#48 והזוכה הוא…: מסע לתרבות הפרסים המבלבלת של האוסטרלים, ולמה לישראלים יש יתרון?

ילדה בת 6 מוזמנת לטקס מכובד לקבל פרס מסגן שגריר איטליה בזכות תג מנייר שצבעה ועיצבה בעצמה בדיוק מהוקצע עם צבעי הדגל האיטלקי, עליהם למדה בשיעורי איטלקית בבית ספר. זו לא פנטזיה של הורים מהמעמד הגבוה, זו המציאות באוסטרליה.

הקרב על התעודה

מגיל 5 כשהם מתחילים ללכת לגן חובה בבית ספר, ולפעמים גם לפני - מתחילה התחרות. בהתחלה התחרות היא בכלל של ההורים - מי מהילדים מקבל ראשון את תעודת ההוקרה הנכספת שמחולקת 4 פעמים בשנה לכל ילד בתורו. המורים כבר מתורגלים וטוענים שזה לא הדבר העיקרי, אבל כל עוד הילד לא קיבל תעודה עדיין, ההורים לא רגועים, ממתינים למייל מהמורה לקראת כל סופ״ש שני של אסמבלי ומצפים לקבל את ההודעה המיוחלת ״הילד שלכם מקבל תעודה באסיפה הקרובה, נשמח אם תוכלו להגיע״.

ביום קבלת התעודה, עשרות הורים עומדים מסביב ומצפים בקוצר רוח וגאווה מתפרצת לקריאת שם הילד שלהם, יחד עם עוד 30 ילדים מכל בית הספר שעומדים בשורה מופתית ומחכים להקראת שמות כל הילדים שמקבלים השבוע תעודת הוקרה. הילדים בקהל גם הם שקטים לאורך ההקראה ומוחאים כפיים בסבלנות לחברים שלהם, בידיעה שגם תורם יגיע בקרוב. בסוף הטקס ההורים מורשים להגיע לבמה, להצטלם עם הילד המוצלח, ולהרגיש שהלב מתפוצץ מגאווה על תעודת ה״אחריות״ או ה״חמלה״ שהילד שהם קיבל על השבועיים האחרונים.

תחרות או למות

לפני כמה שבועות יצא לנו כמשפחה ללוות את אופיר לטקס מכובד בו היא קיבלה פרס אמיתי - שעומד אצלנו על המדף בגאווה, וכמה עשרות דולרים לבזבוזים ב- Myer (״המשביר לצרכן״ האוסטרלי). התחרות נושאת הפרסים הייתה בין שכבות שונות ובתי ספר שונים מטעם אירגון איטלקי שמעודד לימודי איטלקית בבתי ספר, כל שכבה קיבלה משימה אחרת: לצבוע, לעצב חולצה או לצייר משהו. אופיר זכתה ללחוץ את ידו של סגן שגריר איטליה המעונב ונשיא אירגון הרווחה האיטלקי, ועלתה בהתלהבות מאופקת לקבל את הפרס ולהצטלם גם עם התעודה שקיבלה בנוסף. בסוף האירוע חולקו שוקולדים ודגלי איטליה לכל באי האירוע, ואנחנו, במיטב מלבושינו, הרגשנו אריסטוקרטים לרגע. 

אחד הדברים הכי כיפים בלגור באוסטרליה, זו הידיעה ששום דבר לא נחות. לכל הכישורים שלך, בין אם זה לצבוע בתוך הקווים, לפתור קוביה הונגרית, לכתוב סיפור על חתול שקפץ מהגג או להקפיץ כדור על הראש - יש מקום. ולא רק שיש להם מקום - בטוח תוכלו להגיש את עצמכם להשתתף בתחרות נושאת פרטים ואפילו לזכות במקום הראשון. מגיל מאוד צעיר מחנכים את הילדים פה להירשם לתחרויות, לא התקבלת? תנסה שוב שנה הבאה. התקבלת? ניצחת? תישאר בפרופיל נמוך. תכניס את זה לקורות חיים ותמשיך הלאה. וזה מוביל אותי לנושא הבא… הפרופיל הנמוך הזה.

תסמונת הפרג הגבוה

בתוך כל תרבות התחרויות יש קטע אוסטרלי (וגם ניו-זילנדי) שהתחיל אי שם בתחילת המאה ה-20, עם ראשוני המתיישבים האנגלים ממעמד הביניים שבזו לחברה האריסטוקרטית הבריטית מקדשת המעמדות, ורצו להתחיל מחדש במקום שנותן הזדמנות שווה והוגנת לכולם - "fair go". כך יצא שהאומה האוסטרלית מגדלת אנשים צנועים ומפרגנים, שלא מתרברבים באף הישג קטן או גדול שלהם בפני אף אחד, ומציינים את הזכיות וההישגים שלהם כב״דרך אגב״. בהתחלה זה היה נראה לי מתנשא, כי להגיד ״אני לא רצה מהר״ או ״אני לא בכושר שיא״ ולדפוק ספרינט של החיים במשך 5 ק״מ - לא נשמע לי כמו משהו שמישהו יעשה. אבל אז הבנתי שמדובר ב - "Tall Poppy Syndrom” - תסמונת הפרג הגבוה שמשפיעה פה על החברה, וכן, גם עלי.

באירופה של פעם השתמשו במשל הפרג כשדובר על מנהיגים שקוטלים את הנתינים החזקים שלהם כדי שלא יהוו איום על המשטר. באוסטרליה של המאה ב-20 המונח הפך למושג חברתי שבו האידיליה היא שכל הפרגים יגדלו להיות באותו הגובה. ברגע שקם פרג (אינדיבידואל) שמקדם את עצמו, מחזק את עצמו ומראה אפילו שמץ של התנשאות כלפי אחרים - קוטמים אותו.

בתור ישראלים אנחנו רגילים להוכיח את עצמינו מילדות, כי אם לא נצעק הכי חזק, נידחף בתור, או נדרוש את מה שמגיע לנו - כנראה שלא יראו אותנו. אנחנו רגילים להיות הכי קולניים ובולטים בסביבה, לעבוד קשה וגם להטיל ספק באנשים שמסביבנו ובסמכות שמעלינו. התכונות האלו יכולות להוות סיכון בלהיות ״הפרג הגבוה״ שיסתכלו עליו בצורה משונה במקומות עבודה, במפגשים חברתיים ואפילו בצורת חינוך של הילדים.

היתרון הישראלי שלנו

על אותו עיקרון יש יתרון גדול בלהגיע ממקום כמו ישראל - בו הדרייב להיות הכי טוב, הכי מוצלח ולא ״לצאת פראייר״ שולט - למקום כמו אוסטרליה שבו אנשים נזהרים לא להגיד משהו שעלול לפגוע, לחייך כל הזמן, להיות אמפתיים אחד כלפי השני ולהצטנע: יותר קל להיות הפרג הגבוה. הגדילה וההתפתחות פה נעשית ללא מרפקים, ללא צעקות, רק בעזרת הפגנת אישיות וביטחון עצמי אפשר להגיע רחוק.

אמנם התקשורת שלנו צריכה להשתפר ולהתאים את עצמה למקום, המהירות שבה אנחנו עובדים צריכה להתמתן ואנחנו נדרשים לקחת אוויר, להישען אחורה שניה ולהבין שאף אחד לא רודף אחרינו - אבל ברגע שקולטים את הווייב והקצב, הכל נראה הגיוני יותר, העבודה משתלבת בתוך החיים בזרימה קלילה ואנחנו זוכים להסתכל על החיים בזום-אאוט ולהבין מה אנחנו באמת צריכים.

נתראה בפוסט הבא…