בלוג 51: מיתוס "הדף החלק" (או: למה ארזתי את החרדות שלי במזוודה?)

אחרי שחגגנו את הפוסט ה-100 באתר במצעד טעויות משותף (תודה לכל מי שקרא, צחק והזדהה), הגיע הזמן לחזור קצת לספה הפסיכולוגית של פדבורי. הפעם החלטתי שהגיע הזמן לדבר על פיל פסיכולוגי שיושב אצלנו, ואצל כל מהגר, עמוק בתוך הסלון.

לפני שעלינו על הטיסה ההיא ליבשת הדרומית, הייתה לי פנטזיה בראש. קראתי לה "פנטזיית הדף החלק". הייתי בטוח שהמעבר הגיאוגרפי ילווה בקסם אישיותי. דמיינתי שאני ארד מהמטוס בפרת', אשאף את אוויר האוקיינוס ההודי, וברגע אחד המוח שלי יעשה ריסטארט. הפקקים של איילון יימחקו, הלחץ להספיק הכל ייעלם, ואני אהפוך לאיש "זן" שליו. מן מקומי כזה שהולך יחף בסופר וכל דבר אצלו זה "Too easy, mate".

אבל אז אתה נוחת. והימים עוברים. ואתה מגלה שבין שקיות שקדי המרק לזעתר שהברחת במזוודה- ארזת גם את כל השריטות שלך.

פרק 1: הישראלי הלחוץ פוגש את אומת הכפכפים

הפסיכולוגים קוראים לזה "Wherever you go, there you are" (לאן שלא תלך, אתה שם). וזה מעצבן כמה שזה נכון. אתה מגיע לאחד המקומות הכי רגועים בעולם, אבל המנוע הפנימי שלך עדיין עובד על טורים של מזרח תיכון. 

הסימפטום הראשון מכה בך בסופרמרקט. בישראל, לארוז את המצרכים בסופר זה משחק טטריס על זמן. אתה זורק דברים לשקית בפאניקה, הקופאית מתקתקת מוצרים בקצב של מכונת ירייה, ואם אתה מתעכב שנייה- הזקנה מאחוריך דוחפת לך את העגלה לתוך הגיד אכילס. 

פה? אתה מגיע לקופה, והקופאית מעבירה חלב... לוקחת נשימה... מעבירה עגבנייה... ואז מסתכלת עליך ושואלת: "So, any plans for the weekend?".

המוח הישראלי שלי נכנס למגננה. אני מזיע. אני אורז את המוצרים כמו משוגע, מסתכל אחורה לראות מתי מתחיל הלינץ' של האנשים בתור. אבל כשאני מסתכל אחורה, אני רואה בחור אוסטרלי בטרנינג מחזיק פיינט חלב ופשוט... עומד שם. מחייך. מחכה בסבלנות. ואני רק רוצה לצרוח לו: "למה אתה לא כועס עליי?! אני מעכב אותך!!".

זה המשיך בעבודה. המוח הישראלי מחונך להישרדות. "אני חייב להוכיח את עצמי, אני אקרע את התחת, ואם צריך אני אשלח מיילים גם ב-22:00 בלילה". ואז אתה שולח מייל מחוץ לשעות העבודה בשיא ההתלהבות, והלקוח האוסטרלי עונה לך למחרת בבוקר בתוכחה עדינה: "Mate, why are you working so late? Go have a beer". 

המערכת פה לא רק שלא מתגמלת את הלחץ הקיומי שלך- היא פשוט מסתכלת עליו כמו על באג.

פרק 2: ההגירה כזכוכית מגדלת

הבנתי שההגירה היא לא טיפול פסיכולוגי פותר-כל, היא בעצם מכשיר MRI. בישראל, כשיש לך יום רע, כשאתה עצבני או מרגיש תקוע, יש לך המון רעשי רקע שקל מאוד להאשים: הממשלה, הפקקים, החדשות, האזעקות, הבוס, או סתם העובדה שאוגוסט והלחות מחסלת אותך. ויש לך גם לאן לברוח: לחבר ילדות לקפה, לארוחת שישי אצל ההורים, לבר השכונתי עם החבר'ה מהצבא.

כאן? כאן הכפר נמחק. "רעשי הרקע" של פרת' הם במקרה הרע ציוץ של עורבים דיכאוניים או ידיעה בחדשות על פקק של 4 דקות ב-Mitchell Freeway. 

אז כשאתה עצבני פה- אתה כבר לא יכול להאשים את מירי רגב או את נת"ע. הרילוקיישן לוקח את כל הפגמים הקטנים באופי שלך- הפחד מכישלון, החרדות, הקוצר רוח- ושם עליהם זרקור. אתה קולט שאתה בעצם הדרמה של עצמך. הבנתי שאתה לא יכול לברוח מעצמך, כי אי אפשר לשים את התת-מודע בביקורת דרכונים ולקוות שהוא ילך לאיבוד במעבר.

