בלוג 24: פאב עם ארגז חול, יין מהשקית והמנגל שמנקה את עצמו (או: תרבות הבילוי האוסטרלית)

בישראל, כשהופכים להורים, המושג ״לצאת לבלות״ עובר תהליך של הקפאה עמוקה. אם אתה רוצה ללכת לפאב לשתות בירה, או למסעדה נורמלית, אתה צריך להפעיל חמ"ל: למצוא בייביסיטר, לשלם לה כמו למנכ"ל בהייטק, להזמין מקום, לצאת בלחץ, ולחזור הביתה מותש כדי לשחרר אותה ב-23:00. לקחת את הילד איתך לפאב? בישראל זה ייגמר במבטים שיפוטיים משולחנות סמוכים ושירותי רווחה שיחכו לך בחוץ.

ואז הגענו לאוסטרליה. המדינה שבה הבינו שאנשים עם ילדים לפעמים צריכים קצת אלכוהול בדם כדי לבלות, ושהדרך הכי טובה לגרום לזה לקרות היא פשוט לשלב את שני העולמות. ברוכים הבאים לתרבות הפנאי המקומית, שבה דברים פשוטים יותר, זולים יותר, ומבוססים על המון אמון בציבור.

פרק 1: הפאב השכונתי (או: גן שעשועים שמוכרים בו אלכוהול)

תשכחו מכל מה שאתם יודעים על פאבים. פאב אוסטרלי (שלרוב ייקרא Tavern או Hotel, למרות שאין בו שום חדרים לישון בהם) הוא בעצם מתנ"ס קהילתי על סטרואידים. אתה נכנס למקום עצום. בצד אחד יש מסכי ענק שמשדרים פוטי, סנוקר, וגברים מגודלים שותים פיינטים. בחצר? גן שעשועים. ולא סתם מגלשת פלסטיק עצובה בפינה, אלא פארק שעשועים שלם, לפעמים על שתיים או שלוש קומות, מגודר ובטוח, שיושב ממש בתוך או צמוד למתחם הישיבה בחוץ.

זה קונספט גאוני. אתה מגיע בשישי אחר הצהריים או בשבת בצהריים. מזמין בירה קרה ו-Chicken Parmi (המאכל הלאומי הלא-רשמי: שניצל ענק שעליו רוטב עגבניות, גבינה מוקרמת, ועוד דברים לא כשרים (אבל עזבו כשרות, זה טעים למות). וג'וני? ג'וני רץ למתקנים עם עוד עשרים ילדים. אתה יושב, שותה בנחת, מנהל שיחה אמיתית עם החברים, ומדי פעם זורק מבט לראות שהילד לא נתקע במגלשה. זה לא נראה מוזר להביא ילדים לפאב, להפך - כולם שם עם ילדים. זה נראה כאילו פתחו בר בתוך ג'ימבורי, וזה אחד הדברים הכי משחררים שחוויתי כהורה פה (בעיקר בטיולים שלנו פה).

פרק 2: תביא מהבית (הקסם של ה-BYO)

עוד תגלית שהפילה אותי מהכיסא היא תרבות ה-Bring your own או בקיצור, BYO. בישראל, אם תגיע למסעדה עם בקבוק יין משלך, כנראה שיבקשו ממך לעזוב, או שיגבו ממך "דמי חליצה" כל כך גבוהים שעדיף כבר לקנות את הכרם. באוסטרליה, חוקי רישוי האלכוהול מאוד נוקשים ויקרים, אז המון מסעדות קטנות ובינוניות (במיוחד אסייתיות ואיטלקיות) פשוט מוותרות על זה.

במקום זאת, תלוי להן על הדלת שלט ענק של BYO. המסר שלהם ברור: "חביבי, אנחנו מומחים בלהכין פאד תאי. אנחנו לא מבינים באלכוהול. תביא מה שבא לך מהבית, אנחנו נדאג לאוכל". הדמי חליצה פה הם בדיחה- לרוב בין 2 ל-5 דולר לבקבוק או לאדם. זה אומר שאתה יכול להיכנס לחנות האלכוהול (Bottle-O) שצמודה למסעדה (הן תמיד צמודות, זו קומבינה ידועה), לקנות שישיית בירות או בקבוק יין משובח במחיר סופרמרקט, ולהיכנס איתם למסעדה בשקית פלסטיק כאילו כלום. המלצר יחייך, יביא לך כוסות יין או פותחן לבירה, וזהו. ארוחת ערב מעולה, עם האלכוהול שאתה אוהב, בחצי מהמחיר שהייתה עולה לך בארץ.

