בלוג 49: כל מה שצריך לדעת על שוק השכירות באוסטרליה

באחד הפוסטים הראשונים שלנו בבלוג, אי שם בתחילת המסע, מעיין כתבה על שוק הדירות באוסטרליה. היא נתנה את הזווית השקולה, הפרקטית והמסודרת. עכשיו הגיע הזמן לפתוח את הפצע הזה שוב, והפעם- לדבר על המלחמה בתוך השוחות, מנקודת המבט שלי.

כי בישראל, חוקי השכירות הם שכונה: אתה נכנס ליד2, מסנן דירות מפוצלות עם שירותים במרפסת, קובע עם בעל הבית (נקרא לו מוטי), מגיע לראות את הדירה, נותן לו 12 צ'קים, קצת ביטחונות, והמפתח שלך (התיאור הזה לא כולל את האודישנים בסגנון חתונמי לדירות שותפים בתל אביב). מוטי לא רוצה לדעת איפה למדת, ובתכלס לא מעניין אותו אם הכלב שלך נובח כל עוד הצ'ק לא חוזר.

ואז אתה מגיע לאוסטרליה. אתה, אדם סביר, משפחה נורמטיבית, בטוח שברגע שתנפנף ותודיע שהגעת יפרסו לך שטיח אדום. טעות מרה. באוסטרליה, לשכור בית זה שילוב של טינדר אכזרי במיוחד, חקירת שב"כ, ותור לאומן 17 בחמישי בלילה (למי שמכיר).

פרק 1: אובססיית האפליקציות (The Home Open)

זה מתחיל בשלב החיפוש. בפרת' יש שני אלילים שאתה מתפלל אליהם כל בוקר: האפליקציות Realestate.com.au ו-Domain. בתקופת החיפוש, אתה עושה ריפרש לאפליקציות האלה יותר ממה שאתה בודק חדשות ב-Ynet בזמן מלחמה. אתה מחליק שמאלה, מחליק ימינה, מסמן לבבות על בתים שאתה יודע שבחיים לא תקבל.

ואז אתה מוצא בית סביר. הבעיה? באוסטרליה אי אפשר פשוט "לקבוע עם המתווך". יש מוסד שנקרא "Home Open" (בית פתוח). הסוכנות מקציבה חלון זמנים של בדיוק 15 דקות (נגיד, יום רביעי ב-16:00). חוק ברזל: אם אתה או מישהו מטעמך לא נכחתם פיזית בבית הפתוח והסוכנת לא סימנה וי ליד השם שלכם- אי אפשר בכלל להגיש בקשה לדירה. המערכת חוסמת אותך.

אז אתה חותך מהעבודה, נוסע לכתובת בפרברי פרת', וחוטף חושך בעיניים. מחוץ לבית עומד תור של 60 איש. התור משתרך עד הרחוב ליד. אנשים חונים על מדרכות של שכנים כאילו זו הופעה של טיילור סוויפט. למה כולם פה? תוסיפו למשבר הדיור האוסטרלי את מילת הקסם המלחיצה: "Catchment" (אזור רישום לבית ספר). הורים מוכנים למכור כליה ולדרוס זקנה כדי לגור ברחוב ספציפי שמשויך לבית ספר ציבורי נחשב (וואלה, על בתי ספר ורשימות המתנה אין לי הרבה מושג- אז אתם מוזמנים לקרוא אצל מעיין בפוסטים שלה, היא שרת החינוך של האתר).

טיפ של אלופים בשלב הזה: צאו קצת מה"גטו". לא חייבים להינעל על אותו רדיוס מצומצם (המשולש היהודי או השכונות הכי "נחשבות") שכולם נלחמים עליו זוב דם. יש פה שכונות נפלאות מסביב, וכמו שכתבתי בפוסט של "צפון מול דרום", המרחקים פה הם בדיחה. להתרחק 15 דקות נסיעה יכול לחסוך לכם 40 מתחרים בתור ופרבר לא פחות טוב.

כשפותחים סוף סוף את הדלת לבית הפתוח, כולם נכנסים בשקט של לוויה- הולכים על קצות האצבעות, ומחייכים חיוך פלסטיק מוגזם לסוכנת הנדל"ן הצעירה (זוכרים את ג'סיקה?) שעומדת בכניסה עם אייפד. אתה מנסה לשדר לה טלפתית: "תראי אותנו! אנחנו משפחה מושלמת! אנחנו שקטים! ג'וני בחיים לא יצייר על הקיר!". המטרה היא למצוא חן בעיניה ב-20 שניות של סמול-טוק, לבקש את "קוד ההגשה" של הבית, ולעוף משם.

פרק 2: המשרה השנייה שלי: פקיד שומה ב-2Apply (וקורות החיים של ליזי)

חזרת הביתה מזיע. עכשיו, אחרי שהיית בבית הפתוח, אתה רשאי להגיש את האפליקציה. ופה, חברים, מתחיל הסיוט הדיגיטלי.

