#6 ״להיתקע״ עם סבתא באוסטרליה

פרה-קורונה ווייבס

חודש וחצי עברו מאז שעזבנו את ישראל. המפגשים כל כמה ימים בבת אחת הפכו למערכות יחסים מרוחקות דרך שיחות וידאו - כל יום לכל אחת מהסבתות, גם אם זה היה רק בשביל להגיד ״לילה טוב״. ההרגל הזה עזר להשאיר את אופיר בעניינים מבחינת העברית והקשר לארץ, ומחזיק איתנו עד היום - כל יום, במשך חמש וחצי שנים.

אז לא היו בידודים, לא חיסונים, לא בדיקות קורונה. פשוט היית צריך ויזה וכרטיס, כמו היום בעצם. כשתום נסע לאסוף את סבתא טלי משדה התעופה, אופיר כבר ישנה, ובבוקר היא התרגשה כמו ילדה קטנה לראות את סבתא שוב מחוץ לטלפון. היה ממש מעניין לצפות איך היא תגיב בגיל כל כך צעיר לשינוי כזה גדול - האם היא זוכרת בכלל שסבתא היא בנאדם אמיתי?

הסגר שנפל עלינו שבוע אחרי שאמא נחתה לא היה נורא כל כך, גם ככה אין אנשים בפרת׳, אפשר ללכת קילומטר ולספור את כמות האנשים שאתה רואה על האצבעות בידיים, ואולי גם ברגליים אם ממש נעים בחוץ - אז לא לראות הרבה אנשים ברחוב לא היה שינוי מטורף. בשביל אמא ובשבילי זו הייתה כמו חופשה ארוכה ביחד, היינו בים, נסענו לטיול במרגרט ריבר (מחוז היינות המפורסם של מערב אוסטרליה שנדבר עליו בהמשך), וגמענו מאות קילומטרים בהליכה כדי להכיר את המקום.

כמה טוב שיש סבתא בבית

בעוד אני נאבקת עם אופיר על שנת הצהריים, סבתא טלי בקלילות מרדימה אותה עם מוזיקה על המיטה שלה, הכי כיך להירדם על המיטה של סבתא. סוף סוף היה לי זמן לעבוד על האתר והצילומים שלי ולהשלים עבודות ללקוחות בארץ בזמן שסבתא לקחה אותה לטיולי בוקר. בנוסף לתום ולי היו כמה ערבים לבד שבגלל הסגר הסתכמו בהליכות ומשחקי פריזבי סוערים על גדות נהר הברבור. פעם אחת אפילו נתקלנו בזירת רצח כפול שני רחובות מאיתנו - בבניין שהיינו בו כשחיפשנו דירות. קריפי לגמרי. כן, זה קורה גם פה - אבל מאוד לא נפוץ.

עם כל האהבה, העזרה והכיף שהיה לנו עם אמא שלי בתקופה הזאת, ההרגשה של להיות "תקועה" במקום שהוא לא הבית שלה, השארת האחים שלי ושני הכלבים שלה מאחור לתקופה ארוכה, היא החליטה שהיא תמצא דרך לחזור הביתה לישראל.

במקום חמישה שבועות אמא בסופו של דבר נשארה חודשיים וחצי. אחרי כמה שבועות של שיחות טלפון עם סוכנים ושלוש טיסות שבוטלו היא הבינה שאין דרך קלה לחזור, והייתה צריכה להזמין כרטיס עם לא פחות משלוש, כן שלוש (!) עצירות: פרת' -> סידני -> דובאי -> פרנקפורט -> תל אביב. כמובן שזה לא הלך חלק בכלל, אבל בסופו של דבר אחרי יום וחצי של נסיעה, היא הגיעה הביתה בשלום ונכנסה לשבועיים של בידוד ישראלי בבית (שלא נראה בכלל כמו בידוד כאן במערב אוסטרליה).

שמרנו את הדלת של אמא סגורה אחרי שהיא עזבה, והיא הייתה האורחת הראשונה והאחרונה שתפסה את החדר הזה כיוון שעברנו מאותו הבית שנה אחרי. לאופיר לקח קצת זמן להבין שסבתא חזרה הביתה, אבל בסופו של דבר היא הפסיקה לדפוק על הדלת הזאת.

מסקנות 

אני מרגישה שהצלחנו לברוח למקום הכי טוב בעולם להיות "תקועים" בו במהלך מגיפה עולמית - מקום שלא באמת הרגשנו בו את הסגר כי המרחבים פה כל כך גדולים, רק את המרחק מהבית והמשפחה הרגשנו מאוד, לא היו לנו ביקורים במשך שנתיים. את האכזבה, הכעס והתיסכול הכי גדולים הרגשתי כשהייתי צריכה לבחור בין החתונה של אחי - לעתיד שלנו באוסטרליה, ובקצרה: יכלנו לצאת, אבל לא יכלנו לחזור. ניחשתם נכון - בחרתי להישאר וכתוצאה מזה לפספס את החתונה, וזו הייתה אחת ההחלטות הכי קשות שקיבלתי בחיים.

ארבע שנים אחרי אותה חתונה אני עדיין מתבאסת, אבל המזל הגדול הוא שיומיים לפני החתונה השגתי לאחי ואשתו המהממת, בזכות קשרים בתעשיית החתונות בצפון - את יונתן קנסקביץ׳ מ״סיפור. הפקות״ שלגמרי בנס היה פנוי בתאריך והפיק להם סרט חתונה לפנתיאון שגרם לי להרגיש כאילו אני שם איתם. ים של דמעות על הספה בסלון במרחק של אלפי קילומטרים.