בלוג 29: רוחות הרפאים של הקריירה (או: איך הפכתי מאיש מקצוע לג'וניור מזיע עם חרב על הצוואר)

כשאתה מספר לאנשים בארץ שאתה עושה רילוקיישן, ועוד לאוסטרליה, רובם מדמיינים סצנה מסרט הוליוודי. במסיבות הפרידה כולם טופחים לך על השכם ואומרים: "וואו, איזה צעד! יחטפו אותך שם! הם מתים על המוח הישראלי". אתה שותה את הבירה, מהנהן, ומתחיל לדמיין איך אתה נוחת בפרת', נכנס למשרד פינתי עם נוף לאוקיינוס ההודי, ומיד כולם מוחאים לך כפיים כי הבאת את הגאונות מהמזרח התיכון. אז הרשו לי לנפץ לכם את הפנטזיה, לקחת את הפטיש של המציאות ולנפץ איתו את מסך הזכוכית של האשליות. המציאות של הגירה מקצועית מזכירה פחות את "הזאב מוול סטריט" ויותר את משחק הסולמות והנחשים. ואני? אני דרכתי על חתיכת נחש פסיכי שזרק אותי ישר למשבצת ההתחלה, ולקח לי את כל האסימונים בדרך.

פרק 1: כפתור ה-Reset של האגו (ומי אתה בכלל, אדוני?)

בישראל, לא הייתי איזה פרופסור בעל שם עולמי או סלב של רפואת שיניים שמככב בשלטי חוצות באיילון. לא חיכו לי צלמי פפראצי מחוץ למרפאה. אבל... הייתי איש מקצוע. היה לי ניסיון, ידעתי איך מערכות עובדות, ידעתי לפתור בעיות, התחיל להיות לי קהל לקוחות, והכי חשוב- היה לי ביטחון מקצועי. התואר שלי מהארץ אמר משהו. השם שלי אמר משהו. כשדיברתי עם קולגות, דיברנו בגובה העיניים.

ואז נחתנו באוסטרליה, וגיליתי שמבחינת הרשויות פה, התעודה שלי, הניסיון שלי, והשעות שקרעתי את התחת בארץ- שווים בערך כמו תעודת השתתפות בחוג מקרמה ממתנ"ס בפתח תקווה. באוסטרליה, לא מעניין אותם מה עשית ואיפה למדת, אלא אם כן למדת במוסד שמוכר על ידי המלכה (או המלך, סליחה צ'ארלס). אתה מהגר? יופי שחצית את האוקיינוס. קח מספר, כנס לתור, שלם לנו כמה אלפי דולרים רק כדי שנסתכל על הניירות שלך, ותוכיח לנו שאתה בכלל יודע להחזיק מראה וזונדה בלי להוציא למישהו עין. פתאום, בגיל 30+, אחרי שכבר בנית לעצמך זהות, אתה מוצא את עצמך מופשט מכל הסטטוס המקצועי. אתה חוזר להיות "Junior". בחור עם מבטא, שמנסה להבין איך ממלאים טופס הרשמה למבחן רישוי של ה-ADC שהוא גוף למטרות רווח ולא מתבייש להגיד את זה, ומרגיש שהאגו שלו קיבל עכשיו מכה גדולה בכנף. תרשו לי להתלונן עוד קצת- אני מרגיש שזה הפחד של האוסטרלים מהפוליטיקלי קורקט, הפחד להישמע גזענים או הפחד שלהם להגיד למדינות מסוימות שהרמת בוגרים שלהם לא טובה. מה עושים במקום להתמודד עם הפחדים האלה? פשוט. לא בודקים באופן פרטני את התואר שלך אלא מכלילים- אתה מהממלכה המאוחדת? ברכותיי. אתה לא? ביי ביי.

פרק 2: החיים הכפולים (הייטק ביום, שיניים בלילה)

כדי לשרוד את התקופה הזאת- שבה אתה צריך לשלם שכר דירה, לשלם הון על גן לג'וני, ולממן את כל הבירוקרטיה והמבחנים היקרים להחריד- צריך לעבוד. והרבה. למזלי הגדול (וכתבתי על זה בעבר), מצאתי עבודה בסטארט-אפ של חבר'ה ישראלים שנתנו לי צ'אנס והאמינו בי. העבר שלי בהייטק (הכובע השני שלי) הציל אותי פה. אבל זה יצר מציאות חיים סכיזופרנית. ביום, אני איש טכנולוגיה. עובד משרה מלאה, שובר את הראש על מוצר, מתעסק בבאגים, לקוחות, לו"זים ופגישות. אני נותן שם 100% מעצמי כי זו הפרנסה שלנו וכי אכפת לי.

אבל בלילה? כשהשמש שוקעת, כשהמחשב של העבודה נסגר... מתחילה המשמרת השנייה. המשמרת של איש המקצוע שמנסה להחזיר לעצמו את הרישיון. אני מחליף כובעים, פותח קלסרים עבי כרס וקובצי PDF אינסופיים באנגלית רפואית גבוהה, ומנסה להזכיר למוח שלי חומר שלמדתי לפני שנים. זה כמו להיות באטמן, רק שבמקום להציל את גות'אם בלילה, אני מנסה לשנן פרוטוקולים דנטליים אוסטרליים ולשרוד את העייפות. ככה עברתי שניים מתוך שלושת המבחנים. אבל המבחן הגדול ביותר- המבחן המעשי- עדיין מלפניי. ובשנה וחצי האחרונות, בגלל ש"החיים וזה" (עבודה, ויזות, ילד, שפיות), נאלצתי לשים אותו על הולד. אבל טרם אמרתי נואש!

