#31 בחזרה למגרשים: הדרכים הפתלתלות לליגות הכדורסל המקומיות לנשים

מהרגע שהגעתי לפרת׳ ניסיתי לברר איך מוצאים קבוצת כדורסל עממית לנשים. בתור שחקנית כדורסל בליגה השניה בארץ, שסיימה את דרכה בגלל נקע חוזר בקרסול אחרי 22 שנים על המגרש, לא רציתי לעזוב את הסצנה לכל כך הרבה זמן, ואז להסתכן בעוד פציעה, או בחס וחלילה - באובדן היכולת לכדרר ולקלוע - כי אם אין לי את זה, מי אני בעולם הזה?! הנחת היסוד שלי הייתה שבאוסטרליה יהיה לי ממש קל למצוא קבוצת ספורט, הרי כולם פה ספורטאים. אבל כמו כל דבר שנוגע להגירה, יש הפתעות בדרך.

לא כדורשת, Netball.

מסתבר שהנחת היסוד שלי אמנם נכונה, באמת כולם פה ספורטאים, גם האמא ההיא שטוענת שהיא לא עושה ספורט - שוחה שלוש פעמים בשבוע, משחקת פיקל-בול בשישי אחר הצהריים, וזכתה באליפות מקומית של בתי ספר בריצה בילדותה. ובאמת יש פה המון קבוצות ספורט, אבל, וזה אבל גדול שמכריע כמעט כל דבר בחיים - הכל תלוי בתיזמון ובקשרים. בעוד תום הכיר די מהר גברים מקומיים שמשחקים כדורסל והצליח להתברג לקבוצה מקומית (ונפצע על הדרך - לא עלינו), אני הצלחתי להכיר רק שחקניות נט-בול שהזמינו אותי למשחק ואז אמרו ״אה… אם לא שיחקת אף פעם אז אולי לא כדאי״. בתירגום חופשי לעברית נט-בול ישר זורק אותנו לליגת מאמאנט ול״כל האימהות משקרות״. אז לא, נטבול זה לא כדורשת, אלא יותר קרוב לכדורסל בלי כדרור - רק מסירות, ולסל אין קרש, רק עיגול מתכת עירום שרק חדי העין מצליחים להבחין בו. מסתבר אגב, שיש את הספורט הזה בארץ ואפילו צילמתי אותו במכביה (שאל תדאגו, עוד אכתוב עליה).

אני אישית לא מבינה את הקטע במשחק קליעה לסל בלי כדרור ובלי קרש, היה נשמע לי מאוד מוזר להצטרף לקבוצה כזאת. באיזשהו שלב הייתי בוודאות מתחילה לכדרר ומתבאסת שאי אפשר לעשות ליי-אפ, ובכלל - תמיד שנאתי סלים בלי רשת. אז המשכתי לחכות בסבלנות ולשאול פה ושם אם מישהו מכיר מישהי. ואז כשסוף סוף התקשרו אלי מקבוצה מסוימת דרך אשתו של חבר של תום מהלימודים כדי שאגיע בתור מחליפה לאיזה משחק, כבר הייתי בהריון עם גיא והפניתי אותם לחברה שגם היא רצתה לחזור לשחק.

תזמון זה עניין של טיימינג

במשך שש שנים דיברתי על לחזור לשחק, ואז חזרתי בי וניסיתי לשכנע את עצמי שיוגה וטיפוס זה הדבר החדש שלי, ושאולי, כנראה, לא אחזור יותר וזהו. אבל אז קרו כמה דברים במקביל שרמזו לי, או יותר נכון צעקו לי בתוך האוזן במגהפון: תחזרי לשחק!!!