כל סוכנות עובדת עם פלטפורמה אחרת- לרוב זו תהיה 2Apply או TenantApp. אם השב"כ היה משתמש ב-2Apply, היו לנו פחות בעיות במזרח התיכון. המערכת הזו דורשת לדעת עליך הכל, עד רמת סוג הדם של סבתא שלך.

אתה צריך להכין "100 נקודות של זיהוי" (דרכון, ויזה, רישיון, חשבונות חשמל), תלושי שכר של החודשים האחרונים, היסטוריית תעסוקה צפופה, תדפיסי בנק (כן, הם מסתכלים כמה כסף יש לכם בעו"ש!), מכתבי המלצה ממעסיקים, ופרטים של בעלי בית קודמים כדי שהם יוכלו לשלוח להם שאלון אוטומטי. ואז זה קורס. וזה לא נשמר. ואתה מוצא את עצמך ממלא את אותם 8 עמודים פעם אחר פעם, לכל בית שאתה מגיש אליו בקשה. אתה גם לומד פה להתפשר- לא על הכל, כמובן (גג מעל הראש באזור סביר זה מינימום), אבל אם אין מדיח? אם השטיח קצת דהוי? זורמים.

אבל השיא? חיות מחמד. בעלי בתים מסוימים באוסטרליה חרדים לכלבים. מדי פעם, כדי לשכנע איזה זוג פנסיונרים לתת לליזי שלנו להיכנס להם לבית, מצאתי את עצמי יושב ב-2 בלילה וכותב לכלבה שלי קורות חיים (Pet Resume). הוספתי תמונה שלה שבה היא נראית כמו מלאך פרוותי עם עיניים מתחננות. תחת הסעיף "תחביבים", במקום לכתוב "ללעוס כפכפים ולנבוח על רוח", כתבתי פסקאות על כמה שהיא מנומסת, היפואלרגנית, נהנית משנ"צ, וכנראה עברה קורס בהליכות אצל מלכת אנגליה. צירפתי פנקס חיסונים והמלצה מווטרינר. האגו הישראלי התרסק לחלוטין- אני מוצא את עצמי מזיע מול המקלדת ומשווק את הכלבה שלי כדי שלא נישן ברחוב (טוב, קצת הגזמתי אבל הבנתם את הקטע).

פרק 3: תסמונת רוח הרפאים ואפקט "הפעם השנייה"

ופה אנחנו מגיעים ללב הבעיה האמיתית. מילאתם את ה-2Apply בצורה מושלמת, הכלבה שלכם יצאה פרופסור. אבל כדי שג'סיקה בכלל תעביר את האפליקציה שלכם לבעל הבית, חסר לכם פריט חובה אחד: "Rental Ledger" (היסטוריית שכירות באוסטרליה שמראה ששילמתם תמיד בזמן לגורם ממוסד).

אבל רגע, איך תהיה לכם היסטוריית שכירות אוסטרלית אם הרגע נחתתם?! זה המלכוד הכי אכזרי. אתה צריך בית כדי שתהיה לך היסטוריה, ואתה צריך היסטוריה כדי לקבל בית. מבחינת האלגוריתם של האפליקציות, מהגרים חדשים הם פשוט רוחות רפאים. אז מה עושים? תמשיכו לקרוא, כבר מגיעים לזה.

עוד טיפ זהב ששווה לרשום מראש: תזמון מול הוויזה. המערכת מבקשת לראות את הוויזה שלכם (דרך מערכת VEVO). בעלי בתים מריחים פחד, והם מחפשים יציבות. אל תתחילו לחפש דירה בלחץ של הרגע האחרון כשכבר תכף נגמרת לכם הוויזה הנוכחית ואתם "בין ויזות" (Bridging). מבחינת בעל הבית, זה דגל אדום שצועק "החבר'ה האלה יכולים לארוז מחר בבוקר ולברוח למזרח התיכון באמצע החוזה".

אבל... יש תקווה. מה קורה כשאתם שוכרים בית בפעם השנייה שלכם באוסטרליה? אוווו. השמיים נפתחים. פתאום אתם הופכים ל-VIP (בעיניכם בלבד). פתאום יש לכם "לדג'ר"! והכי חשוב? יש לכם ממליצים. אותה ג'סיקה מהתיווך, שבאה לעשות לכם "Routine Inspection" (אותה טראומת ביקורת רבעונית שכתבתי עליה בעבר), היא עכשיו כרטיס היציאה שלכם. אם היא ממלאה את הדו"חות ומציינת שאתם דיירים מופתיים, מנומסים, שמשלמים בזמן ושואבים את המסילות של החלונות- אתם אלילי נדל"ן. המלצה טובה מה-Property Manager שלכם יכולה לעזור מאוד להשיג לכם את הבית הבא, ואתה כבר לא אותו זר מסוכן, אלא כמו דייר מוכח.

