בלוג 57: מטקות, חליפות איומים והשקט של האוקיינוס

ישראל ואוסטרליה חולקות לא מעט דברים: מזג אוויר חם, אהבה לברביקיו, וקו חוף מטורף. לכן, כשאתה אורז את המזוודות לרילוקיישן, אתה בטוח שלפחות בגזרת ה"ללכת לים"- אתה מגיע מוכן. הרי אנחנו ישראלים! אנחנו המצאנו את הים! אם אנחנו רוצים אנחנו יכולים אפילו לחצות אותו לשניים. אבל אז אתה נוחת בפרת', יורד לחוף של האוקיינוס ההודי, ומגלה שים זה לא רק מים וחול. ים זו תרבות. והתרבות האוסטרלית בים שונה מהתרבות הישראלית בערך כמו שהאוקיינוס שונה מבריכת הסולטן.

פרק 1: קדושת הדממה (או: לאן נעלמו המטקות?)

בואו ניזכר רגע בחוויית חוף הים הישראלי, למשל בחוף פרישמן בשיא אוגוסט. ללכת לים בארץ זה לא בילוי, זה אירוע של הישרדות אורבנית. אחרי מאבקי מציאת חנייה מייאשים, אתה מגיע לחוף ומנסה למצוא חלקה פנויה בין 400 משפחות שפרסו מחצלות בחפיפה גיאומטרית. המגבת שלך תמיד נוגעת במגבת של ההוא משמאל. איך שאתה פורס מגבת, אתה כבר מרגיש חול עף לך על הפנים כי זוג במרחק מטר ממך פתח טורניר ווימבלדון במטקות. מצד ימין מישהו מקבל מהמלצר אבטיח עם גבינה בולגרית שעלתה הון, מצד שמאל חבורת נערים הניחה בוקסה עצומה של JBL שצורחת לעולם, וברקע איזה מוכר צועק: "אני הולך, אני בא, ארטיק קרח לימון!". זה כאוס חינני, מיוזע ומלא חיים.

ואז אתה יורד לחוף בפרת'.

אתה דורך על החול הלבן, הרך, שנראה כמו קמח, ופתאום מכה בך משהו מחריש אוזניים: שקט.

אין רמקולים. פשוט אין. אף אחד לא מכריח את שאר החוף לשמוע את הפלייליסט שלו. אין צעקות. אין ילדים שמעיפים עליך חול. אנשים יושבים, קוראים ספרים, או מסתכלים על האופק. יש שם כבוד אדוק, כמעט דתי, לאוקיינוס.

בפעם הראשונה שהגענו לחוף, חיכיתי לשמוע את ה"טוק-טוק" המוכר של המטקות. זה רפלקס מותנה של ישראלי, כמו לשמוע אזעקה ולחפש ממ"ד. אבל לא היו מטקות. האוסטרלים לא משחקים מסירות עם כדורי גומי קטנים שנועדו להטריף את הראש של עוברי אורח. הם משחקים קריקט חופים או זורקים כדור פוטבול, ועושים את זה יחסית רחוק מאנשים אחרים כדי לא להפריע. השקט הזה היה לי מוזר בהתחלה, אפילו מלחיץ. הרגשתי שאני נמצא בספרייה עם מים מלוחים. אבל אחרי תקופה, אתה פתאום מבין איזה תענוג זה לשמוע רק את רחש הגלים בלי פסקול רקע.

טוב, למען ההגינות ההיסטורית חייבים לסייג: זה תענוג שקט בבוקר. אם תישארו בחוף של פרת' אחרי שעת הצהריים, השקט הפסטורלי הזה יתחלף בשריקה הקבועה והמעצבנת של רוח ה"פרימנטל דוקטור" המפורסמת, שתעשה לכם פילינג טבעי לפנים עם גרגירי חול שעפים ב-50 קמ"ש. אבל עד שהרוח מגיעה? זן מוחלט.

פרק 2: חליפת האיומים של השמש (Slip, Slop, Slap)

ההלם השני פוגש אותך כשאתה מסתכל על מה שאנשים לובשים.

בישראל, המטרה של חלק מהאנשים בהליכה לים היא לחזור בצבע של בורקס. המוטו הלאומי הוא שמן גזר, בגד ים פצפון (ספידו לדודים מצרפת, ביקיני מינימליסטי לשאר), ולהיצלות בשמש מ-10 בבוקר עד 16:00 כדי להוכיח לקולגות במשרד ביום ראשון שהיה לך סופ"ש פגז.

