#32 דברים שלא היו קורים אילו הייתי נשארת בארץ (מכביה חלק א׳)

פעם כשהייתי קטנה חלמתי לייצג את ישראל במדי הנבחרת בכדורסל. הכי קרוב שהגעתי, מעבר לאימוני ה״טרום קדטיות״ בטבעון, היה לצלם את נבחרת הנערות בווינגייט. השנים חלפו והגעתי לאוסטרליה, הניסיון שצברתי ותיק העבודות שיצרתי בצילום ספורט בארץ נתן לי את הגושפנקא להתגלגל לראיון בזום עם ראשי מכבי אוסטרליה, שיושבים במלבורן ולצלוח את זה בחוסר הבנה מוחלט שעשיתי עכשיו את הבלתי יאומן - ואני הולכת לייצג את אוסטרליה באחד מהאירועים הכי גדולים בתולדות ישראל - בתור צלמת. 

בהתחלה, אירוע עולמי של יהודים בלבד היה נראה לי משונה, אבל כשקראתי על המקורות של המכביה הבנתי, שהצורך הזה באירוע של ספורטאים יהודים בארץ ישראל, ובכלל בפתיחת אירגוני ספורט יהודים בחו״ל, נבע מהשינויים הגזעניים שחלו באירופה בשנות ה-20-30, בהם ספורטאים יהודים החלו לסבול מיחס אנטישמי ולא להיות מסוגלים להתאמן כחלק ממועדונים שסגרו את עצמם למיעוטים. פתאום זה לא נראה לי כל כך משונה, אלא דרך יצירתית לשרוד את העולם הרשע הזה דרך יצירת קהילה עולמית של ספורטאים בה מקבלים את כולם כמו שהם.

מפגש ראשון: היכרות והצטיידות

המפגש הראשון שבו התחלתי להרגיש חלק מהקהילה היה בערב הכרות קטן ואינטימי של המשלחת מפרת׳ באחד המבואות של מכבי, אותו מקום שכיום משמש לחדר כושר של המועדון. היינו כ-20 נציגים ומשפחותיהם (את שלי השארתי בבית, כי צלמים עובדים תמיד, ״אם תוכלי להביא את המצלמה זה יהיה נהדר!״ ברור, אני אביא אותה והיא תשב לידי בתיק כל האירוע), הייתה מצגת יפה שהציגה כל אחד, קצת כיבוד, קצת צילומים, וההיילייט של האירוע - חלוקת ארגזי הציוד.

הדבר הכי מרגש בלהיות חלק ממשהו כזה גדול זה לקבל את המדים והאקססוריז. אני לא בחורה של קניות, מעולם לא שאבתי הנאה יתרה מלמדוד בגדים חדשים או לעקוב אחרי האופנה הנוכחית, אבל תחושת השייכות של לבישת פריטים שמחברים אותי לקהילה עם ערכים וחוויות משותפות, בין אם זה הקן של הנוער העובד והלומד, קטיף התפוחים באודם, או קבוצת הכדורסל בבאר-שבע - על זה אני לא מתפשרת. אתם יכולים לתאר לכם מה זה היה בשבילי לפתוח ארגז בגודל של מזוודה בינונית ולהוציא משם את כל פריטי הלבוש בגווני ירוק-זהב (green and gold) עם סמל של המכביה ה-21.

מפגש שני: טיסה ראשונה בתוך אוסטרליה

במאי 2022 קבעו לנו ריטריט צוות והנהלה ב-Yaraa Vally שבויקטוריה, כארבע שעות ממוצע טיסה מפרת׳ (להבדיל חצי שעה טיסה מסידני). מאחר ואנחנו מגיעים מרחוק, זכינו לטיסה ערב קודם עם לילה במלון בצפון העיר. כאמא צעירה שלא היה לה לילה לבד כבר הרבה יותר מדי זמן, להתעורר בבוקר בלי שילדה תקפוץ לך על הפנים, ללכת לחדר כושר במלון, ולאכול ארוחת בוקר בבית קפה חמוד עם שני חברים, היה חלום שהתגשם.

דיוויד, ראש האבטחה של מלבורן (והמשלחת) הגיע לאסוף אותנו בלאנד קרוזר שלו למקום המפגש המרכזי שהיה שעה נסיעה צפונה מהעיר. לא הספקתי באמת לראות את מלבורן. האוטו שלו הרגיש מאוד בטיחותי, כיאה לראש מערכת האבטחה, ואפילו מצאתי בו דיסק של דיוויד ברוזה לייב במצדה, וזה פתח נושא לשיחה. מסתבר שדיוויד ברוזה בכבודו ובעצמו נתן לנהג החברה׳מן שלנו את הדיסק כשהגיע להופיע במלבורן לפני שנים. ובעצם כל מפורסמי ישראל שהגיעו להופיע פה בשנים האחרונות עברו תחת עינו הקפדנית של דיוויד. 