פרק 4: שוברים את הכלים (המדריך הפרקטי למהגר הנואש)

אז איך מנצחים את המערכת בפעם הראשונה כשאתם רוח רפאים בלי עבר דיורי? מניחים את האגו הישראלי, זה שצועק "אל תצא פראייר!", בתוך שקית אטומה, ומשחקים לפי החוקים (או עוקפים אותם באלגנטיות). הנה כמה דברים שעבדו לנו ולחברים שלנו:

1. סוכנת רילוקיישן (Relocation Agent): הבנו מהר מאוד שהחיפוש הזה שותה לנו את החיים. שכרנו סוכנת מקומית שתפקידה היה מאוד פשוט: ללכת לבתים הפתוחים במקומנו, להסניף את האווירה, לקרוץ לג'סיקה מהתיווך ולהגיד לה: ״שמעי, המשפחה הזו מישראל, הם מסודרים, יש להם מקצוע, אני ערבה להם״. פתאום, מאוסף של קובצי PDF ב-2Apply, הפכנו לבני אדם. זה עולה לא מעט כסף, אבל שווה כל דולר של שקט נפשי כשאתה עובד במשרה מלאה ואין לך זמן לרוץ לפארסה של ה-15 דקות. ולדעתי, הרבה יותר זול מלמצוא דיור זמני סטייל Airbnb- לפחות לפי כל מי שדיברתי איתו עד כה.

2. לשפוך כסף מראש (Rent Bidding ותשלום מראש): באוסטרליה, במחוזות מסוימים, אסור למתווכים לבקש מכם באופן אקטיבי להציע מחיר גבוה יותר מהמפורסם (Rent Bidding). אבל... בואו נגיד שאם הצעתם מעצמכם איזה 20-30 דולר יותר בשבוע, אף אחד לא יזרוק אתכם מהמדרגות. אבל הנשק האמיתי של מהגרים הוא המזומן מראש. בגלל שאין לנו היסטוריית שכירות, הצענו לשלם ״כמה חודשים מראש״. הבום הזה בעו"ש של בעל הבית מעלים לו באורח פלא את כל החרדות מהוויזה הזמנית שלכם. פראיירים? אולי. אבל לפחות פראיירים עם קורת גג.

3. כוחה של הקהילה (העברת מקל): זוכרים את קבוצות הוואטסאפ והפייסבוק של הישראלים שסיפרתי עליהן? הן ה"דארק-נט" של שוק הנדל"ן. הרבה פעמים ישראלים שעוזבים דירה (כי הם קנו בית או עוברים) פשוט מודיעים בקבוצה, ואז ממליצים עליכם ישירות לסוכן (תהליך שנקרא Break Lease או פשוט העברת חוזה). ככה אתם עוקפים את התור של ה-60 איש בחוץ ומגיעים ישר לשולחן מקבלי ההחלטות.

פרק 5: נקודת מעבר של נואשות

ואני אהיה כנה איתכם עד הסוף: הבית הראשון שתשכרו פה כנראה לא יהיה אחוזת החלומות שפינטזתם עליה כשארזתם את המזוודות בישראל. וגם הבית השני.

הבית שאנחנו גרים בו עכשיו הוא חמוד, אבל הוא לא פאר היצירה. יש בו דברים מתפרקים, מסילות של חלונות שאני שואב בפאניקה כדי לרצות את המערכת, והוא קפא לנו בחורף. 

אבל... לקחנו אותו. למה? כי היינו נואשים לקורת גג, ולכתובת רשמית ואנחנו ״בין ויזות״. וזה בסדר גמור! הבית הראשון/שני/שלישי פה הוא לא חתונה קתולית. הוא רק "נקודת מעבר". הוא המקום שבו אתה תוקע יתד, מייצר את ה"לדג'ר" הקדוש שלך, ומתחיל לחיות. בחוזה הבא? בחוזה הבא אנחנו כבר נבוא כ"מקומיים" עם רזומה מוכח, ונוכל להיות טיפה יותר בררנים. 

סיכום: והכי חשוב- אל תקשיבו למלחיצים

אם אתם קוראים את זה מהארץ ונמצאים לפני המעבר, סביר להניח שאתם חברים בקבוצות פייסבוק של רילוקיישן לאוסטרליה וכדומה. ויש שם נטייה נוראית של אנשים להפחיד עד מוות. חצי מהפוסטים שם הם בסגנון: "אין בתים! יוקר המחיה מטורף! הכלבים ברחוב יאכלו אתכם ואתם תגורו באוהל בפארק! (אנחנו גם לא ממש רוצים שתגידו אבל לא נגיד את זה בפרהסיה)". אני לא יודע למה אנשים אוהבים לכבות ככה אחרים מרחוק. אולי זה גורם להם להרגיש שהם עצמם שרדו מלחמה הירואית, ואולי יש אנשים שפשוט נהנים להתמסכן.

אז קחו נשימה. כן, שוק השכירות פה מאתגר. הוא מתייקר משנה לשנה, הוא בירוקרטי להחריד, והוא דורש מכם לבלוע את האגו ולפעמים גם לשלם כמה חודשי שכירות מראש. אבל הוא ממש, ממש לא בלתי אפשרי. אנחנו מצאנו, החברים שלנו מצאו, וגם אתם תמצאו. תזכרו שלכל מדינה יש את החוקים הפסיכיים שלה, תכינו קורות חיים לכלב, תאמינו בתהליך, ובסוף- כולם מוצאים איפה לישון.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.