#3 מה שלא ידענו על שוק הדירות באוסטרליה

העולם החדש הזה שהגענו אליו הפתיע אותנו בהתחלה. היינו בטוחים שנגיע לכאן, נבלה כמה ימים במלון בעיר, נכיר קצת את האזור, ואז נעבור לבית שהאוניברסיטה שתום עמד להתחיל בה את התואר השני תעזור לנו למצוא.

זה לא עובד ככה כאן. עברו 5 ימים, שבוע, עדיין היינו תקועים במלון. אופיר התחילה לאבד עשתונות ופשוט בדקה את הצרחות שלה בכל פעם שנכנסנו למלון.

כנראה שהעזרה שמקבלים כאן (בכל הנוגע להכל) היא רק עצה. אף אחד לא עושה בשבילך את העבודה, וזו עבודה לא קטנה. אתה לא יכול פשוט להתקשר לבעל הבית לטלפון הנייד הפרטי שלו ולבקש לבוא לראות את הבית. אתה לא פשוט "מדבר על זה" וקובע מחיר ועובר למחרת אחרי חתימה על חוזה.

אתה בעצם צריך לקבוע ביקור בזמן ותאריך מאוד ספציפיים, כשכולם, ואני מתכוונת כ-ו-ל-ם, באים לראות את הנכס. שיחה עם בעל הבית היא לא אופציה ב-99% מהמקרים, ואתה צריך למלא טופס בקשה באורך הגלות עם כל הפרטים האישיים והפיננסים שאפשר להעלות על הדעת. אה, וצריך להיות בעל המלצה אוסטרלית, כי בלי זה - אף אחד לא יכול לסמוך עליך.

איך נוכל לקבל דירה אם אין לנו שום המלצה לשכירות באוסטרליה? שאלת השאלות!

למזלנו, ישראלים באמת תומכים אחד בשני, ודרך קשרים הכרנו את לין, בן אדם מקסים שהשכיר לנו יחידת דיור באזור היותר יהודי בעיר ונתנה לנו את ההמלצה הנכספת.

הביקור האחרון שלנו היה ביום שישי בערב. הייתי מותשת מכל הנסיעות והבתים המאכזבים (אחד מהם היה בית שהוא מבוך) אז תום הלך לבד. זה היה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות. הוא היפנט את הסוכנת עם העיניים הכחולות שלו והשיחה הקולחת שלו, ולמרות ש״התחרינו״ על הבית הזה "נגד" זוג אוסטרלי מבוגר, הצלחנו לקבל אותו, והוא היה מושלם בשבילנו!

שלושה שבועות אחרי שנחתנו בדאון-אנדר ויומיים לפני שתום התחיל את הלימודים, ארזנו את שלוש המזוודות שלנו ונכנסנו לבית הראשון שלנו באוסטרליה. החיים שלנו כאן סוף סוף התחילו…