באוסטרליה? הסיפור אחר. שלא תטעו, יש פה הרבה אנשים שאוהבים להשתזף, אבל משום מה בפרת' הם פחות עושים את זה בחוף, ויעדיפו לפרוס מגבת ולהשתזף על הדשא בפארקים, כאילו אנחנו מינימום בפריז או בלונדון ויצאה קרן שמש נדירה אחרי חצי שנה של חושך.

בים עצמו, הגישה הרבה יותר ממוגנת. כמו שכבר הזכרתי (מרגיש כאילו פתחתי קמפיין לחכ״מ בשמ״ש) השמש האוסטרלית היא לא חברה שלך, היא רוצחת שכירה. הקרינה (UV) פה היא מהגבוהות בעולם, והמסע הלאומי למניעת סרטן עור עובד שעות נוספות תחת הסיסמה הקדושה: "Slip, Slop, Slap" (תחליק חולצה, תמרח קרם, תטפח כובע).

התוצאה היא שהאוסטרלים מתלבשים לים כאילו הם צוות טיפול בחומרים רדיואקטיביים. ילדים, מבוגרים וסבתות- כולם עטופים בחולצות גלישה לייקרה עם שרוולים ארוכים שנקראות "Rashies". יש פה חיבה לכובעים רחבים שמכסים את העורף, וחלקם מגזימים ומורחים שכבות עבות של אבץ (Zinc) לבן או צבעוני על האף והלחיים. אתה מגיע עם בגד הים הישראלי הרגיל שלך, ומרגיש שאתה מסתובב עירום ומזלזל בחייך.

וזה מוביל אותנו לשילוב הקדוש שבין חרדת השמש, הרוח המטורפת של פרת', והאובססיה הבלתי נגמרת של האוסטרלים לציוד שטח (שכבר חפרתי עליה בעבר). בארץ היינו באים לים עם שמשייה מתנדנדת של "קרלסברג". אבל אם תנסו לפתוח שמשייה ישראלית ברוח של פרת', היא תהפוך תוך שתי שניות לטיל בליסטי שישפד גולש במרחק קילומטר.

לכן, האוסטרלים חיברו את הצורך בצל עם תאוות הציוד והאיבזור שלהם, והפכו את החוף לתצוגת תכלית של "Cabanas"- אוהלי צילייה מרובעים ומהונדסים להפליא, עם כיסי חול ייעודיים שמשמשים כעוגנים נגד הרוח. החוף נראה כמו מאהל בדואי יוקרתי ומסודר. ולנו? לנו כמובן עדיין אין אחת כזו. אנחנו כבר שנתיים וחצי יושבים בשמש או מתחת לאיזה אלתור, מסתכלים על המקומיים המאובזרים, ואומרים אחד לשנייה בכל פעם שהולכים לים: "וואלה, הצילייה הזאת זה דבר נחוץ, שבוע הבא קונים!" (ואז אנחנו לא קונים, וחוזר חלילה).

פרק 3: "נקודת פריצה" ומשבר הזהות הירושלמי שלי

אי אפשר לדבר על הים האוסטרלי בלי לדבר על הדת המקומית האמיתית: גלישה. אוסטרליה היא לא סתם מדינה עם גולשים- הגלישה פה היא חלק ממערכת החינוך. ב-5:30 בבוקר, שעה שבה הציפורים עוד נוחרות על העצים, החניונים של החופים פה כבר מפוצצים בטנדרים. אנשים בכל הגילאים- מילדים בני 6 ועד פנסיונרים בני 70 שנראים כמו גזע עץ שזוף- רצים למים הקפואים עם גלשנים.

בפינת הקפה, אנשים לא מדברים על פוליטיקה- הם מנתחים את ה-Swell (גובה וכיוון הגלים), את הזרמים, ואת שבירות הגלים כאילו הם דני רופ של הים. ויש את ה-"Nippers"- תנועת הנוער של המצילים הצעירים. בישראל שולחים ילדים לצופים כדי ללמוד לכפות סנדות בחורשה. פה מלבישים ילדים בני 5 בבגדי ים זוהרים וכובעי ים קטנים, וזורקים אותם לאוקיינוס כדי שילמדו לקרוא זרמי סחף (Rips) ולהציל טובעים לפני שהם בכלל יודעים לקרוא.

ואז יש.. אותי.