פרק 3: המנגל שמנקה את עצמו (תרבות הפארקים)

אנחנו הישראלים בטוחים שהמצאנו את ה"על האש". הרי מה יותר ישראלי מלסחוב חצי בית לפארק הירקון, להדליק מנגל פחמים מנירוסטה שעקום ברגל אחת, לנפנף עם קרטון של פיצה ולסבול מעשן בעיניים חצי יום? האוסטרלים מסתכלים על הקונספט הזה וצוחקים. הברביקיו (Barbie) פה הוא מוסד, אבל בגרסה הציבורית שלו הוא בכלל נראה כמו מדע בדיוני. בכל פארק ציבורי, בכל חוף, יש עמדות ברביקיו חשמליות או על גז. מדובר במשטחי צלייה מנירוסטה מבריקה, בנויים לתוך מתקני אבן.

מה צריך לעשות? ללחוץ על כפתור ירוק גדול. זהו. המשטח מתחמם תוך דקות, אתה צולה את הבשר שלך, אוכל, ואז עושה את מה שכל אוסטרלי עושה: לוקח קצת מים, שופך על המשטח החם, מנגב עם נייר סופג, והולך הביתה. זה בחינם, זה תמיד עובד, והכי מטורף? זה תמיד נקי. האמון שיש פה בציבור, שאנשים באמת ינקו אחריהם ולא ישאירו טינופת לבא בתור, הוא משהו שלוקח זמן להתרגל אליו. ואם כבר דיברנו על מנגל - אי אפשר שלא להזכיר את הבשר. הבשר פה הוא פשוט בליגה משלו, וחשוב מזה - במחיר שפוי לחלוטין. אתה יכול לקנות נתחי אנטריקוט, טי-בון או צלעות טלה באיכות של מסעדת בשרים, במחירים שבישראל היית קונה בהם בקושי עוף טחון. האוסטרלים אמנם אוהבים לזרוק למנגל בעיקר נקניקיות ("Snags"), אבל כשאנחנו עושים "על האש", אנחנו חוגגים לרוב עם כמה סטייקים מעולים.

פרק 4: אסיה מעבר לפינה (המהפכה הקולינרית)

אי אפשר לדבר על אוכל ובילוי בפרת' בלי לדבר על הפיל (התאילנדי) שבחדר. פרת' קרובה יותר לאינדונזיה ולסינגפור מאשר לסידני. ההשפעה של הקרבה הזו, יחד עם אוכלוסיות המהגרים העצומות מאסיה, הופכת את הקולינריה פה למשהו שונה בנוף האוסטרלי. בישראל, אוכל אסייתי הוא לרוב או "סושי עם המון מיונז תעשייתי" או מסעדות פיוז'ן יקרות. פה? אוכל אסייתי הוא אוכל נגיש, ולרוב אותנטי. ה-Food Courts (מתחמי המזון) במתחמי המזון או בשווקים מגישים מרקי פו (Pho) ויאטנמים שמבושלים שעות, קארי מלזי חריף, ואת האהבה החדשה שלי: ה-Banh Mi.

למי שלא מכיר, מדובר בסנדוויץ' ויאטנמי. באגט צרפתי פריך מבחוץ ורך מבפנים, עמוס בבשר צלוי (או טופו, למי שבעניין), כוסברה, צ'ילי, גזר ושאר ירקות. זו השווארמה החדשה שלי. התור לדוכני הבאן-מי בשעת צהריים יכול להקיף בניין, אבל זה שווה כל שנייה. זה זול, זה מתפוצץ מטעמים, וזה מזכיר לך שאתה חי באזור זמן של המזרח הרחוק.

האהוב עליי עד כה נמצא כאן: Bulwer Fish & Chips & Viet Rolls

סיכום: לדעת ליהנות בקל

אם יש משהו אחד שהבילויים באוסטרליה מלמדים אותך, זה איך להוריד את רמת המאמץ. הכל פה בנוי כדי שיהיה לך קל. קל לקחת את הילדים, קל לשתות בלי לפשוט רגל, קל לעשות על האש בלי להסריח מעשן, וקל למצוא אוכל מכל העולם במרחק נגיעה. נכון, השירות פה יכול להיות איטי לפעמים, ואם אתה רוצה לאכול אחרי 19:00 בערב כנראה שעדיף שתתחיל לבשל בבית. אבל כשאתה יושב בפאב, עם בירה שהבאת מהבית (סתם, בפאב צריך לקנות אותה), אוכל סנדוויץ' ויאטנמי ורואה את הילד שלך גולש במגלשה ספירלית - אתה מבין שוואלה, הם עלו פה על משהו.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.