#33 דברים שלא היו קורים אילו הייתי נשארת בארץ (מכביה חלק ב׳)

אחרי שהכרתי את כל הנהלת המכביה בסופ״ש במלבורן כבר הבנתי שהאירוע הזה הולך להיות גדול מאוד - הדבר הכי גדול שאי פעם הייתי חלק ממנו. מה שהכי מטורף זה שאני הולכת להיות תיירת בישראל ולחוות הכל מנקודת מבט לא-ישראלית. מה שפחות טוב הוא שאני הולכת להיפרד מהבת שלי לשלושה שבועות, ולראות אותה רק בסופ״שים. אמנם היא תהיה עם משפחה, חצי שבוע אצל סבתא אחת, וחצי שבוע אצל השניה, אבל אבא רחוק ואמא לא לידה. מפחיד.

הטיסה לישראל

נפגשנו עם המשלחת הקטנה מפרת׳ בשדה התעופה. אופיר ואני עם המזוודות ומוכנות להיפרד שוב מאבא תום - הפעם לשלושה שבועות מלאים. הכנתי את אופיר ללו״ז המבצע שהולך לצאת לפועל ברגע היציאה מהמטוס: סבתות באות לקחת אותנו משדה התעופה, ניסע לישון אצל סבתא ורד ואמא תיסע על הבוקר למכביה ותחזור לראות אותך בערב (איזה מזל שזה כבר סופ״ש ולא נפרדים להרבה זמן על ההתחלה). נתתי לה גם קנגורו קטן משקית ההפתעות שקיבלנו בארגז הציוד, שתשמור אצלה קרוב.

הטיסה הייתה לא פחות ממאתגרת בעיקר כי עשיתי טעות אסטרטגית של טירונים: נתתי לה להירדם - עלי - לפני שהגיעה ארוחת הערב. אל תנסו את זה לעולם, בטח שלא בזמן טיסה, ובטח שלא בטיסת לילה מפרת׳ לדובאי שנמשכת 11 שעות. הבחירה הייתה קשה - צרחות של ילדה בת אוטוטו 3 כש-20 אנשים במטוס מכירים אתכן, או להישאר רעבה. לבסוף אכלתי ארוחת ערב קרה אחרי שהצלחתי להזיז אותה ממני איכשהו תוך כדי שינה.

נחתנו בדובאי לתוך ים של ירוקים-צהובים. המשלחת מסידני ומלבורן הגיעו בערך באותו זמן (תיאום מרשים ביותר של צוות ההפקה), סה״כ 530 אוסטרלים שמגיעים למשחקים בישראל. לא יודעת מי התרגשה יותר - אופיר או אני. רק לפני חצי שנה היינו פה שתינו, בדרך חזרה מהביקור הראשון שלנו בישראל, ועכשיו אנחנו שוב פה - ממריאות לאותו מקום - אבל בנסיבות אחרות לגמרי.

יום הולדת שלוש בארץ

אחרי יום אחד עם המשלחת, קבלת שבת באולם ענק בנתניה, ארוחת מלכים ומסיבת ענקית רק לאוסטרלים, חזרתי לישון עם אופיר בלילה, אצל סבתא וסבא בקריות. המשחקים עוד לא התחילו, וניצלתי את הזמן לחגוג איתה את יום ההולדת השלישי שתכננו מראש.

אחות של תום הכינה לה עוגת וניל עם סוכריות כמו שהיא ביקשה, והזמנו את המשפחה לחגוג איתנו. אחרי זה היא בילתה בבריכה במרפסת עם בנות הדודות שחזרו מתקופה בחו״ל ורק עכשיו היא פגשה לראשונה. האושר שמנצנץ לה בעיניים כשהיא פוגשת ילדות שהן משפחה ולא ״רק״ חברות של המשפחה הוא בלתי ניתן להסבר. היא מיד מקבלת את מלוא תשומת הלב, היא אקזוטית, היא חמודה, והיא ה״בת דודה מאוסטרליה״ עם המבטא המעלף - גג העולם הוא כלום לעומת זה.