הגענו למקום הריטריט. מגרש גולף ענק באמצע שומקום, עם מלון מרהיב באמצע. בלינדה, סגנית נשיאת מכבי דאז, ואני קיבלנו חדר משלנו, הרגשתי כמו בטיול בתיכון, עם חברה בחדר. קיבלנו תיקיה עם תג-שם, תוכניה לסופ״ש, ספר ועוד כל מיני הפתעות. האוסטרלים מאוד אוהבים שקיות עם מתנות. העברנו את הזמן עד ארוחת שישי אליה כבר הגיעו כל 80 חברי ההנהלה של המשלחת מכל אוסטרליה. היה קידוש ואוכל כשר וטעים, כיאה ליהודים. גם זכיתי להכיר עוד כמה ישראלים שהצטרפו בתפקידים שונים למשלחת.

רגע... אולי אני משוגעת?

ביום הראשון של המפגש התחלקנו למחלקות, שם הכרתי את צוות המדיה שהורכב משלושה צלמים, שני עיתונאים, ומנהל-על שמכתיב את אסטרטגיית הפרסום של החומרים. שמתי לב שאני מאוד חריגה בנוף - בעוד הצוות שלי היה מורכב מגברים צעירים לפני הקמת משפחה ומגברים מבוגרים עם ילדים גדולים - אני אישה, ואמא צעירה. הפאטרן הזה גלש גם לכל יתר הצוותים, ולכל המשלחת. אף אחד, ובטח לא אף אחת השאירה תינוקת מאחור ונסעה לסופ״ש הזה - ובטח שלא לשלושה שבועות של משחקים.

הבנתי שהולך להיות אינטנסיבי, שאנחנו הולכים לרוץ ממקום למקום, לתעד כמה משחקים שרק נוכל, ושנהיה אחראים על הלו״ז שלנו, ועל לתפוס תמונות קבוצתיות של כל קבוצה ואת הרגעים החשובים מהאירוע המטורף הזה. גם שם התברר לי שאהיה באזור חיפה, ושמחתי שאוכל להישאר בצפון קרובה לאופיר שמתוכננת להישאר עם הסבתות בזמן שאני אטרטר את עצמי ממקום למקום. עברה לי בראש המחשבה שאולי אני לא שפויה, אולי זה לא באמת הגיוני לעשות דבר כזה עם ילדה קטנה, אבל בכל זאת, איך אפשר לפספס הזדמנות כזאת?!

ניצוץ של גאווה

ביום ראשון הגיע ברוך בן-יגאל. לא הכרתי את השם ולא את הסיפור שלו. כבר לא הייתי מעורבת בחדשות בכלל. כולנו היינו באולם הגדול מסביב לשולחנות וכשברוך דיבר הייתה דממה. הוא סיפר על איך במקרה היה באזור האסון של גשר המכביה שגרם למותם של 4 ולפציעה של 60 נציגים מהמשלחת האוסטרלית ב-1997. ועל איך הציל חלק מהפצועים מתוך המים. הוא סיפר על המשך הקשר עם ראשי מכבי אוסטרליה לאחר המכביה ואיך הם היו הראשונים לברך אותו אחרי לידת בנו היחיד, עמית, ועל ההיכרות העמוקה שמקשרת אותו למשלחת האוסטרלית למכביה מאז. הוא סיים בסיפור על נפילתו של עמית בכפר יעבד שבצפון השומרון בזמן פעולה מבצעית, ארבעה חודשים בלבד אחרי שעזבנו את ישראל, ואז כבר לא הצלחתי לעצור את הדמעות.

החיבור הישראלי הזה של המפגשים החוזרים עם האסונות, בין אם הם לאומיים או אישיים תוך שמירה על אופטימיות הוא פנומנלי, וכל כך לא מובן מאליו. הקהילתיות הזו שלמדנו ליצור משחר האנושות כדי לתת לנו כוחות להמשיך היא גולת הכותרת של המשחקים האלו, ושל העם היהודי בכלל. ברוך הצליח לחבר אותי מחדש ליהדות ולישראל, ובאותו זמן גם לגרום לי לשאול את עצמי: האם גודל ההקרבה שלנו, היהודים, הישראלים, המשרתים בצבא ואלו ששולחים את ילדינו להילחם על המדינה, האם זה שווה את כל החסינות הזאת? לברוך התשובה מאוד ברורה. לי - עדיין לא.

חזרה הביתה: לפרת׳

הסופ״ש החד-פעמי הזה הסתיים אחרי טיול של כמה מאיתנו במגרש הגולף בשעות הערב, השעה הטובה ביותר לצפיה בקנגורואים מקפצים בין כרי דשא ירוקים מדי. בלינדה נשארה עוד קצת לביקורים בחוף המזרחי, בעוד אני והאם- מאמן הכדורסל שנקלע ללב הקהילה היהודית בפרת׳ בטעות, חזרנו לשדה התעופה וחיכינו לטיסת Virgin שנדחתה יותר מדי פעמים.

המסע הזה עוד לא התחיל וכבר אני מבינה כמה גדול זה הולך להיות.

בפוסט הבא אספר על ההגעה לארץ עם ילדה בת שלוש, על הסידור עם הסבתות, המלון בחיפה, וחוויית אירועי המכביה (ספוילר: מי האמנים האלה בכלל??).