בלוג 48: המדריך לברביקיו האוסטרלי

אם יש משהו שישראלים ואוסטרלים חולקים ב-DNA שלהם, זו האהבה לצלות בשר על אש פתוחה בחוץ. בשתי המדינות, האירוע הזה הוא הרבה יותר מארוחה- הוא טקס חברתי, הוא דת, הוא הדרך שבה אנחנו מתקשרים אחד עם השני.

אבל פה נגמר הדמיון.

אחרי כמה חוויות של ברביקיו מקומי, שמתי לב שההבדל בין העל האש הישראלי ל-Barbie האוסטרלי הוא לא רק בתיבול של הבשר. זה הבדל פילוסופי עמוק בתפיסת החיים, בשקט הנפשי, ובשאלה הקיומית: "כמה אוכל בן אדם באמת צריך כדי להיות מאושר?".

פרק 1: קרטון של פיצה מול חללית מנירוסטה

בואו נתחיל מהחומרה. בישראל, מנגל קלאסי של פארק הירקון הוא קופסת פח שחורה, שלרוב חסרה לה רגל אחת אז מייצבים אותה עם אבן. ה"אחראי מנגל" (תפקיד שעובר בירושה) עומד מול גחלים סוררות, העיניים שלו דומעות מהעשן, והוא מנפנף בטירוף עם חתיכת קרטון של פיצה או קלסר ישן. הוא לא יושב עם כולם, הוא לא אוכל עם כולם, הוא חייל בקו החזית.

באוסטרליה, הברביקיו (או בקיצור ה-Barbie) הוא פריט ריהוט. אין כמעט בית שאין בו מתקן גז עצום מנירוסטה, שלרוב משולב בתוך מטבח חוץ מוגן מרוח (Alfresco) עם כיור ומקרר קטן. אין גחלים, אין עשן בעיניים, ואין "תביא ת'נפנף!". לוחצים על כפתור אלקטרוני, ויש אש מושלמת (גם בפארקים הקרובים לביתכם). המארח האוסטרלי לא סובל. הוא עומד בנינוחות, מסובב סטייק ביד אחת, מחזיק פיינט בירה ביד השנייה, ומנהל סמול-טוק על מזג האוויר. הוא לא קדוש מעונה, הוא פשוט בחור שמבשל בחוץ.

פרק 2: חרדת השפע הים-תיכונית

ההבדל האמיתי מתחיל כשמסתכלים על השולחן. ה"על האש" הישראלי מונע על ידי חרדה פולנית-מזרח-תיכונית: הפחד שמא חס וחלילה מישהו מהאורחים ייצא רעב.

כשאתה מוזמן בארץ לעל האש, השולחן קורס. יש 15 קופסאות פלסטיק עם סלטים: חומוס, טחינה, חציל במיונז, חציל על האש, מטבוחה, כרוב אדום, כרוב לבן. יש פיתות בתוך שקית שמתחילות להזיע בשמש. ואז מגיע הבשר: מתחילים בנקניקיות לילדים, עוברים לכנפיים, משם לקבבים, חזה עוף, ואם המארח ממש עף על עצמו- סטייקים בסוף (כשכולם כבר מפוצצים מפיתה עם חומוס ולא יכולים לנשום). זה אירוע של אכילה מוגזמת, תחרותית כמעט.

ואז אתה מגיע לברביקיו אוסטרלי. אתה מחפש את שולחן הסלטים. אין. יש אולי קערה אחת של סלט תפוחי אדמה במיונז, או איזה סלט ירוק עם כמה עגבניות שרי שהונח שם כדי לצאת ידי חובה. זהו. אין מזטים, אין מטבלים שינזלו לך על הסנטר, ואין פיתות.

בהתחלה המוח הישראלי נכנס לפאניקה: "רגע, עם מה אני אנגב? איך אני אסתום את הרעב הראשוני? זה כל האוכל?". אבל האוסטרלים לא באו לאכול את עצמם לדעת. הם לא מנסים להוכיח לך שהם מארחים נדיבים דרך עודף קלוריות. הם באו לשבת (או לעמוד) יחד, לשתות בירה, לאכול מנה הגיונית של בשר, ולהמשיך הלאה.

פרק 3: תעלומת ה"סנאג" (הנקניקייה בפרוסת הלחם)

ופה אנחנו מגיעים לתופעה הקולינרית שאני מאוד מתחבר אליה, אבל לוקחת צעד קדימה את אחת השאלות הכי מורכבות שהאנושות שואלת כבר שנים. אז למי שלא ידע, אוסטרליה היא מעצמת בשר. יש להם את הבקר מהטובים ביותר בעולם, כבשים שרועות על כרי דשא ירוקים. ולמרות זאת, המאכל הלאומי הרשמי של כל ברביקיו קהילתי, יום הולדת או יום בחירות הוא ה-Snag.

ומה זה סנאג אוסטרלי קלאסי? זו נקניקייה די פשוטה שנצלית על הפלנצ'ה. אבל הייחודיות האמיתית (לפחות לפי המסורת היבשתית) טמונה בהגשה: הם לוקחים פרוסת לחם אחיד, לבן ופשוט (נו, הזה של הטוסטים שמוכרים בקיוסק בצופים), מניחים את הנקניקייה באלכסון מקצה לקצה, זורקים מעל קצת בצל מטוגן, משפריצים קטשופ או רוטב ברביקיו, ומקפלים לחצי. בפעם הראשונה שקיבלתי את זה, הייתי בטוח שזו מנה לילדים שנגמרו להם הלחמניות. אבל לא, גברים מזוקנים בגובה מטר תשעים עומדים ולועסים פרוסת לחם לבן מקופלת סביב נקניקייה בשיא הרצינות.