אני, כזכור, ירושלמי אסלי? מקור המים הכי פראי והרפתקני שראיתי בילדותי היו המעיינות, או כניסה לשלולית בסטף. איזה גלישה ואיזה נעליים? כשלקחו אותנו לים בתל אביב, שיא האקסטרים שלי היה לעמוד במים הרדודים ולנסות לא להיבהל משקית ניילון שנצמדה לי לרגל. הקשר היחיד והבלעדי שלי לתרבות הגלישה העולמית הוא החיבה העזה שלי לסרט הקאלט מ-1991 (המקורי, לא החרטא הרימייק העלוב), "נקודת פריצה" (Point Break).

בכל פעם שאני יורד לחוף פה ורואה את האוסטרלים האלה עם השיער הבלונדיני-מלוח מתבוננים באופק בעיניים מצומצמות, מתנגנת לי בראש סצנת הסיום של הסרט. אני עומד על החוף בפרת', במים שמגיעים לי בדיוק עד הברכיים, ובראש שלי אני פטריק סווייזי בדמות "בודהי", שמחכה ל"סערת 50 השנה" בחוף ואומר לקיאנו ריבס שהוא לא הולך לחזור.

במציאות? אני חן מפדברי, שלובש חולצת לייקרה צמודה מדי, מחזיק לג'וני את היד במים הרדודים, וצועק בבהלה כשגל בגובה 20 סנטימטר מרטיב לי את המכנסיים הקצרים. אבל היי, לפחות מבחוץ, עם ה-Rashie ועם הכובע הרחב, אני לגמרי נראה כמו מישהו שיודע מה זה Swell. (אני לא).

פרק 4: גן העדן של ליזי (תרבות ה-Dog Beach)

אם יש מישהי במשפחה שלנו שלמדה למצות את פוטנציאל החוף האוסטרלי עד תום, זו הוד מלכותה ליזי.

בישראל, לקחת כלב לים זו משימת הסתננות שדורשת מודיעין שטח. אתה מחפש איזו רצועת חוף לא מוכרזת ומלאת סלעים, הולך עם מבט אשם, מתפלל שלא יבוא פקח של העירייה לתת לך דוח של 500 שקל, ונכנס לחרדה חברתית כשהכלב שלך מחליט לנער את המים והחול שלו ישר על הפרצוף של ערס שאוכל אבטיח.

פה בפרת', תרבות ה-Dog Beaches (חופי הכלבים) היא מוסד מפואר. יש רצועות חוף אינסופיות ומהממות (כמו ליד ה-Hillarys או ב-South Fremantle) שמוקדשות נטו לכלבים. בלי רצועות, בלי פקחים, ובלי מבטים זועמים.

ומה שהכי מדהים זה שהנימוס האוסטרלי של החוף חל גם על ההולכים על ארבע. אתה מגיע בשבת בבוקר ורואה 200 כלבים רצים בטירוף, קופצים לגלים, רודפים אחרי כדורים- ואפס מלחמות. הכלבים פה רגועים כאילו גם הם עברו קורס ב-"No Worries".

בכניסה וביציאה מהחוף העירייה דואגת לשים עמדות שטיפה מיוחדות עם דוש בגובה של כלב, שקיות קקי בחינם, וקערות מים מובנות. הכלבים חוזרים משם, מלוחים ומאושרים ברמות שגורמות לי לחשוב שבגלגול הבא, עזבו אתכם מלהיות הייטקיסט ברילוקיישן- אני רוצה להיוולד כלב בפרת'.

סיכום: מתרגל לריח של לייקרה

שנתיים וחצי פה, ואני מודה על האמת- לפעמים, ברגעים של חולשה, אני קצת מתגעגע לכאוס הישראלי. מתגעגע לאיזה ארטיק בומבה, לצעקה של "אחי, זרוק לי ת'כדור!", ולהרגשה שהחוף הוא בעצם סלון אחד גדול, רועש ודביק של כל המדינה.

אבל אז אתה מתיישב על החול הלבן של פרת' בשעת שקיעה (אחרי שהרוח המעצבנת נרגעת קצת). ג'וני בונה ארמונות בחול בשקט, ליזי ישנה מעולפת לידך, ואתה מסתכל על הגולשים שתופסים את הגל האחרון של היום מול שמיים בצבע כתום-סגול שנופלים ישר לתוך האוקיינוס ההודי.

וברגע הזה אתה מבין שהאוסטרלים כנראה עלו פה על משהו. הים שלהם הוא לא מסיבה, הוא מקדש. ואם כרטיס הכניסה למקדש הזה דורש ממני ללבוש חולצת לייקרה ארוכה ולקנות סוף סוף את הצילייה הארורה הזאת בשבוע הבא- וואלה, אני מוכן לשלם אותו.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.