בלוג 22: מרגרט ריבר עם ההורים (או: מפגש בין אוקיינוסים)

אחרי שההורים שלי נחתו, התאוששו מהג'ט-לג, אישרו שהבית שלנו עומד בסטנדרטים היגייניים מחמירים, ושהמקרר מלא באוכל אמיתי, הגיע הזמן לשלוף את התותחים הכבדים. רצינו להראות להם את Western Australia האמיתית. את הגלויה. היעד היה ברור: מרגרט ריבר (Margaret River), או כמו שהמקומיים (ואנחנו, שמנסים להשתלב בכוח) קוראים לה: Margs. זה האזור שבו הכרמים פוגשים את הים, שבו הגלים מושלמים והיין נשפך כמו מים. בקיצור, המקום שבו אתה משכנע את עצמך שהחיים שלך הם בעצם פרסומת לבירה, ושאם רק תשתה מספיק יין, תתעורר בבוקר עם שיער גולש ושיזוף מושלם.

פרק 1: התוכנית הגאונית (והשינוי ברגע האחרון)

כמו ישראלים-אוסטרלים טובים שלמדו משהו בשנה האחרונה, תכננו הכל מראש. הזמנו מקום לינה חודשים קדימה, בנינו לו"ז צפוף ומדויק, ואפילו סימנו במפה איפה עוצרים לקפה. ואז המציאות (והטיסות שנדחו, בוטלו, ושוב נדחו) דפקה בדלת עם פטיש 5 קילו. נאלצנו לבטל הכל, לשנות תאריכים, ולהתחיל לחפש Airbnb בהתראה של דקה וחצי. כי כיאה לאוסטרליה, במארגס הדברים השווים נתפסים שנה מראש על ידי אנשים מאורגנים להחריד. אבל איכשהו, אלוהי ה-Airbnb חייך אלינו ומצאנו בית מקסים בלב העיירה. זה היה השיעור הראשון להורים: באוסטרליה, גם כשהתוכנית משתבשת והכל נראה אבוד, בסוף זה מסתדר על הצד הטוב ביותר. המנטרה המקומית הנוספת "She'll be right", גם היא לא סתם סיסמה, היא דרך חיים. בסוף תמיד מוצאים פתרון, ולרוב הוא כולל בקבוק יין ונוף יפה.

פרק 2: הענקים של מנדורה (חפש את המטמון בגרסת אקסטרים)

התחנה הראשונה בדרך דרומה הייתה העיר מנדורה (Mandurah). הסיבה לעצירה? הענקים. למי שלא מכיר, האמן הדני תומאס דמבו בנה פסלי ענק מעץ ממוחזר ו"החביא" אותם בטבע ברחבי האזור. זה סוג של "חפש את המטמון" ענקי שדורש ממך ללכת, לנווט, ולפעמים ללכת לאיבוד (לא באמת). ההורים שלי, שרגילים למוזיאונים ממוזגים עם שילוט ברור ומדריך קולי, מצאו את עצמם צועדים בתוך ה-Bush האוסטרלי. הכל כדי למצוא פסל של יצור עץ בגובה 3 מטר.

התגובות היו מעורבות: ג'וני היה בעננים. אבא שלי, עמד רבע שעה מול הפסל וניסה להבין איך הקונסטרוקציה הזאת עומדת ברוחות החזקות בלי ליפול. ואני? אני תכלס חשבתי שהפסל לא מספיק גדול כדי להיקרא "ענק". ציפיתי למשהו בגודל של בניין עזריאלי, וקיבלתי משהו בגודל של סוכה משודרגת.

פרק 3: המזח הארוך בתבל? (Busselton Jetty)

המשכנו דרומה לעיר Busselton. העיר מפורסמת בזכות ה-Jetty (מזח) שלה, שהוא הארוך ביותר בחצי הכדור הדרומי (1.8 ק"מ!). המזח הזה נכנס עמוק לתוך הים, ויש עליו אפילו רכבת תיירים קטנה וחמודה שלוקחת אותך עד הסוף בנוחות מירבית.

האם לקחנו את הרכבת? כמובן שלא. אנחנו ישראלים. למה שנסכים לשבת ברכבת כשאפשר ללכת ברגל, להזיע, להתנשף ולהתלונן על זה אחר כך. "זה בריא, זה ספורט", אמרנו, וכל הדרך אנחנו מסתכלים בקנאה על הפנסיונרים האוסטרלים שחלפו על פנינו ברכבת עם גלידה ביד.