אלו הרגעים בהם נצבט לי הלב עליה ועל ההחלטות שקיבלנו. ובאותו זמן אני מזכירה לעצמי שאם היינו גרים פה - זה לא היה ככה. לא היה את האקזוטיות, לא היה את ההתרגשות הזאת, לא היה את המבטא שממיס לבבות, ולא היה את הביטחון והשקט הנפשי שיש לנו פה.

טקס הגשר

הגענו כמה ימים לפני טקס הפתיחה, התמקמנו במלון בנתניה וזה איפשר לכל המשלחת להיות ולהצטלם ביחד לפני שמתפצלים לאזורים השונים לפי קטגוריות: נוער, מאסטרס וסיניורס (התמונה הקבוצתית הגדולה ביותר שצילמתי עד כה - בפער). אני, מבין שלושת הצלמים, שובצתי עם הנוער בחיפה ומשם גם נסענו לטקס הפתיחה.

מה שעוד עשינו יחד כמשלחת לפני הפיצול והתחלת הטירוף, ומייחד את המשלחת האוסטרלית מבין כל המשלחות מאז 1997, הוא טקס הזיכרון שנערך לפני תחילת המשחקים על גשר, שמסמל את מקום האסון בו נהרגו 4 ונפצעו 60 נציגים אוסטלים מנפילת הגשר במכביה.

קשה לי לכתוב את המילים האלה, אבל לצערי הן נכונות - אסונות מחברים בין אנשים וקהילות, כמו שישראלים ויהודים יודעים טוב מאוד, והטקס הזה היה עוד נקודת חיבור שלי עם המשלחת האוסטרלית. פתאום יש משמעות נוספת למה שאני עושה פה, יש המשכיות, יש שליחות ויש זיכרון.

המשחקים מתחילים (או: Let the games begin)

הנסיעה לערב הפתיחה בירושלים הייתה, איך לומר זאת בעדינות, סיוט.

לא התגעגעתי לפקקים של ישראל (3 שעות בדרכים! אפשר להגיע מפרת׳ למרגרט ריבר בזמן הזה!). לא התגעגעתי לווייז שלקח אותנו - ואת כל יתר האוטובוסים שנסעו לטקס - לדרך ללא מוצא, לא התגעגעתי לצפיפות, לצפירות וללחץ שיש בכבישים בארץ. אבל לאווירה הזו של טיול שנתי, של קבוצתיות, של ביחד - מאוד התגעגעתי.

במהלך המשחקים ובטקס הפתיחה בעיקר נהוג להחליף חולצות ואקססוריז עם מדינות אחרות, אז הבאתי איתי כמה דברים אבל ממש לא חשקה נפשי בחולצה מיוזעת או סיכה של מדינה אחרת שככל הנראה תלך לאיבוד עד סוף הטקס. היינו הראשונים להכנס לאצטדיון טדי עם המשלחת השלישית בגודלה במכביה (אחרי ארה״ב וישראל) ושיר של קיילי מינוג ברקע. בעוד כולם עפים על הכובעים הצהובים-זוהרים שלנו ואפילו מציעים לנו שטרות של עשרים עבורם תוך כדי צעידה למקום שלנו ביציע - הבנתי משהו: אני בדיוק איפה שאני רוצה להיות, במשלחת האוסטרלית. אולי בגלל זה לא בוער לי לקחת משהו של מדינה אחרת.

אחת אחת נכנסות המשלחות, ארגנטינה, ארה״ב, אנגליה, גרמניה, אבל משלחת אחת תפסה לי את העין - ופתאום דווקא התהפכן בער לי להחליף משהו. הם התחילו ללכת לכיווננו והבנתי שהם הולכים להתמקם ביציע ליד. נדלקתי על הג׳קט שלהם והחלטתי שאני הולכת לתת להם את הג׳קט היפה שלי בתמורה לאחד. פתאום התהפכה לי הבטן קצת, בער לי שישאר לי משהו מהמדינה הזאת - מהמדינה שלי - מהמשלחת הישראלית. דרך הגדר מצאתי שחקנית הוקי קרח שבדיוק באה להתיישב. היא הייתה במידה שלי, והחליפה איתי בשמחה. בדיעבד למדתי שזו הייתה המכביה הראשונה שהיה בה טורניר הוקי קרח לנשים - כבוד!

