#26 נוסטלגיה מתובלת בקנאה: ההתבוננות מהצד בצעירים שמגיעים לטייל ולעבוד במערב אוסטרליה

כשאת גרה באוסטרליה, במיוחד במערב אוסטרליה הענקית, עם החופים הקסומים, המרחבים המטורפים והשמיים הבלתי נגמרים, את באיזשהו שלב יוצאת מהאופוריה של ״טיול״ והחיים שלך מתחילים: עבודה, גנים, בית ספר, ביקורים בארץ, שכר דירה, קניית בית, מיסים. בנוסף לכל זה, ההתמודדות הקשה ביותר, אולי אפילו יותר מהגעגוע למשפחה בארץ, היא הצפייה בפוסטים הבלתי נגמרים של צעירים ישראלים, יפים ורעננים, שבאים על ויזת ״וורקינג הולידיי״ לטייל במערב אוסטרליה ולעבוד בכיף שלהם, שמפורסמים בקבוצת הפייסבוק המקומית. הפוסטים תמיד כוללים תמונות ממקומות עוצרי נשימה בעולם או באוסטרליה, המון מים ושמים, כלבים, שמש, חיוכים, וואן, קרם הגנה וטונה של חופש בעיניים.

באזורים הקרובים לים רואים קראוונים חונים במשך שבועות, צעירים קמים בבוקר, פותחים את הדלת ונושמים האוויר הפתוח, יורדים לחוף רק עם מגבת והולכים להעביר את הזמן. בצהריים פיש- אנד -צ׳יפס בפק״ל ובערב בבר המקומי.

גם אני, פעם, הייתי צעירה. 

לא כזאת שמשפצת וואן ונוסעת ברחבי אוסטרליה עם הרוח מתבדרת בשיער, אלא כזו שתופסת טרמפים בנורבגיה, ישנה אצל אנשים זרים על הספות כי הכל יקר בטירוף ומטיילת לבד, עם המצלמה, ופוגשת אנשים מכל העולם בדרך. אז כן, כשאני רואה את הצעירים האלו, במיוחד את הזוגות הצעירים בטיול הגדול שלהם אני מתמלאת קנאה - בזוגיות הטריה שלהם, בחוסר המחויבות שלהם למקום, לעבודה, לילדים, בזמן שנשאר להם להחליט מה הם רוצים עוד לעשות בחיים, ובזכרונות המטורפים שהם זוכים ליצור, יחד. ואולי קצת שמחה בשבילם, שהם לא יודעים מה מחכה להם בהמשך החיים.

יש כל כך הרבה מה לראות באוסטרליה, ובמיוחד פה במערב, שחיים שלמים פה לא מספיקים. כשגרים פה, מטיילים בין שגרה לשגרה ואין זמן לטיולים ארוכים, לעומת זאת, כשבאים לטייל - לוקחים את הזמן, נוסעים, עוצרים, רואים, ממשיכים לנסוע ומגיעים בסוף לקימברלי - חלום שלי עוד מאז שקראתי על המקום בספר ״מסעות שחייבים לעשות״, ואז הגעתי לפה וגיליתי שזה ״רק״ במרחק 37 שעות נסיעה מפרת׳, ושנצטרך להקדיש חודש שלם לפחות בשביל להגיע לשם, לראות דברים ולחזור.

יש אוסטרלים שנולדו במזרח אוסטרליה שעוד לא הגיעו לפרת׳. יש אנשים בפרת׳ שמעולם לא יצאו מאוסטרליה. רוב האנשים באוסטרליה מעולם לא ביקרו בקימברלי, או באולורו, או בטזמניה - כי הם פשוט גרים פה וזו לא בהכרח ״קפיצה קטנה לטיול יום״. זה לא שזה לא פחות אטרקטיבי כשגרים פה, זה פשוט הרבה יותר נגיש - וכשמשהו יותר נגיש, לוקחים אותו כמובן מאליו ואומרים ״אני פה, זה יקרה מתישהו, לא דחוף״.

נוסטלגיה

אני זוכרת שישבתי פעם עם חברה טובה בחוף באכזיב, אז כשהיינו צעירות, הכנתי לנו פק״ל קפה ותכננו את הטיול שלנו יחד באוסטרליה וניו זילנד. כמה חופש היה לנו אז, כמה מעט דאגות. וכל העולם היה פרוש לפנינו. הטיול הזה מהר מאוד ירד מהפרק מפאת חוסר תקציב. והאמת? גם לא כל כך ניסינו. היא רצתה ללמוד מוזיקה, ואני עוד לא ידעתי מה החיים יזמנו לי. זה היה נראה כמו חלום רחוק מדי, שלא באמת יקרה. בסוף אף אחת מאיתנו לא באמת עשתה ״טיול גדול״ של חודשים מחוץ לישראל, אבל היא טסה ללמוד בבוסטון ונשארה לגור בארה״ב עד עצם היום הזה, ואני טסתי לאוסטרליה כעבור כמה שנים ונשארתי לגור פה.

אני מאמינה שכל דבר שקורה בחיים צריך לקרות בדיוק ככה - והאמת היא שזו דרך לא רעה להעביר את החיים. יש שיגידו שזו גישה תבוסתנית - אבל אני פשוט כזאת שיודעת שאם זה לא יקרה הפעם - זה יקרה פעם הבאה. ואם לא בפעם הבאה, אולי משהו אחר צריך לקרות. 

בסוף רוב הדברים שתכננתי שיקרו בחיים שלי קרו בצורה אחרת לגמרי ממה שתכננתי - אבל הם קרו. הם קרו לא בגלל שהלכתי ראש בקיר עד שאשיג אותם, אלא כי ניסיתי למצוא דרכים אחרות להתקדם, גם אם הדרכים האלה היו ארוכות או מסובכות יותר.

מסקנות

אולי לא הייתי צריכה לצאת אז לטיול הגדול מסביב לניו זילנד ואוסטרליה, אולי הטיול הזה עוד יגיע - יחד עם המשפחה שלי, בוואן של גדולים ועם ספונסרים שיתנו לנו לפרסם את העסקים שלהם בבלוג בתמורה למגורים או אוכל, או דלק שהולך לעלות עכשיו בעשרות אחוזים בגלל המלחמה. אולי זה יתן לי השראה להוציא את הספר שאני כבר חושבת עליו מלא זמן. ואולי הצעירים האלה, עוד כמה שנים יסתכלו עלינו ויגידו ״וואו, איזה משפחה מגניבה אתם!״ (טוב, כנראה שזה לא יקרה) אבל לפחות אזכה לסמן עוד וי בוויש-ליסט של החיים.

תהיו אופטימיים, ושמרו על עצמכם.

*חלק מהתמונות בפוסט הזה תוכלו למצוא למכירה בגלריה.