בלוג 42: המסע לעיירה דנמרק, ועצירה ב״טבריה של הדרום״

אם יש משהו שהבנו מאז שעברנו לאוסטרליה, זה שהנפש שלנו צריכה מדי פעם כפתור פאוז. לא שהקצב פה טירוף. אבל עדיין, הגירה, כמו שכבר חפרתי לכם לא מעט, היא לא ריצת ספרינט- היא רכבת הרים פסיכולוגית ופיזית, ולפעמים אתה חייב לעצור לרגע לפני הסיבוב הבא כדי שלא תקיא. אז החלטנו שהגיע הזמן לצאת למסע. והפעם, רצינו למתוח את הגבולות שלנו ולנסוע למקום הכי רחוק שהיינו בו עד כה בתוך המדינה שלנו (WA): העיירה דנמרק (Denmark), אי שם בדרום הרחוק של מערב אוסטרליה.

תראו. רוב האנשים פה, כשיש להם חופש באוקטובר, בורחים צפונה. הם מחפשים את השמש הלוהטת, את החופים ואת הקיץ הנצחי. אבל אנחנו? אנחנו קצת שונים. אנחנו דווקא שמחים על "טיול חורף" (או אביב קריר). מבחינתנו, הדרום של אוסטרליה יפה פי אלף כשיש לו ענן אפור מעל הראש, כשהכל ירוק זרחני, והפרות והכבשים יוצאים לרעות.

פרק 1: השילוש הקדוש של ה-Airbnb (או: איך בוחרים חופשה עם ילד וכלבה)

פעם, תכנון חופשה כלל שתי דרישות: שתהיה מיטה נוחה ושיהיה קרוב לעיר/מסעדות/ברים. היום, כשאנחנו נוסעים בהרכב מלא, חיפוש ה-Airbnb הפך למבצע לוגיסטי ביותר. הפעם היו לנו שלושה קריטריונים ברזל שלא מתפשרים עליהם:

1. הוד מלכותה ליזי מצטרפת: מקום שלא מקבל כלבים? נפסל על הסף. הכלבה הזו צריכה קצת טבע פראי כמו האופי שלה, וגם לה מגיע חופש.

2. אטרקציות טבעיות לג'וני: הילד עדיין בשלב שבו ברווז שעושה ״גע״ מרגש אותו יותר מכל דבר אחר בעולם. אז היינו חייבים מקום עם חיות, אווירה של חווה או לפחות קנגורו תורן.

3. תחנת תדלוק להורים: גם לחן וגדס מגיע לחיות. רצינו מקום שיהיה קרוב (מרחק הליכה/זחילה) ליקב או מבשלה, כדי שנוכל לשתות בשקט בלי שאחד מאיתנו יצטרך לשחק בפרט-זוג על מי נוהג חזרה ומי שותה מיץ תפוחים במקום סיידר.

אחרי מחקר מעמיק בגוגל, חיטוט בביקורות והצלבת מפות (ואם יהיה ביקוש אני אשתף אתכם במפות שאני מכין לכל טיול), מצאנו את הלוטו: בקתה (Chalet) שמוגדרת כ-Farm stay in Ocean Beach, קצת לפני דנמרק. ומה הדבר הכי טוב בבקתה הזו? היא נמצאת ממש צמוד ל-Monkey Rock Winery, Cider & Brewing Co. זה מקום מקסים. הוא לא "פנסי" עם נברשות קריסטל ומלצרים עם פפיון, אלא בדיוק במידה שלנו: כפרי, פשוט, מארח כלבים באהבה, ועם סיידר שנמזג מטר מהמיטה שלנו. חלק גדול מהזמן בילינו פשוט בלהקשיב לסטפני (בעלת המקום) ולאמא שלה מפטפטות איתנו במבשלה. נרגעים, נושמים אוויר הרים, מחפשים ציפורים, ולראיה- הצלחנו לתצפת על הציפור היפה ביותר שיש פה (לדעתי): ה-Splendid Fairy Wren, ציפור קטנה שהיא כולה כחול ניאון זרחני. מושלמת! (לצערי אני לא צפר ולא הצלחתי לתפוס תמונה של הגברת החמקנית).

