#18 על ההתמודדות עם הריון ולידה של ילד עם מום בלב, בצד השני של העולם [חלק א׳]

רציתי לידה טבעית.

עם אופיר, הראשונה שלנו, הייתה לי לידה טבעית מדהימה בבית החולים האנגלי בנצרת' עם מיילדת פרטית שהגיעה אלי הביתה ונסעה איתי לבית החולים כשהגיע הזמן ללדת, רוני לוי שדה המדהימה - אם את ממש מתעקשת לדעת. אתם צריכים לראות את ההבעה על הפנים של אנשים פה, כשאנחנו מספרים להם שהבת שלנו נולדה בנצרת - ״היא מרפאת אנשים בוודאות״. אם זה היה תלוי רק בי, הייתי הולכת צעד אחד קדימה - על לידת בית. גם פה יש אפשרות ללדת בבית, אבל רק אם יש לך Medicare (ביטוח בריאות ציבורי) שתקף רק אם יש תנאים של תושבי קבע.

בהריון עם גיא עוד לא היינו תושבי קבע, וגם אם הייתה אופציה, תום לא בעניין של לידות בית - בלשון המעטה, לכן האופציה הכי טובה שמצאנו היא המרכז לידה הטבעי (Family Birth Centre) שצמוד לבית החולים קינג-אדי (King Eddie) במרחק של 5 דקות מהעיר. קיבלתי לא מעט המלצות על המקום, ובאמת הפגישה הראשונה עם המיילדת שהייתה אמורה ללוות אותי הייתה טובה ונעימה ומאוד התרגשתי לקראת הלידה שם. המקום קטן, כמו קראוון גדול מחוץ לבית החולים וממש נותן הרגשה משפחתית. לכל יולדת יש מיילדת שמלווה אותך לאורך כל ההריון, משבוע 14 בערך, יש אופציה ללידת מים וחדרים כמו במלון. ארבע שעות אחרי הלידה את כבר יכולה להיות בבית עם התינוק אם הכל הולך חלק.

זה לא קרה אצלנו.

1 הסיוט של כל הורה מתגשם

גיאגו החליט שהוא מוכיח לנו מגיל צעיר שהוא לא צפוי, ובסקירה בשבוע 20 גילו לו מום בלב. TGA - Transposition of the Great Arteries. מום שמגדיר את ההתחלפות של שני העורקים שנכנסים ויוצאים מהלב - עורק הריאה והעורק הראשי. מה שאומר שהוא יוולד עם שני מעגלי חמצן נפרדים, דם מחומצן לא יעבור לגוף, והוא יצטרך לעבור ניתוח לב פתוח בגיל כמה ימים כדי לתקן את העניין.

עכשיו דמיינו סיטואציה - אנחנו בחו״ל, על ביטוח בריאות פרטי, לא יודעים מתי נקבל את תושבות הקבע הנכספת שתיתן לנו מדיקר, הילד שלנו הולך לעבור ניתוח לב אחרי הלידה ואין לנו מושג איך נממן את זה, ואני - מעבר לזה שאני מכחישה כל טענה שהילד שלי לא בריא, חושבת על הלידה עצמה.

את הסקירה מבצעים פה הסונוגרפים, ולא רופא נשים כמו בארץ. למען האמת - אין דבר כזה רופא נשים בסקטור הציבורי. אם את רוצה רופא נשים פרטי שילווה אותך לאורך ההריון - תשלמי לבית חולים פרטי (לא אוסיף את דעתי בנושא בתי חולים פרטיים - אבל מי שרוצה לשמוע מוזמנת לכתוב לי). את כל בדיקות ההריון מלבד הסקירות עושה ה-GP (General Practitioner) רופא משפחה שעובד תחת מרפאה מסוימת. אין פה קופות חולים, יש מרפאות, וחלק נכבד מכוסה על ידי ביטוח הבריאות הציבורי - אבל כאמור, אנחנו עוד עם פרטי בשלב הזה - מזל שהיינו חכמים והוספנו כיסוי הריון 9 חודשים לפני שנכנסתי להריון.

