בלוג 11: שמיים למתקדמים: מדריך למשתמש הישראלי באטמוספירה של אוסטרליה

בישראל, בואו נודה על האמת, אנחנו לא ממש מסתכלים על השמיים. רוב הזמן הם פשוט... שם. רקע כחול או אפרפר (או צהוב בימים של אובך) לחיינו הלחוצים. אנחנו מרימים מבט רק כדי לבדוק אם יש טיל, אם המטוס עושה רעש חשוד, או כדי לראות אם אפשר לתלות כביסה בלי שהיא תהפוך לסמרטוט רצפה תוך דקה. אף פעם לא חשבתי על עצמי כ"איש של שמיים". ואז הגעתי לאוסטרליה.

ופה? פה גיליתי שהשמיים הם לא רקע. הם הדמות הראשית בסרט הזה. הם דרמטיים, הם משוגעים, והם נראים כאילו מישהו מתח אותם בפוטושופ והגדיל את הרזולוציה ל-4K.

אז הנה המדריך המלא שלי, כמהגר מבולבל עם צוואר תפוס, לשמיים של הצד השני של העולם.

פרק 1: עננים מאיקאה (והגשם הפרטי שלך)

הדבר הראשון שהיכה בי זה העננים. אני לא מדבר על סתם עננים. בישראל ענן הוא גוש צמר גפן אמורפי. פה? העננים נראים כאילו הם יצאו מקטלוג של איקאה או מהפתיח של "משפחת סימפסון". הם בול כמו האימוג'י של הענן ☁️ בוואטסאפ- לבנים, צמריריים ותפוחים למעלה, ושטוחים לחלוטין, אבל לחלוטין, בתחתית. כאילו מישהו גיהץ אותם על השולחן לפני שתלה אותם בשמיים. יש תחושה של סדר, של ארגון, כאילו אלוהים השתמש בפלס. לפעמים השמיים נראים כל כך גבוהים ורחבים, והעננים כל כך מסותתים, שאתה מרגיש שאתה חי בתוך ציור סוריאליסטי או בתוך הטפט של "צעצוע של סיפור״.

אבל אל תתנו למראה המסודר להטעות אתכם. העננים האלה הם אנרכיסטים. בגלל הרוחות החזקות, שמשנות כיוון כל חמש דקות, קורה פה משהו הזוי: גשם נקודתי. אני מדבר על ענן אפור בודד וקטן שמחליט, מסיבות השמורות עמו (אולי הוא לא אהב את איך שכיסחתי את הדשא), להוריד מבול נקודתי אך ורק מעל הבית שלי. אני עומד בחלון, רואה את העולם נשטף במים, ומסתכל החוצה לעבר הבית של השכן ממול - והוא? הוא משקה את הגינה תחת שמש מלאה ושמיים כחולים. חמש דקות אחר כך, הרוח מעיפה את הענן הלאה להטריד מישהו אחר, והשמש חוזרת כאילו כלום לא קרה. זה לא מזג אוויר, זו התקפה אישית. "לך תתלה כביסה עכשיו, חכמולוג", לוחש הענן כשהוא מתרחק.

פרק 2: השמש על סטרואידים (וסליחה, פרופ' צ'רנינסקי, צדקת)

השמש פה היא לא אותה שמש שאנחנו מכירים מהמזרח התיכון. היא שמש שהלכה למכון כושר, לקחה סטרואידים, שתתה שייק חלבון וחזרה עם בעיות שליטה בכעסים. וזה מטעה. יכול להיות יום נעים של 18 מעלות, רוח קרירה, ואתה חושב "איזה נעים היום". אבל אז השמש מציצה מבין העננים לרגע, ואתה מרגיש כאילו מישהו הכניס אותך למיקרוגל. זה לא חום של "חם לי", זה חום של "אני נצלה". אתה מרגיש את העור שלך רוחש כמו שניצל במחבת.

וזה מביא אותי לנקודה כואבת. אני נזכר בשיעורי רפואת הפה באוניברסיטה, כשהמלכה הבלתי מעורערת, פרופ׳ רקפת צ'רנינסקי, הייתה אומרת בקולה הסמכותי והחד משמעי: "אוסטרליה היא בירת סרטן העור העולמית! ה-UV שם הוא מהגבוהים בעולם!". בתור סטודנט עייף, הנהנתי בנימוס וחשבתי "טוב, עוד נתון סטטיסטי רחוק שלא קשור אליי". ובכן, פרופסור יקרה, אם את קוראת את זה - אני מתנצל. צדקת בגדול. ה-UV פה בקיץ הוא מפלצת. קרם הגנה הוא לא המלצה לחוף הים, הוא מוצר יסוד כמו חלב ולחם. אתה לא יוצא מהבית בלעדיו, אחרת אתה חוזר הביתה בצבע של עגבניית שרי בשלה מדי, ועם הבנה עמוקה למה האוסטרלים נראים לפעמים כמו צימוקים.