פרק 2: הדרך ארוכה היא ורבה (ואיקאה של הירקות כמובן)

הנסיעה לדנמרק לוקחת משהו כמו חמש וחצי שעות. במונחים ישראלים, זה אומר שחצית את המדינה, עברת למדינה שכנה, וכנראה נכנסת למארב. באוסטרליה, זה נקרא ״קפיצה קטנה בבוקר״. כמובן שהמסורת מחייבת, ואת העצירה הראשונה עשינו במוסד הבלתי מעורער שעליו כתבתי בהרחבה בבלוג על הטיול הקודם לדרום: ה-Bunbury Farmers Market. הצטיידנו שם בפירות, ירקות וגבינות כאילו אנחנו עומדים להקים התנחלות מבודדת בהרים, והמשכנו הלאה.

הפעם החלטנו לנסוע "דוך". בלי יותר מדי עצירות מתוכננות, פשוט לבלוע את האספלט ולהגיע ליעד כמה שיותר מהר. וכמו תמיד, הדרך הפתיעה אותנו. באביב, הדרום נראה אחרת לחלוטין ממה שהכרנו בקיץ. הכל ירוק עמוק, פרחי בר מבצבצים, ונופי Windows XP שמלווים אותך כל הדרך. עצרנו פה ושם רק במקומות מהממים לחלץ עצמות, והגענו בשלום לבקתה, רק כדי לשבת במרפסת ולראות קנגורו מקפצים בעמק ממול.

פרק 3: העיירה שנסגרת בצהריים ופניני הקולינריה של דנמרק

התארגנו ויצאנו לעיירה השכנה- דנמרק. המטרה הייתה להכיר את העיירה, ופחות לאכול, כי בואו, בשעה 17:00 לרוב כל העסקים פה נסגרים. האמת שבדנמרק הופתענו לגלות כמה מקומות שפתוחים טיפה יותר מאוחר אבל בעיקר/רק בסופ״ש.

ביום השני, התחלנו במשימה האמיתית. הגענו לבית הקפה שהוא מבחינתי חובת עצירה בכל בוקר בדנמרק: Kindfolk Coffee. המקום עצמו מהמם- נמצא בתוך סוג של אסם עץ משופץ, עם קפה מושלם ועוגות ביתיות שאפשר למות מהן. אבל, ויש אבל גדול- שימו לב לימים ולשעות הפתיחה! הוא לא פתוח כל יום לצערנו, ונפתח ב-8:00 עד 13:00. בישראל זה הזמן שאנשים רק מתחילים לחשוב על הפסקת צהריים בעבודה, ופה הם כבר שוטפים את מכונת האספרסו והולכים הביתה. מוסר העבודה האוסטרלי במיטבו.

משם המשכנו לחנות שוקולד שהיא בגדר אזהרת מסע לדיאטה: Dark Side Chocolates. השוקולטייה שם (שהוא, אגב, יינן לשעבר) מכין פרלינים בעבודת יד בטעמים הזויים שאי אפשר להפסיק לחשוב עליהם. אנחנו מדברים פה על קומבינציות טעמים נועזות כמו שוקולד עם ריבת חלב, או טראפלס של יין שיראז וסלק (זוכרים את האובססיה לסלק מהבלוג על ההמבורגר? הנה זה שוב!). יש להם המון אופציות לטבעונים, נטול גלוטן, נטול חלב- הכל מהכל. אתה מסתכל על הוויטרינה ואומר "יואו, אני חייב לטעום את כולם". אז ברור שחזרנו לשם כמה פעמים לאורך הטיול.

פרק 4: פיות ביער, כלבים בים וסלעים בצורת פיל

המשכנו לחקור את אזור דנמרק מתודלקים בקפה ושוקולד. דבר ראשון- מסלול ה-Fairy Door-Wood. זה מסלול הליכה קליל מאוד בטבע ליד Wilson Inlet, שהמקומיים פשוט יצרו בו סוג של גימיק חמוד: הם הכינו "דלתות של פיות" קטנות וחמודות ליד גזעי העצים. לזעטוטים זה להיט. אתה הולך ביער, והילד רץ לחפש איפה גרות הפיות. חמודימוד.

ומשם, לקלאסיקה המקומית: Elephant Rocks ו-William Bay. שמורת טבע שבה יש סלעי ענק חלקלקים שיושבים בתוך מי טורקיז מהממים, וממרחק הם ״נראים כמו עדר של פילים שרוחצים בים״ (לאנשים עם מספר גבוה במשקפיים). בדרך חזרה משם או באחת מהבקרים האחרים אפשר לעצור ב-The Top Shed לקפה (שגם הוא, כמו כל מקום פה, פתוח בשעות שרק האוסטרלים מבינים, אז תבדקו מראש).