אחרי שכל המשלחות התיישבו וג'ו ביידן עשה שלום לכולם מהיציע ממול, עלו לבמה אמנים שלא שמעתי עליהם בשנתיים וחצי האחרונות ששרו שירים שלא הכרתי. פתאום הרגשתי את המרחק עוד יותר. הרגשתי שוב זרה במדינה שלי, שלא מכירה את התרבות ואת האנשים, לא צופה בחדשות ולא בסדרות ישראליות, מרחק אמיתי. לפחות את ברוך בן-יגאל, שעלה לדבר, כבר הכרתי טוב בזכות הביקור שלו אצלנו חודשיים לפני.

הקריקט הראשון שלי

במרדף אחר תמונות קבוצתיות ותמונות אקשן של כל אחת מקבוצות הנוער ששיחקו בחיפה, הגעתי למגרש הקריקט. זו הייתה הפעם הראשונה שאני רואה משחק קריקט, וכצלמת ספורט, לראות משחק כזה בפעם הראשונה יכול להוציא אותך מדעתך. ביליתי את רוב הזמן בלנסות להבין את מי אני צריכה לצלם, מה אני צריכה לצלם, וכמה זמן יקח לי כדי לתפוס את כל מה שאני רוצה. אבל לא היה לי סיכוי להבין.

כל השחקנים היו לבושים לבן, כך שלא ברור מי נגד מי. בבושת פנים שאלתי מישהו שעבר לידי, שהסתבר שהוא המאמן של אנגליה, אם הוא יכול להסביר לי מי הקבוצה האוסטרלית ומה בדיוק אני צריכה לתפוס. הוא קצת צחק עלי, אבל הסביר לי יפה שהקבוצה האוסטרלית כרגע על המגרש ורק החובט מהקבוצה השניה. הוא הסביר שיקח באזור השעה - שעה וחצי עד שהם יתחלפו והעיניים שלי כמעט יצאו מהמקום. לא הרגשתי טוב מאתמול בערב, ולהישאר פה בחום שעה וחצי רק כדי לתפוס תמונה אחת של חבטה בכדור לא נשמע לי כמו רעיון טוב. החלטתי לצלם כמה תמונות עכשיו, לנסות לתפוס כמה שיותר מהמשחק הסטטי הזה, ולחזור ביום אחר לצלם את הקבוצה. איזה מזל שעשיתי את זה, כי קרסתי למיטה ברגע שנכנסתי למלון.

המפגש המפתיע עם הדמות המיתולוגית

אי אפשר לתאר את התחושה הזאת של להכנס לחדר במלון ולדעת שהוא שלך - לבד - לשבועיים. בנוסף היה לי רכב אישי מההורים של תום כך שהכל הרגיש יוקרתי בטירוף למרות שהרכב עצמו היה מאוד רחוק מלהיות יוקרתי. תיירת או לא - כל המשפחה שלי פה, ודואגים לי (ולבת שלי) כמו שלא היו דואגים באף מקום בעולם, מה צריך יותר?

ערב אחד, כשחזרתי למלון אחרי יום עמוס של התרוצצויות בשטח מתחרות לתחרות הבחנתי בצללית מוכרת יושבת בבית הקפה של המלון. האטתי את ההליכה, לוודא שאני לא מדמיינת…

״ג׳אד?״ שאלתי ״מה קורה?״

לא טעיתי. זה היה השומר המיתולוגי מבית הספר התיכון שלי, זה שעשו עליו מערכונים בהצגות סוף י״ב במשך שנים, זה שלא עבר יום בלי להגיד לו שלום בכניסה, וביציאה, זה שראה אותי עם תיק הכדורסל כל פעם ושאל מה נשמע ואיך הולך. בדיוק היום כשחזרתי מאוחר הוא ישב פה, בסוף המשמרת. מה הסיכוי? ישבנו לדבר והחלפנו חוויות מהעשור וחצי האחרונים. לא הייתי יכולה להמציא את המפגש הזה בחיים.

בית, או לא בית?

הלם התרבות שתקף אותי

שמעו, ישראלים יודעים לארגן אירועים, הם יודעים לחגוג את החיים, הם יודעים את העבודה, הם... הם או אנחנו?