1. סביבת העבודה שלי הייתה מאוד מוכוונת כדורסל למרות שלא היה קשר ישיר למה שהאירגון עשה. (ע״ע פוסט קודם). מהפגישה הראשונה עם הבוס שלי דיברנו על לעשות תחרות קליעות. זה לא קרה, עד לפני כמה שבועות כשבאתי לבקר באולם - איפה שהוא עובד עכשיו.
2. הוזמנתי לצפות במעצב הגרפי מהצוות שלי משחק בסטייט-ליג, או NBL1 (ליגה של כל מערב אוסטרליה)
3. נודע לי שדניאל רבר, כדורסלנית נבחרת ישראל ובשנה האחרונה גם יורוליג, משחקת כבר שנה שניה בפרת׳.

בקיצור, התמלאתי התרגשות שוב מהמשחק ומצאתי את עצמי לוקחת את המשפחה לכמה וכמה משחקי כדורסל של הסטייט-ליג, מעודדת שתי קבוצות - אחת בנשים, אחת בגברים, ומתלהבת יחד עם הילדים שלי ועם תום מהאווירה, מהמשחק ומהרמה. גם את ה-Perth Lynx, הקבוצה שמייצגת את כדורסל הנשים של פרת׳ באוסטרליה, יצא לנו לראות.

השיא היה כשצפינו בדני (לא אבדיה, רבר) לוקחת אליפות ב-RAC Areana עם הקבוצה שלה בסוף העונה האחרונה. גאווה ישראלית!

קהל או שחקן שישי?

בסטייט-ליג יש את אותן קבוצות בנשים ובגברים. אין דבר כזה לעלות או לרדת ליגה כי אותן קבוצות משחקות באותן ליגות כל שנה ומשמשות כליגות לפיתוח שחקנים לליגת ה-NBL (National Basketball League). המשחקים של שתי הקבוצות מתבצעות באותו יום - נשים קודם ואז גברים מיד לאחר מכן, ככה שכרטיס אחד מקנה לכם בערך 3.5 שעות של בידור (זה לא מתקרב אפילו לכמות הזמן שמוקדשת לקריקט פה). 

בעוד פה היחס למשחק עצמו הוא כ-״בידור״ (entertainment) שבא לידי ביטוי במוזיקה שמשאירה אותך במשחק כל הזמן, קריין (סטייל רפי רשף) צעיר ואנרגטי, וחלוקת מתנות לקהל תוך כדי פסקי הזמן והמחצית, האולמות מפוצצים כל משחק כמעט, ויש להם את קהל האוהדים המקומי שכבר שנים בא לעודד, לובש חולצות גם מחוץ למשחקים ומתווכח בחביבות על מי יותר טוב, בארץ התחרותיות עולה על הכל. הקהל הוא זה שמספק את רוב המוזיקה והעידוד, ובעצם ״בא לעבוד״ בתור השחקן השישי (לפחות כך הייתה האווירה בפעם האחרונה שהייתי במשחק בארץ). פה אין שחקן שישי, יש צופים. 

מעבר לקבוצות הסטייט, לכל אולם גדול או ״Leisure Centre" יש את הקבוצות העממיות והחוגים שמכניסים להם כסף. בשביל להירשם לקבוצת כדורסל עממית פה אני צריכה לשלם לכולם: לארגון שמארגן את כל הליגה, Basketball WA, לביטוח, לחולצות, ולכל משחק שאני מגיעה אליו, וכמובן שאם אני לא רוצה לשלם, אני לא משחקת, אין קומבינות. בארץ לא זכור לי ששילמתי על לשחק כדורסל אחרי שעברתי את גיל 18, ההפך - שילמו לי, ולא בהכרח כי הייתי איזה עילוי, פשוט לא היו מספיק שחקניות ורצו להשאיר את הקבוצה בליגה.

מפסיקים לתרץ

מצחיק לחשוב שאחרי 22 שנים של כדורסל, ב-5 קבוצות שונות בליגות שונות, יותר מ-300 משחקים רשמיים - אף אחד באוסטרליה עוד לא ראה אותי משחקת.