פרק 3: קשתות שלמות, ש..למות..

אם השמש היא הנבלית בסיפור הזה, אז הקשתות הן גיבורות העל שבאות להציל את המצב. בעונות המעבר (אביב וסתיו), כשהגשם והשמש משחקים מחבואים כל היום (“Sun Showers”), מתרחשת פה תופעה ויזואלית מטורפת. אני לא מדבר על קשת קטנה וביישנית בקצה האופק שצריך למצמץ כדי לראות אותה. אני מדבר על קשתות Full HD, 4K, IMAX. קשתות מלאות מקצה לקצה, שלמות, ולפעמים אפילו כפולות (Double Rainbow) כמו בסרטון ההוא ביוטיוב.

הצבעים כל כך חזקים וברורים, שבפעם הראשונה שראיתי אחת כזאת אשכרה הבנתי שיש שם את כל הצבעים. ראיתי סגול! בישראל תמיד חשבתי שסגול בקשת זה סתם המצאה של שירים או ציורים בגן. פה זה אמיתי. והכי הזוי? לפעמים הקשת נראית כל כך קרובה, כאילו היא מתחילה 20 מטר מאיתנו, בחצר של השכן (זה עם השמש). כמעט הלכתי לחפש את סיר הזהב, אבל נזכרתי שאין לי מקום בבית לעוד גמד אירי, למרות שהמבטא שלהם מעולה.

פרק 4: כוכבים להרכבה מחדש (ואיפה לעזאזל הצפון?)

ההצגה ממשיכה גם בלילה. בגלל שפרת' היא העיר הגדולה הכי מבודדת בעולם, זיהום האור יחסית נמוך, והשמיים מלאים בכוכבים בצורה שקשה לתאר.

אבל משהו הרגיש לי מוזר מהלילה הראשון. לקח לי כמה שבועות של בהייה מבולבלת וצוואר תפוס כדי להבין מה: הכל הפוך.

גדלנו על זה שיש את "הדובה הגדולה" ו"העגלה הקטנה" ושהן מצביעות לכוכב הצפון. פה? תשכחו מזה. אין כוכב הצפון. הוא לא הוזמן למסיבה הזאת. אתה מסתכל למעלה כדי למצוא כיוון, ומרגיש אבוד לחלוטין. במקום זה יש להם את ״הצלב הדרומי״ (Southern Cross). קבוצת כוכבים שהם כל כך גאים בה שהם שמו אותה על הדגל, על הקעקועים ועל כל מוצר שני בסופר. זו אולי המטאפורה הכי טובה לחוויית ההגירה: אתה יודע שהכוכבים שם, אתה יודע שזה אותו יקום, אבל כל המפות הישנות שלך לא רלוונטיות. אתה צריך ללמוד לנווט מחדש.

פרק 5: המופע של הירח והשקיעות שברחו לי

ויש עוד שתי תופעות שעדיין מפוצצות לי את המוח:

• הירח בצהריים: אתה יכול להסתכל לשמיים ב-2 בצהריים, ביום הכי שמשי שיש, ולראות את הירח. תלוי לו שם, לבן, גדול וברור, ממש ליד השמש. זה נראה כמו באג במטריקס. כאילו מישהו שכח לכבות את הירח אחרי משמרת הלילה. זה הזוי, זה יפה, וזה גורם לך להרגיש שאתה חי בתוך סרט מדע בדיוני. וזה עוד תזכורת קטנה שפה, החוקים פשוט אחרים.
• השקיעות: אני מרגיש אשם כשאני כותב עליהן, כי לרוב אני מפספס אותן. השגרה, העייפות והרצון לשים את הילד במיטה הורגים את הרומנטיקה. אבל אנחנו גרים במערב, מה שאומר שהשמש שוקעת לתוך האוקיינוס (כמו בארץ, רק באוקיינוס ההודי). וכשהיא שוקעת... וואו. השמיים נצבעים בגוונים פסיכדליים של כתום, ורוד, סגול ואדום, בצורה כל כך דרמטית שזה נראה לא אמיתי. זה רגע של חסד שאומר לך: "עזוב אותך משטויות, תסתכל עליי רגע". ולפעמים אני באמת עוצר ומסתכל.

אז כן, השמיים פה הם סיפור בפני עצמו. הם תזכורת יומיומית, מהממת ולפעמים מטגנת, שאנחנו במקום אחר. מקום שבו צריך תמיד להסתכל למעלה (וגם למרוח קרם הגנה), כי אתה אף פעם לא יודע איזו הצגה מחכה לך שם.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.