונותנת לאופיר מהפירות בעודנו מתבוננות בנהר ומקשיבות לציוץ הציפורים. אחלה של חופשת לידה.

הגן הסודי של השכונה

לקח זמן עד שהבנתי למה באחד מהרחובות בדרך למרכז המסחרי הקרוב אלינו יש שלט של ״ילדים בדרך״ ומסומן לנסוע 40 קמ״ש. עברתי שם עשרות פעמים עד שמישהי גילתה לי שבעצם יש שם גן משחקים בתוך הרחוב, בין הבתים. בביקור הראשון שלי בגן משחקים הזה הייתי בשוק שלא ראיתי אותו קודם. ממש כמו רציף תשע ושלושה רבעים, הוא שם, אבל אם את לא יודעת עליו - כנראה שלעולם לא תראי אותו. 

החול בגן המשחקים הזה לבן ונקי, הצעצועים נתרמו על ידי אנשים ברחובות הסמוכים ויש עליו בעלות של הרחוב בו הוא נמצא. כמעט תמיד תמצאו שם עוד איזו אמא או אבא מהאזור עם הילד שלהם, או תארגני פגישה ספונטנית בגן עם החברות המקומיות, כי גם שם אפשר להעביר יום שלם, או רק 10 דקות בכיף.

הדובדבן שבקצפת

הפיצ׳ר הכי חשוב בזמן חופשת לידה הוא לאו דווקא הקפה הקרוב לבית, או הנהר עם הברווזים. החשיבות הגדולה ביותר מבחינתי הייתה המרחק מהסופר מרקט (או Coles). באוסטרליה יש את אנשי ה-Coles שאוספים נקודות flybuys וקונים כלי מטבח בחינם-אין-כסף בחנות עצמה, ויש את אנשי ה-Woolies שמעדיפים להזמין אונליין ורק לבוא לאסוף כמעט בלי לצאת מהאוטו (Click and Collect). אנחנו מהסוג שמעדיף להיכנס לסופר ולהיקנס על דברים שלא תכננו לקנות אבל בדיוק נזכרנו שצריך ואז גילינו בבית שזה כבר נקנה. לא יודעת למה אני מדברת בלשון רבים, זו רק אני. 

עם כל הטוב הזה, ובאמת שיש פה כל כך הרבה נוחות והטבות למשפחות, השיקולים להביא עוד ילד הם הרבה יותר רחבים מזה. ורק כשחושבים על לטוס לבקר את המשפחה בארץ עם יותר משני ילדים, זו כבר הופכת למשימת המירוץ למיליון, שמסיימים אותה עם הלשון בחוץ, אחרי ריבים אינסופיים על שטויות וחשבון בנק מרוקן.

אולי עוד נשנה את דעתינו בעתיד.

עד אז, נתראה בפוסט הבא.