פרק 3: שלב ה"זייף את זה עד שתצליח"

כשהבנתי שאני עדיין ישראלי לחוץ בתוך גלויה אוסטרלית, עברתי לשלב הבא: הכחשה וזיוף. החלטתי שאני הולך לשחק אותה אוסטרלי עד שזה ייתפס. קניתי כפכפים, התחלתי ללבוש Oodie בחורף, והכרחתי את עצמי לשבת בפארק בשבת בבוקר ו"לא לעשות כלום". סתם לבהות בדשא כמו שמקומיים עושים. 

מסתבר שלשבת ולבהות בדשא זו פעולה שדורשת שרירים שאין לישראלים. אני יושב שם על המחצלת, מסתכל על משפחה אוסטרלית לידי שעושה פיקניק. הם פשוט שוכבים ובוהים בעננים שעתיים. לא מתכננים את הפנסיה, פשוט קיימים. אני ניסיתי לשכב ככה, ואחרי ארבע דקות התחילו לי טיקים ברגל.

מבחוץ נראיתי כאילו אני עושה מדיטציה. אבל מבפנים? מבפנים המוח שלי הריץ טבלאות אקסל. 15 טאבים פתוחים ברקע: "מה אם הסטייט יוריד את המכסות של הוויזות? מה צריך לעשות כדי להשיג את נקודות האנגלית? מתי עושים טסט לאוטו? האם ג'וני אכל מספיק חלבון היום?". ישבתי בפארק שקט ורגוע, בזמן שהנשמה שלי חיפשה מטלות לבצע. גיליתי ש-"No Worries" זו לא סתם סיסמה שאפשר ללבוש על טי-שירט- זו מערכת הפעלה שלמה שגדלים לתוכה, ולי פשוט חסר הדרייבר במוח כדי להריץ אותה בצורה חלקה. וזה בסדר.

פרק 4: הטיפול הגיאוגרפי (או: מתי האוקיינוס בכל זאת מנצח?)

אז האם הקלישאה צודקת ב-100%? האם אני אשאר אותו אדם לחוץ לנצח, ולא משנה איפה אהיה? ופה אני חייב להרים דגל, ולצאת קצת נגד הפסיכולוגיה בשקל שכתבתי עליה. כי נכון, הבאתי את חן איתי. התשתיות של האישיות שלי נשארו זהות. אבל... ככל שעובר הזמן (ושנתיים וחצי פלוס זה כבר פרק זמן להתבונן לאחור), אני מבין של-12,000 קילומטרים מהמזרח התיכון יש בכל זאת כוח ריפוי בלתי נתפס.

אתה הוא אותו אתה, אבל התפאורה מכריחה את התסריט להשתנות. כשאתה עוקר את עצמך מתוך סיר הלחץ ההישרדותי של ישראל- שבו כל פוש בטלפון מכווץ לך את הבטן, ושבו כל תור לקופת חולים הוא מאבק על מקומך בחברה- משהו במערכת העצבים המרכזית חייב להנמיך ווליום.

המרחק הפיזי מוריד את קצב הלב. בהתחלה השקט הזה החריש לי את האוזניים, והתנגדתי אליו. הרגשתי שאם אני לא לחוץ, אני כנראה לא עושה מספיק. אבל היום? היום אני מגלה שהסביבה שוחקת את הלחץ שלי לאט לאט, כמו מים על אבן.

זה בא לידי ביטוי בדברים קטנים: 

בפעם הראשונה שנסעתי בדיוק במהירות המותרת בכביש בלי להרגיש פראייר.

ברגע שבו הסכמתי עם בית קפה שנסגר ב-14:00 והלכתי הביתה בלי לקטר.

ובפעם ההיא שהקופאית דיברה איתי לאט, ופשוט עניתי לה שהיה לי אחלה סופ"ש.

סיכום: הכלאה של חרדה ושלווה

אז לא, הגירה לא מוחקת אותך. לא הפכתי לאוסטרלי ולא לדף חלק. אני לרוב לא אצא לרחוב יחף, ואני תמיד ארצה דברים קצת יותר "תכלס" ומהר. השורשים והדופק המהיר נשארו איתי.

אבל המרחק עשה את שלו. ההגירה לימדה אותי שאפשר להיות אדם שמתוכנת ללחץ, שחי במדינה שדורשת שלווה, ולמצוא את עמק השווה. אני סוג של "ישראלי משודרג"- אחד שעדיין מתעצבן בלב כשמשהו לא זז מספיק מהר, אבל במקום לצפור ולצעוק, הוא פשוט לוקח שלוק מהאייס-לאטה שלו, מסתכל על השמיים התכלת של פדבורי, ואומר לעצמו: "סעמק, שיהיה".

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.