אז בשביל שיכירו אותי, הגעתי לאולם הנחשק ודיברתי עם המזכירה, שסיפרה לי מניסיון אישי באיזה יום בשבוע יש את הקבוצות עם סיכוי הפציעה הנמוך ביותר. היא לקחה ממני את הפרטים ואמרה שתעביר הלאה. עזר מאוד שהבוס הקודם שלי היה שם, שיישמנו סוף סוף את תחרות הקליעות המדוברת, ושהוא נתן מחמאות על היכולות שלי מול המזכירות הממליצות. לא עבר הרבה זמן ומישהי יצרה איתי קשר להשלים חמישיה לקבוצה. 

פתאום חטפתי רגליים קרות. רציתי לתרץ משהו, להגיד שאני לא מרגישה טוב, שיש לי משהו באותו יום. מה אם לא אצליח לכדרר? אם כל הכדורים שלי יהיו אייר-בולס מביכים? אם בכלל לא אצליח לרוץ ואתנשף כמו פדלאה אחרי שני מגרשים?

״ברור, אני אהיה שם!״ אמרתי לה, מתעלמת מכל המחשבות המטרידות, כי הצעד הראשון הוא להגיד ״כן!״.

אפילוג

הגעתי למשחק הראשון שלי אחרי שמונה שנים. היינו חמש, רמת האדרנלין שלי הייתה בשמיים ואיכשהו הצלחתי לא רק לרוץ כל המשחק, אלא לחטוף כדורים, למסור אסיסטים ואשכרה לשחק. כן היו לא מעט החטאות אבל היי - לפחות לא נפצעתי! כל מי שהייתה על המגרש שיחקה פעם כדורסל מקצועני, וכולן משתתפות ביותר מליגה אחת - עם בנות שונות בימים שונים בשבוע. כולן אימהות לילדים, כולן ברמה טובה מאוד, וכולן ברוח טובה של משחק. אין מאמן, מחליפים הגנות בהחלטה משותפת והשעון רץ 40 דקות, מלוכלך. הקטע הכי חזק פה זה שלא צריך לנסוע לשום מקום - כל המשחקים מתנהלים באותו מקום, אחד אחרי השני באותו יום כל שבוע. פעם משחקים ב-6:30 ופעם ב-9 בערב. שני משחקים מתנהלים במקביל בשני מגרשים שונים אחד ליד השני, כך שיש אקשן, ואנשים רנדומליים מגיעים לצפות, כי הם גם ככה בסביבת האולם. אני חושבת שזו שיטה גאונית לכל הדעות.

בקיצור, הצטרפתי לקבוצה באופן רשמי, לא לזו שהחלפתי בשבילה, אלא קבוצה אחרת שחיפשה שחקניות לתחילת עונת החורף שמתחילה ממש עכשיו, בהמלצת השחקנית מהקבוצה הראשונה (זוכרים, קשרים ותיזמון?). הופתעתי מאוד לגלות שגם פה קשה למצוא נעלי כדורסל במידות לנשים, כנראה שכולן בנט-בול. הגעתי מוקדם למשחק הראשון בליגה, איך שאני נכנסת לאולם אני רואה את הבוס הקודם באימון. הביגוד הרשמי של האירגון מתחלף בבגדי ספורט, הסביבה מתחלפת ממשרד לאולם, ואני - מרגישה בבית.

לקח לי זמן להגיע לרגע הזה שבו אני מרגישה שחזרתי למקום מוכר. אולי זו הבגרות שלי, אולי של הילדים, אולי זו ההבנה שכל דבר שקורה בחיים לא קורה סתם, אלא מוביל אל הדבר הבא, ובמקום לשרוף גשרים, כדאי לזהות את הנתיב שנפתח לנו, לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים ולהגיד, הפעם זה ״כן״.

עקבו אחרינו באינסטגרם Train2aus להתעדכן גם בדברים שלא מופיעים פה…

נתראה בפוסט הבא...