אבל האמת היא שההליכה על המזח, כשאתה מוקף באוקיינוס מכל כיוון, היא חוויה מדהימה. הרוח המטורפת, הצבע הטורקיז המשוגע של המים, הדייגים המקומיים שזורקים חכות ומקווים לטוב. זה המקום שבו אתה מתחיל להבין את העוצמה של הים פה. אתה הולך והולך, והיבשה מתרחקת, ופתאום אתה מרגיש קטן מאוד מול הטבע העצום הזה. בסוף, כשחזרנו (ברגל, כמובן), כולנו הודנו שזה היה שווה את המאמץ.

פרק 4: הגענו למארגס (יין, מערות ושוקולד)

מרגרט ריבר היא לא רק עיירה, היא אזור שלם (Region). והאזור הזה מפורסם בזכות שני דברים עיקריים: גלישה ויין. מכיוון שאף אחד במשפחה שלי לא גולש (ירושלמים, המקסימום שלנו זה בריכת הסולטן), התמקדנו ביין. דרך היין (Caves Road) היא אחד הכבישים היפים בעולם. אתה נוסע בתוך מנהרה ירוקה של עצי ענק (Karri trees) שמסתירים את השמש, ומצדדיך יקבים מפורסמים שנראים כמו אחוזות באירופה. עצרנו, טעמנו, קנינו (הרבה), והרגשנו מאוד אניני טעם כשהנהנו ואמרנו "כן, יש לזה עפיצות של פירות יער".

אבל גולת הכותרת הייתה דווקא מתחת לאדמה: מערות הנטיפים. האזור יושב על רשת עצומה של מערות ענקיות. זה עולם תת קרקעי קסום, קריר ושקט, שמזכיר לך כמה הטבע פה עוצמתי, עתיק ומסתורי. 

פרק 5: המפגש של האוקיינוסים (Augusta)

אנחנו הלכנו על קונספט של "טיול כוכב". כלומר, ישנים באותו מקום במארגס, וכל יום נוסעים לכיוון אחר. אחד מימי השיא היה הנסיעה לנקודה הדרומית ביותר באזור, לעיירה המנומנת Augusta ולמגדלור ההיסטורי ב-Cape Leeuwin. זה המקום שבו האוקיינוס ההודי פוגש את האוקיינוס הדרומי. ממש רואים את קו התפר במים. עומדים שם, הרוח המטורפת מעיפה לך את הכובע (ואת המחשבות), ואתה רואה את הגלים העצומים מתנגשים זה בזה בעוצמה.

יש בזה משהו סימבולי ומרגש. שני אוקיינוסים נפגשים, כמו שני העולמות שלנו, הישראלי והאוסטרלי - שנפגשים בנקודה הזאת בזמן. ההורים שלי, שבאו מישראל הבוערת, ואנחנו, שחיים בשקט של אוסטרליה, עומדים יחד מול הטבע הפראי הזה. זה היה רגע של שקט משותף, בלי דיבורים, מול הכחול האינסופי והעוצמתי הזה. רגע שנתן פרופורציות לכל הדאגות שלנו.

פרק 6: הבונוס האמיתי (הבייביסיטר)

אבל בואו נודה על האמת, עם יד על הלב. עם כל הכבוד לנופים, ליקבים ולמערות, היתרון הכי גדול, הכי משמעותי והכי מפנק בטיול עם ההורים הוא... הבייביסיטר המובנה והחינמי. בערב, אחרי יום ארוך של טיולים, אחרי שג'וני נרדם מותש, סבא וסבתא נשארו איתו בבית בשמחה רבה (ובאמת בשמחה, הם רק רצו זמן איכות איתו). ואנחנו? אני וגדס יצאנו. לבד. למסעדה. לבר. במרגרט ריבר.

זה משהו שלא קרה לנו מאז שעברנו לפה. לשבת, לשתות יין, לדבר, לעכל קצת מהמסע. זה היה הרגע שבו הרגשנו שוב כמו זוג רווקים (טוב, זוג רווקים זקנים באופי שרוצים לחזור לישון ב-22), ולא רק כמו הורים מהגרים שמג'נגלים את החיים. וזה היה מוזר, משחרר, ונחמד בו זמנית.

סיכום: הוכחת היתכנות

הטיול הזה היה יותר מסתם חופשה משפחתית. זו הייתה הוכחה. הוכחה להורים שלנו שיש פה חיים טובים, עשירים, יפים ומלאי טבע. הוכחה לעצמנו שאפשר לשלב את המשפחה מהארץ בחיים החדשים שלנו, ושזה לא רק עובד- זה מדהים.

חזרנו לפרת' עייפים אך מרוצים, עם בגאז' מלא ביין משובח, שוקולד מקומי (מהעיירה Cowaramup- עוד תחנת חביבה בדרך), ועם המון תמונות וזיכרונות שיזכירו לנו תמיד את הימים שבהם סבא וסבתא כבשו את המערב הפרוע של אוסטרליה.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.