אבל אנחנו ברי מזל! פגשנו את רופאת הנשים שאף אחד לא פוגש בסקטור הציבורי… פעמיים! פעם ראשונה בחדר הצדדי שחיכינו בו להודעה הקשה על המום בלב - הדקות הארוכות בחיי! ובפעם השניה אחרי שבוע, כשביקשתי חוות דעת נוספת כי אפילו לא נתנו לי תמונה של העובר ויצאתי בהרגשה מחוללת מהמקום. הרופאה הייתה מקסימה, קבעה איתנו בשישי אחרי שכל המטופלים הלכו כדי שיהיה לה את כל הזמן בשבילנו. 

היא הבינה שנושא הלידה מטריד אותי וסידרה לי מיילדת פרטית בבית החולים, MGP זה נקרא, כי התינוק יצטרך להיות מובהל לטיפול נמרץ מיד איך שהוא נולד, כך שמרכז הלידה הפרטי ירד מהפרק. בדיעבד מסתבר שזה היה מהלך לא מקובל, כי ההריון שלי היה נחשב ״בסיכון״ - אבל נפלתי על רופאה חובבת צילום, שהעריכה את זה שאני יודעת מה אני רוצה מהלידה, והמליצה עלי לצוות שם. מי אמר שאין קומבינות באוסטרליה?

2 המתנה של אבא

שבוע 36 וכל הבדיקות מאחורינו.

הרופאים מרוצים מההתפתחות של הקטנצ׳יק ולנו רק נותר לחכות ללידה ולעשות את כל ההכנות כדי שהיום הזה יצא לפועל בצורה הכי טובה שיש.

יש כנס כלל אוסטרלי של קבוצת הנטוורקינג שהייתי חלק ממנה בשנה האחרונה בפרת׳ ואני הולכת לבלות את כל היום במתחם של הקזינו (אולי החלום של תום באיזשהו אופן). במהלך הכנס יש הגרלות של הספונסרים עם כל מיני פרסים שווים.

״אני אף פעם לא זוכה״ אומרת לי יועצת המשכנתאות של הקבוצה. ״אני תמיד זוכה״ אני אומרת לה.

וזה נכון, זה התחיל בכרטיסים לסרט ״אבודים באלסקה״ נמשך ליומנים של הארי פוטר ו-250 שקל בריבוק והאחרון ביניהם - ילד עם TGA.

כנראה שמשהו מושך סיכויים לזכיה אצלי.

למרות שמסביבי כולם מדברים על ההגרלה של היהלום הצהוב, ממלאים את הטפסים שצריך ומשלשלים לתוך התיבה שמוצבת בכניסה לחלל הכנס, המח שלי בשלב הזה של ההריון כבר לא מתפקד כמו שצריך, ואני מצליחה לא לשמוע על זה בכלל. בשלב כלשהו, יועץ הקריפטו מהקבוצה שלי מביא לכל אחד בשולחן טופס למלא בשביל ההגרלה. אני כותבת את הפרטים שלי, כבר מבינה על מה הם מדברים.

התיבה על הבמה אבל הטופס שלי עדיין על השולחן.

״את לא מתכוונת לשים את זה שם?״ שואלת אותי הביוטי-תרפיסטית ומצביעה לכיוון הבמה.

אני גמורה, אין לי כוחות מהיום הזה בטח שלא לקום מהכסא ולעלות לבמה לשלשל איזה טופס שגם ככה הסיכויים לזכות הם נמוכים.

״אהה… אין לי כח.. אני לא צריכה יהלום״

החברים מסביב צוחקים, לא צריכה יהלום? מי לא צריך יהלום?!

הספונסר רוצה להגיד כמה מילים לפני ההגרלה, כדי שנוכל להתרכז. אני רואה שלוקח קצת זמן ומבקשת אם מישהו, בבקשה, יכול לקפוץ בשבילי לבמה ולהכניס את הטופס שלי. אנני הביוטיסטית מתנדבת.

אחריה עולה עוד בחור משולחן אחר ומשלשל עוד טופס אחד.

סיבוב של התיבה,

ועוד סיבוב,

ועוד סיבוב,

פתק נשלף.

המנטור שלי הוא אחד המנחים, וכאשר המנחה השניה אוספת את הטופס הזוכה הוא מסתכל עליו ואומר ״אני מכיר את הבנאדם הזה״.

״אלווין, אתה מכיר את כולם בחדר״ מה שכמעט נכון.

״כל מי שמכיר את אלווין שיעמוד״

כל החדר כמעט נעמד

״כל מי שהמספר טלפון שלו מסתיים ב4 שישאר לעמוד״

אני נשארת לעמוד.