וזה מוביל אותנו לשאלה המורכבת- הרי חצי אינטרנט רב בסוגיה האם נקניקייה בלחמנייה נחשבת סנדוויץ'. אז האוסטרלים באו וזרקו פצצת אטום לדיון הזה: מה המעמד הקיומי של נקניקייה בתוך פרוסת לחם אחת מקופלת? זה סנדוויץ' שוויתר לעצמו או בכלל טאקו מזרח-אירופאי?

אבל חכו, פה העלילה מסתבכת. בתור מי שגר בפרת', התחלתי לשים לב למשהו מוזר. בחלק גדול מהדוכנים פה במערב אוסטרליה, מגישים את הנקניקייה... בתוך לחמנייה! לחמנייה אמיתית של נקניקיות! עשיתי קצת תחקיר, ומסתבר (הודות ללירון) שעלינו פה על מלחמת אזרחים תרבותית. בחוף המזרחי (סידני ומלבורן), לשים סנאג בתוך לחמנייה זה טאבו. פשע נגד המסורת. אבל פה ב-WA, הלחמניות הפכו לסטנדרט. למה?

הנימוק ההגיוני הוא שהנדסת האנוש של פרוסת לחם היא פשוט גרועה. ברגע שאתה מקפל לחם עם נקניקייה, בצל מטוגן וקטשופ, הכל נוזל לך מהצדדים ישר על הכפכפים. הלחמנייה פשוט מחזיקה את הקונסטרוקציה הרבה יותר טוב.

אבל בינינו? יש לי שני נימוקים הרבה יותר מדויקים למה במערב אוסטרליה עברו ללחמניות. הראשון הוא כסף. מערב אוסטרליה היא מדינה שעשירה ממכרות. אני משוכנע שאיזה כורה ברזל בפרת' הסתכל יום אחד על פרוסת הלחם הלבן והשטוחה הזו, ואמר: "מה אנחנו, פשוטי העם מסידני? אני עושה שבוע-שבוע ומרוויח הון, תביאו לי פחמימה בתלת-ממד שיש לה קירות!". הנימוק השני הוא נטו קטע של "דווקא". מערב אוסטרליה הרי מתה על התחרות מול החוף המזרחי. אז אם בסידני ובמלבורן מתעקשים על פרוסת לחם עצובה ומתפרקת, פה יעשו להם אצבע בעין. או יותר נכון- לחמנייה בעין. בשביל העיקרון. פרנציפ!

אבל.. כשאתה עומד שם ולועס את זה, בין אם זה בלחם קורס או בלחמנייה בורגנית, אתה מבין את הפרגמטיות האוסטרלית. הם לא צריכים שואו. לחם מחזיק את הבשר? כן. הקטשופ נותן טעם? כן. יאללה, בוא נחזור לדבר על ה-Footy. אין להם את הצורך לייצר "קולינריה" מכל אירוע יומיומי. ה"תכלסיות" המקומית במיטבה.

פרק 4: הברביקיו כתירוץ חברתי (או: למה כולם עומדים?)

ההבדל האחרון והחשוב ביותר הוא בדינמיקה. בישראל, ברגע שהבשר יורד מהאש, יש פקודה מטכ"לית: "לשבת! האוכל מתקרר!". כולם מתיישבים סביב שולחן ענק, מעבירים צלחות מאחד לשני ("תעביר לי את הטחינה!"), ומתחילים לאכול באינטנסיביות.

באוסטרליה, הברביקיו הוא אירוע של "מיקסינג". אנשים כמעט ולא מתיישבים לשולחן אחד גדול. הברביקיו עצמו, הפיזי, הוא מרכז העניינים. אנשים עומדים סביבו, כוס בירה ביד אחת, צלחת (או פרוסת לחם עם נקניקייה) ביד השנייה, ומדברים. האוכל פה הוא רק התפאורה, התירוץ למפגש. הוא לא המטרה.

סיכום: בודהיזם על גריל גז

לקח לי קצת זמן להתרגל לזה. אבל לאט לאט, כמו הרבה דברים פה, אתה מתחיל להעריך את השקט שזה מביא איתו. אין את הלחץ של האירוח הישראלי, שמצריך לעמוד יומיים במטבח לקצוץ סלטים. אין את החרדה ש"לא יהיה מספיק". יש בזה משהו נקי, כמעט בודהיסטי. באים, שמים חתיכת בשר על הפלנצ'ה, שותים, מדברים והולכים הביתה בלי צרבת ובלי כפתור פתוח במכנסיים.

ועדיין... אם אתם מזמינים אותנו לברביקיו בשבת הקרובה, תעשו טובה- תשקלו להזמין איזה חומוס טוב מ׳לנה ובניו׳ עם חלה טרייה, רק בשביל הנשמה (המאפים והחומוס הכי טוב בפרת׳ בפער). השמנה מובטחת! אלוהים איזה טעים זה.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.

כל האוכל בתמונות שייך ל׳לנה ובניו׳ ואחת נלקחה על ידי מעיין הצלמת