#51 כשהדודים מאוסטרליה באים לביקור

אחרי כמעט שלוש שנים, עם ילדה בת 6 וילד בן שנתיים שסוף סוף הוצאנו לו דרכון ישראלי, הגיע הזמן להגיע לביקור בארץ. זו הייתה תקופה של בין המתקפות של איראן, ובכל רגע נתון הייתה יכולה להתחיל שוב מתקפה. ההתרגשות בשיאה, ואיתה גם הפחד - איך מסבירים לילדים אוסטרלים מה זאת אזעקה פתאום באמצע החיים? איך מתווכים סיטואציות לא מוכרות כמו מתקפת טילים?

זה היה חלון הזדמנויות שלקחנו בשתי ידיים - אנחנו נוסעים ויהי מה, בשביל המשפחה, בשביל הילדים - ואולי קצת גם בשבילנו. התכוננו לכל תרחיש שלא יהיה, עשינו דמיון מודרך, הכנו לו״ז מסודר לביקורים ופעילויות עם תוכנית ב׳ ברקע - כדי שלא נפספס כלום. דיברנו עם הילדים על מה קורה אם במקרה יש אזעקה ומה צריך לעשות, אבל הפצצות מאיראן לא הגיעו, אולי רק כמה מתימן, אבל היו פצצות אחרות שנפלו עלינו בביקור הזה.

הנחיתה הכי ישראלית שיש

רגע אחרי שנחתנו בארץ, אספנו את המזוודות ויצאנו לפגוש את המשפחה שחיכתה לנו בהתרגשות - הגיעו אלינו בחור ובחורה צעירים ושאלו אם נרצה להתראיין למדור טיסות שלהם ב״הארץ״ - אז יצא שבלי לתכנן - להתראיין לעיתון היה הדבר הראשון שעשינו כשנחתנו. סיפרנו על תהליך המעבר ומי ומה אנחנו - אז שנינו היינו במקומות אחרים בחיים שלנו פה. תוך כמה ימים התחלנו לקבל הודעות מכל הארץ - אנשים כתבו להורים שלנו, חברים כתבו לנו - ״ראינו אתכם בעיתון!״ - אפשר לומר שזו קבלת הפנים הכי חמה שיכלנו לקבל מישראל, ושום סיכוי שדבר כזה היה קורה לנו במקום אחר בעולם.

דרמות משפחתיות

הביקורים בארץ, במיוחד באזור החגים, תמיד מזכירים לנו את הפוליטיקות המשפחתיות שאנחנו לא נאלצים להתמודד איתן בגלות - ״אצל המשפחה שלי או שלך?״ - ואין אופציה לתורנות כי עד שמגיעים פעם בשלוש שנים בחג - שני הצדדים רוצים לארח. הפתרון המצוי למהגרת החכמה ״כל הקודמת זוכה״ - או בשמו השני ״דברו ביניכן ותחליטו כי אני לא מתערבת״.

לפעמים אני מודה על כמה קל בחו״ל בחגים להחליט אצל מי עושים ולהזמין את כולם, אין ״אצלי״ או ״אצלך״. כולנו (או רובנן) פה בלי המשפחות שלנו ומתנהלים כמו משפחה אחת גדולה מכל הצדדים - בלי היררכיות של ״סבא״ ״סבתא״ ו״דוד״. כל הקהילה הקטנה שלנו עם ילדים בגילאים דומים שאוהבים ורגילים לבלות יחד, ממש כמו בני דודים, רק בלי קשר דם. עם השנים בונים מסורות - כל משפחה מביאה משהו משלה, ויוצרים משהו אחר ביחד.

למה מי מת?

לא משנה כמה עמוס הביקור, בית העלמין הוא בילוי פק״ל לפעמים יצא אפילו לבקר בכמה בתי עלמין בביקור אחד. בתי עלמין קודמים לחברים בארץ - אין עוררין, בין אם בדיוק מישהו מהמשפחה נפטר, בדיוק יוצא ה-30 או השנה, או שפשוט הולכים לבקר - במקרה שלי את אבא. בביקור האחרון האסימון נפל ואופיר שאלה למה את כולם אנחנו רואים ורק את סבא אלון לא - נאלצתי סוף סוף לנהל איתה את השיחה הקשה הזאת, שדווקא הלכה לא רע. היא הבינה שהוא כבר לא איתנו ושאנחנו מאוד מתגעגעים אליו. לא מפתיע בכלל שהשיחה הזאת התנהלה דווקא בביקור שלנו בישראל ודווקא כשחזרנו מבילוי עם המשפחה המורחבת, כשאולי היא ציפתה לראות גם אותו בין כולם. יכול להיות שכבר היה לה איזה חשד - ועכשיו כשכולם ביחד היא פתאום אוזרת אומץ לשאול. 

חדשות ששומעים רק פנים אל פנים

מאז השבעה באוקטובר לא רק המדינה עברה תהפוכות, אלא כל אדם במדינה עבר עולם ומלואו עם עצמו והסובבים אותו: חברים במילואים, חברות שמחזיקות את הבית והילדים לבד בתקופות עמוסות רגשות, חששות ופחד קיומי אמיתי, שכנים וחברים שאיבדו את היקר להם מכל ובני משפחה שמתמרנים עבודה וטיפול בילדים כשמערכת החינוך סגורה. אנחנו יודעים רק על חלקיק קטנטן ממה שהאנשים הקרובים אלינו עוברים משיחת וואצאפ קצרה פעם ב… או משיחת טלפון שנקטעת בגלל מחויבויות אחרות ושעות לא מסונכרנות. אין זמן מתאים להקדיש ולהבין מה אנשים עוברים באמת - וכמה היינו רוצים להיות שם בשבילם. ואולי גם ההפך הוא הנכון - ובשביל זה הבלוג הזה קיים.