פרק 5: טבריה של מערב אוסטרליה (וסליחה לאנשי אלבני)

ביום השלישי, אחרי הקפה, אמרנו: "יאללה, בואו ניסע לראות את אלבני (Albany)". ואיך אני אסביר לכם את זה בעדינות? מבחינתי, אלבני הוכרזה רשמית כ״טבריה של מערב אוסטרליה״, ולא בקטע טוב. זה מקום שפעם כנראה היה לו קסם אימפריאלי, אבל היום הוא פשוט עיר semi תיירותית, עייפה, משעממת, קצת דהויה, ומיותרת לגמרי. כל מה שחסר שם זו בסטה שמוכרת גלגלי ים של בלואי ומישהו שיצעק עליך לבוא רגע לטעום כדור פלאפל. היא חסרה את הווייב הכפרי והבוטיקי של דנמרק. לדעתי, אפשר לחלוטין לדלג עליה (למרות שאם נתקעתם בלי אספקה, יש שם Coles ו-Woolies כמיטב המסורת).

מה שכן עשינו בפאתי אלבני (ולגמרי שווה ביקור): עלינו לתצפית של Mount Melville Lookout Tower (מגדל תצפית שנראה קצת כמו חללית קומוניסטית, אבל הנוף מלמעלה מרשים). משם נסענו ל-Albany Wind Farm- חוות טורבינות הרוח העצומות שיושבות על צוקים מעל האוקיינוס, ושם גם עובר מסלול ה-Sandpatch עוצר הנשימה. כשאתה עומד למרגלות הטורבינה הזו (שגובהה מעל 60 מטרים), אתה מרגיש כמו נמלה. והבונוס? אם מגיעים בין יוני לאוקטובר, אפשר לתצפת משם על לווייתנים נודדים!!! אנחנו בעיקר נשמנו את הרוח הפסיכית שנושבת שם.

פרק 6: יער הענקים - חובה או מלכודת תיירים?

באותו יום החלטנו ללכת גם ל-Valley of the Giants Tree Top Walk. זו האטרקציה הרשמית של האזור כולו: הליכה על גשרים מתכתיים תלויים בין צמרות של עצי טינגל (Tingle trees) ענקיים ועתיקים, בגובה של 40 מטרים מעל האדמה. הביקורת שלי? זה מקום חביב. לא יותר. בהחלט סבבה לילדים. אבל האם זה מטורף שומט לסתות שחייבים לעשות? פעם אחת בחיים זה סביר לגמרי. פעם שנייה? רק אם מגיעים אורחים מישראל (שעוד לא היו פה) וממש מבקשים ללכת. אז הולכים.

יש סיכוי שתהנו הרבה יותר דווקא מנקודת תצפית אחרת, קצת פחות ממוסחרת: Mount Frankland Wilderness Lookout. זה נמצא קצת פנימה בתוך השטח, ויש שם שביל פסטורלי וחינמי לגמרי שמותאם אפילו לכיסאות גלגלים. מי שמרגיש הרפתקן יכול לטפס על סולמות מתכת אנכיים עד לפסגה ממש, שם מובטח נוף פראי של שמורת טבע שלא נגמרת.

סיכום: הילוך ראשון (ולפעמים רוורס)

בסוף, כמו שאמרתי בהתחלה, הגירה היא לא מרוץ. היא רכבת הרים. וגיחות כאלה, אל השקט והירוק הזה, עוזרות בתוך כל השגרה לצבור כוחות לפני שהרכבת יוצאת לסיבוב נוסף של חיים. 

הורדת ההילוך בדנמרק היא מוחלטת. גם ככה באוסטרליה אין קצב טירוף, אז שם למטה זה מרגיש כאילו אתה נוסע בהילוך ראשון, לפעמים על גבול הרוורס. מהמם. הניתוק הזה עשה לנו, לג'וני, ולליזי פשוט נפלא. התאהבנו באזור. צירפתי תמונות פסטורליות של המסע הקטן שלנו.

וכיאה לכל מהגר/תייר, אתה יושב שם, שותה את הסיידר, ועולה אצלך התהייה: ״האם אני יכול לחיות ככה? האם זה אורח חיים שאני יכול להתרגל אליו לתמיד בתוך כל השקט הזה?״. וואלה, לא יודע. קצת שקט מדי. אבל זה בעיקר גורם לך לרצות להמשיך לטייל באוסטרליה, לארוז את האוטו, ולנסות להגיע רחוק יותר. 

אבל זה כבר לטיול הבא.

עד אז,

No worries, all good, too good.