״כל מי שהמספר שלו מתחיל ב- 04…״ (מקביל ל 05 בארץ)

״0״

אני נשארת לעמוד יחד עם עוד אחת.

ואז היא קוראת בשם שלי.

אני בהלם,

השולחן שלנו בהלם.

אני קמה והולכת לבמה, מתפוצצת מצחוק. אלווין נותן לי יד ומפחד שמשהו נוסף הולך לקרות שם על הבמה באותו רגע.

אני מקבלת את היהלום ויורדת מהבמה. בדרך הביתה חושבת על זה שאבא שלי, זכרונו לברכה, שלח לי מתנה ללידה - את החומר הכי חזק בעולם אולי אומר לי שהילד המיוחד שלי יהיה בדיוק כזה.

בבית סיפרתי לתום.

״ידעתי שאני צריך לשלוח אותך לקזינו במקומי״ הוא אמר.

3 זכיה בכל הקופה

המיילדת שקיבלתי הייתה מתנה. הולי, כפרה עליה.

הקשיבה, דיברה איתי על הכל, בלי פילטרים, רשמה כל פיפס ולמדה אותי מכל כיוון. נפגשנו עם צוות הקרדיולוגים והסונוגרפים של קינג אדי, וההרגשה הייתי שכולם מתכוננים לבואו של התינוק המיוחד שלנו. הרגשה מדהימה של תמיכה מטורפת. אבל זה לא היה מספיק. עם כל התמיכה, הרגשתי שמשהו עדיין מעיק עלי ומונע ממני להירגע. דיברתי עם מדריכת ההיפנו-בירת׳ינג שלי מהארץ, אורטל כהן מ״לידה בעמק״ שהייתה איתנו בהריון של אופיר והיא הציעה לנו לעשות את קורס הריענון המקוון שלה, שבסופו יש מפגש זום איתה. זו הייתה החוליה החסרה שלי. אורטל גרמה לי לדבר על הדברים שמפריעים לי, להציף את החששות, ולהבין שלכל דבר יש פתרון כשמדברים על הדברים. הריענון היה נחוץ, מחזק ומרגיע - אני יודעת ללדת.

ביום האם הבינלאומי, יומיים אחרי שקיבלנו את תושבות הקבע והמדיקר, כשיש סבתא בבית שהקדימה את הטיסה במיוחד כי הייתה לה הרגשה כזאת, ירדו לי המים.

אחרי שהקראתי לאופיר שוב את הספר שהכנתי לה (שהכריכה שלו הודפסה הפוך כי בית הדפוס לא יודע עברית), שמספר על מה אנחנו הולכים לעבור עם התינוק - נסענו לבית החולים. הולי הגיעה קצת אחרינו כשהבינה שאני כבר בלידה, וכעבור כמה שעות גיא נולד, בלי הפרעות, בלי שאף אחד ישאל שאלות או יפנה אלי בכלל, תודות להולי ולתום שתמך בשקט. קיבלתי את גיא בעצמי, וכך זכיתי לקבל עוד כמה שניות עם היצור הסגלגל והפלאי הזה שרק עכשיו הגיח לעולם, לפני שלקחו אותו ממני לטיפול נמרץ.

וכאן שוב נכנסת לתמונה קהילת החברים-שהיא-כבר-משפחה, שהיו שם כשהיינו צריכים, הביאו לנו מפתח ספייר לאוטו אחרי שתום נעל את המפתחות בפנים ושבר את הידית (כי הוא בעצם הענק הירוק) תוך כדי שאני בצירים, הסיעו אותי למחרת בבוקר מקינג אדי לבית החולים לילדים שגיא נסע אליו באינקובטור ענק, ואירגנו לנו סירי לידה לפנתיאון שהיו עזרה מטורפת לאמא של תום שבינתיים דאגה להסיע את אופיר לגן ולהכין לנו חמגשיות לצהריים וערב.

אמנם רחוקים מהבית אבל עטופים מכל כיוון באנשים שאכפת להם, ורוצים לעזור. וזה היה מה שהשאיר אותנו שפויים בתקופה הזאת.

בפרק הבא אספר על הניתוח והתקופה בבית החולים לילדים בזמן שילדה נוספת בבית, על העמותה שהייתה שם בשבילנו - ועדיין שם, על לוגיסטיקה של סבתות בחו״ל, ועל איך זה לחזור הביתה עם תינוק בן חודש?

עד אז, יש כמה תמונות…