פרק 3: התחרות הלא הוגנת (אני נגד הילד עם משקה האנרגיה)

והנה החלק שבאמת מתסכל במסע הזה של המרת הרישיון: המתחרים שלך. כשאני ניגש ללמוד למבחנים האלה, המערכת לא אומרת "אה, זה חן, הוא מוכשר, מעולה עם אנשים, ולמד במקום נחשב. ניתן לו פטור ממשהו". המערכת מדרגת אותנו. המקומות מוגבלים, ויש תחרות פסיכית על כל כיסא. אבל מול מי אני מתחרה? אני מתחרה מול חבר'ה בני 24. ילדים. סטודנטים שסיימו הרגע לימודים באיזה מוסד מפוקפק במדינה שאני לא בטוח שאני יודע למצוא על המפה בלי גוגל. אין להם שבריר מההכשרה המעשית שלי, אין להם מושג איך בכלל מדברים עם מטופל כאוב, אבל יש להם מוח ספוגי, צעיר, שמסוגל לשנן כמו תוכי במקום באמת ללמוד ולהבין.

הם יושבים בספרייה 14 שעות ביום. זה מה שהם עושים בזמן שלהם. אין להם משכנתא או שכר דירה מטורף של פרת' על הראש, אין להם ילד שצריך להוציא מהגן ב-16:30. ואני? אני מנסה ללמוד את אותו עולם מושגים (באנגלית) בזמן שאני עובד 9 עד 17:00, חוזר הביתה, משחק עם ג'וני כדי שירגיש שיש לו אבא, עוזר לגדס במטלות הבית והלימודים, מוציא את ליזי כדי שלא תהרוס את הגינה שג'סיקה מהתיווך תבדוק לנו מחר, מנסה להיות בן זוג סביר- ובשעה 22:30 בלילה, כשהעיניים שלי כבר נעצמות לבד והמוח שלי מתחנן לרחמים, אני שוקל להתחיל ללמוד. זו מלחמה לא הוגנת. זה מרוץ שבו הם רצים קלילים בנעלי ריצה חדשות, ואני רץ במסלול בוץ עם שק מלט של 50 קילו על הגב (וואו כמה תלונות בפוסט אחד 🫣).

פרק 4: תסמונת המתחזה והגעגוע לידיים שעובדות

השילוב הזה- של העייפות הפיזית הקיצונית, של החזרה לאחור בסולם הדרגות, ושל המערכת שמתייחסת אליך כאל טירון- עושה משהו מסוכן מאוד לנפש. הוא מעורר את השד הכי נורא: "תסמונת המתחזה" (Imposter Syndrome). פתאום, ב-1 בלילה מול שאלה אמריקאית בניסוח מכשיל, אתה מתחיל לפקפק בעצמך- "רגע, אולי אני באמת לא יודע כלום? אולי אני עובד על כולם ושכחתי איך להיות רופא?". הביטחון המקצועי שהיה לך בארץ נסדק. עבור הילד בן ה-24 מהספרייה, להיכשל במבחן אומר... כלום. הוא ייגש שוב בעוד חצי שנה, ימשיך לשתות רד בול, וההורים שלו ישלמו את האגרה המטורפת (קצת הכללה מיותרת לא מזיקה). אבל עבורי? מבחינתי זה אמנם לא "להיות או לחדול". אני לא רואה בזה סוף העולם אם עכשיו זה בהקפאה. אני קורא לזה "הפסקה אסטרטגית". אבל עם כל הקבלה העצמית הזו, יש רגעים של צביטה. הידיים עדיין שם, הזיכרון של התנועות עדיין שם, המוח (לרוב) מתפקד, ואני לגמרי מאמין שכשהרכבת הרים הזו של ההגירה והבירוקרטיה קצת תתאזן, גם תורי יגיע שוב. הידיים פשוט מתגעגעות לטפל בשיניים.

סיכום: לבלוע את הקרפדה

לפעמים בא לי לצרוח על המסך של הלפטופ: "אני יודע את זה! כבר עשיתי את זה מאות פעמים במציאות במרפאה! תעזבו אותי מהתיאוריות והניסוחים הטרחניים שלכם!". אבל המערכת האוסטרלית, עם כל הנחמדות שלה, חירשת לצעקות בעברית. יש לה חוקים, והיא לא תתכופף בשבילי. אז מה עושים? בולעים את הצפרדע (או את קרפדת הקנים האוסטרלית המצויה). מקפלים את האגו, שמים אותו עמוק במגירה קטנה ליד הדרכון הישראלי, שותים עוד שלוק של קפה קר, וחוזרים לחיים. כי בסוף, אני יודע שאני אחזור לשם. עד שזה יקרה, אם אתם רואים אותי בוהה בחלל עם שקיות שחורות מתחת לעיניים- אל תשאלו שאלות מסובכות. אני פשוט מנסה לעשות ריסטארט למוח.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.