מסיבת הנוער בחיפה הייתה הפנינג ענק עם מפעילים, ביתנים מוארים, דוכני אוכל והופעות, המצלמה שלי התחלפה בטלפון באותו ערב, כי גם לי בא להנות בלי להיות מחויבת להסתכל בעינית כל הערב. אסף, מאמן הטניס של נבחרת הנוער פתאום אומר לי ״אההה זה השיר שאישתי שרה כל הזמן!״ ואז תשומת לבי הופנתה לזמרת על הבמה: נונו. 

הו דה פאק איז נונו?

לא הייתי פה שנתיים וחצי ואני בפיגור רציני. לא הבנתי את הדמות - היא רצינית? היא צוחקת? מה היא אומרת?! ״פה לא פה לא פה פה״? אלה השירים בארץ? מה קורה פהההה???

לא מספיק שהקריקט בילבל אותי - עכשיו כבר אין אותי. איפה כל האמנים הנורמלים? האותנטיים? כמו ההוא שראינו בטקס הפתיחה, תמיר משהו… גרינברג... הוא היה טוב דווקא.

אבל נונו נתנה הופעה ולאט לאט יצאתי מהלם התרבות ורקדתי יחד עם המאמנים וההנהלה.

אחרי כל הבילבול הזה הייתי חייבת להרגיש קצת בית. אחד המקומות בהם ביליתי הרבה הוא אולם הכדורסל, ובישראל - במקום בו משחקים כדורסל, כמעט בטוח שאכיר מישהו. כך קרה שפגשתי שני חברים מאוד קרובים של תום באולם, עם שניהם גם יצא לי לעבוד בעצמי - אחד מאמן של נבחרת הבנים ואחד של נבחרת הבנות, של ישראל כמובן. תחושת עקצוץ מוכר של בית שוב, צילמנו סלפי ושלחנו לתום, שלא מספיק שלא יכל לבוא איתנו, עכשיו אני גם פוגשת את החברים שלו בלעדיו, מסכן הילד.

טקס הסגירה

אם טקס הפתיחה היה חגיגת תרבות, אז טקס הסגירה הוא פריקת כל עול. כל קבוצת חברים פותחת בסטה באמפי בראשל״צ ופורשת את כל מה שנשאר להם שהם לא רוצים לקחת הביתה - על הדשא - מי שאין לו בסטה מסתובב בין כולם ומחפש משהו להחליף. ״רוצה אוסטרליה תמורת צרפת?״ לא אחי, רק מקסיקו או ספרד. ילדים ואנשים מבוגרים עושים מסחרה עם בגדים ״זה לא מספיק יפה להחליף, לא שווה לי, אני אלך פה לדוכן של קנדה, אולי אמצא משהו אדום״. פתאום אני רואה מישהו מצוות המדיה שלי, יושב לבד עם בגדים להחלפה על הדשא. את זה הייתי חייבת לצלם.

נועה קירל עולה, ואז נונו שוב על הבמה, הפעם עם נטע ברזילי, שלושה שבועות בארץ ואני כבר מכירה את כולם. אריק זאבי עובר לידי ואני מתביישת לבקש תמונה, ״הוא מדליסט אולימפי בג׳ודו״ אני מסבירה לאוסטרליות לידי. בסוף חברה משכנעת אותי לבקש תמונה ומצלמת אותנו, ואז לא מוצאת את התמונה לשלוח לי. 

אני מתחילה לתהות… אולי כל זה היה רק חלום?

עם כל הקושי של להיות רחוקה מאופיר, ועם כל העומס הפיזי שיש בתקופה כזו, זו הייתה החוויה העוצמתית ביותר בחיים שלי עד כה. להיות חלק ממשלחת ספורט למדינה שלי, לעמוד עם מצלמה מול 530 אנשים בירוק-צהוב ולצעוק חזק שכולם ישמעו ״Aussie Aussie Aussie״

כדי שהם יענו לי ״Oi Oi Oi״

זה לא משהו שהיה יכול לקרות אם לא הייתי עוזבת.

לסיום, יש לי רק בקשה אחת מכם: אם במקרה אתם מכירים שחקנית הוקי קרח שהשתתפה במכביה ה-21 והחליפה ג׳קט עם ישראלית-אוסטרלית דרך הגדר בטקס הפתיחה, שלחו לה את הבלוג הזה, סתם בשביל הקטע.