פתאום כשיושבים פנים אל פנים ומדברים על התקופה הזאת שלא היינו, ועל מה קרה בזמן הזה - מבינים את הפער של מה שמספרים לבין המציאות. מהתבוננות מהצד, נראה שהקושי של לגדל ילדים לבד בזמן שבן או בת הזוג במילואים - לא לדעת איפה הם ואם יחזרו בכלל - תרם בין היתר לפירוק משפחות. מצד מצד שני גם תרם לחיזוק ה״אני״ האישי של נשות המילואים בעורף. ההתמודדות הזאת עם החיים הלא צפויים וההבנה ש״חיים פעם אחת״ הפילה אסימונים ושינתה את מסלול החיים של חלק מהאנשים הקרובים אלינו, ולא היינו מודעים בכלל לדרך שהם עוברים בינם לבין עצמם. השיחות האלה של ״נו, אז ספרו מה קורה״ - הופכות בין רגע לרצף זמן שלם של אירועים מכוננים שאתם שומעים עליהם רטרואקטיבית ואומרים לעצמכם ולהם ״איפה אני הייתי כל הזמן הזה?״.

כשחוזרים לביקור בארץ הציפיה היא שהכל יהיה כמו שזכרנו - החברים, הדינמיקות, האווירה - אבל בביקור הזה גילינו שהחיים ממשיכים, החברים מתקדמים בעבודות ויש להם טייטלים מרשימים ואחריות מטורפת, הם נושאים איתם נספחים קטנים ומתוקים שמשנים את הדינמיקות - אבל מתאימים בול לנספחים שלנו, האווירה שונה לגמרי מזו שזכרנו - מזוגות שיוצאים לבלות הפכנו למשפחות שעושות על האש וערב פיצות בחצר.

לחזור אל בית ילדותנו

יש משהו קסום בלחזור עם הילדים שלך לבית שבו גדלת, עם הקיר שצבעת וציירת עליו בפרויקט משותף יחד עם אבא. הארון הקטן עוד שם (איך כל הבגדים שלי נכנסו שם בכלל?) ומעליו מנורת הענן שבחרתי בפריז בטיול בת מצווה. המראה שדודה שלי ציירה עליה עדיין תלויה בגובה הלא נכון ומצריכה ממני להתכופף כל פעם שאני מסתכלת בה.

חדר הילדות של תום כבר מזמן לא קיים. הבית בו הוא גדל נמכר, וכל היסטורית הילדות שלו נכנסה בקופסת פלסטיק גדולה שארזנו לפני שעברנו לאוסטרליה ומיקמנו אצל אמא שלי במחסן. כשהגענו לפתוח אותה גילינו את הסיוט של כל מהגר - בפינה של קופסת הפלסטיק היה חור, ובאחד מימי החורף הגשומים, הצליח הגשם לחדור פנימה ולהרוס את כל זיכרונות הילדות שלו: הברכות לבר מצווה, תעודת הבגרות המצטיינת, התמונה הממוסגרת משנת האליפות עם קבוצת הכדורסל של העמק - הכל נרטב ונהרס כליל.

אצלי המדפים מעל שולחן הכתיבה מסודרים בדיוק איך שעזבתי אותם לפני עשורים - עם כמה ספרים בודדים מוחזקים על ידי פסל חמוד, בובות חרסינה קטנות שאבא קנה לי מהביקורים שלו בכנסים ברחבי העולם, כמה תחתיות מעוצבות מהחתונה שלנו, תמונת ילדות ממוסגרת שלי שקיבלתי בירושה מהבית של סבתא, ותמונה אחת נוספת עם אליל הילדות שלי - שאראס (אקס מכבי תל-אביב) שלנצח תישאר זיכרון מתוק.

במגירות - כל ההיסטוריה שלי, היומנים, האלבומים, הדיסקים הישנים, כל הנוסטלגיה עם הזיכרונות הטובים והמרירים של הילדות והנערות שלי… ופתאום, במעטפה לבנה מוחבאת, אני מוצאת ספרון שיצרתי בשנה אחרונה ללימודי עיצוב ונקרא ״הגיוני שנעזוב״. התחלתי לקרוא והחסרתי פעימה - ככה זה הרגיש לפני שעזבנו - הכתובת הייתה על הקיר. 

תמיד קדימה (ד״ש לגלעד)

אז אחרי שהמח עובר טלטלה אחרי ביקור במולדת, המסקנות הן לא חד משמעיות: מצד אחד כל כך טוב עם המשפחה והחברים מפעם, בא לך שהילדים שלכם יהיו החברים הכי טובים, ייצרו מלא רגעים וזיכרונות ביחד, ושיקבלו את כל האהבה הזאת על בסיס שבועי לפחות. אבל מצד שני יש את התשישות הזאת מהאינטנסיביות האינסופית והריצות להספיק לפגוש את כולם, לשמוע את הסיפורים הפחות טובים שקרו, ולהתנהל בתוך דינמיקה משפחתית תמידית שאת לא רגילה אליה.

הרגעים היפים ישארו אצלנו בראש ותמיד ועם השנים יצטיירו כיותר ויותר טובים, אבל לא משנה איפה נבחר להיות - בין אם בחו״ל או בארץ - יהיו בין היתר גם קשיים. הדרך הטובה ביותר להמשיך ולקבל החלטות נכונות היא לא להסתכל אחורה ולצפות בסרט הנוסטלגי של החיים שהיו לנו, אלא להביט קדימה ולשאול את עצמנו: אילו חיים אנחנו רוצים עכשיו? ולבנות אותם - צעד אחרי צעד איפה שלא יהיה.