בלוג 16: התספורת שסירבה למות (או: למה כולם פה נראים כמו אלי אוחנה ב-84'?)

כשעוברים למדינה חדשה, מצפים להלם תרבות. ציפיתי לנהיגה בצד שמאל, ציפיתי למבטא טיפוסי, ציפיתי לאוכל שונה. אבל שום דבר לא הכין אותי למסע בזמן שחוויתי בכל פעם שיצאתי לרחוב. יש שמועה שאוסטרליה נמצאת בעתיד (בכל זאת, אנחנו 6-9 שעות לפני שאר העולם). אבל מבחינה אופנתית? נראה שהם נתקעו בלופ אינסופי בשנות ה-80/90.

הסטייל האוסטרלי הוא שילוב ייחודי של נוחות קיצונית, חוסר מודעות מוחלט, וגאווה לאומית במראה ה"מוזנח בסטייל". אז אם אתם מתכננים ביקור, תשאירו את החליפות בבית, ותתחילו לגדל שיער בעורף.

הנה סקירה של הטרנדים שחשבתם שמתו, אבל פה הם חיים, בועטים, ולובשים כפכפים.

פרק 1: שובו של המאלט (The Mullet)

חשבתם שהתספורת הזו נכחדה יחד עם הקריירה של כוכבי רוק מהאייטיז או עם התהילה של אלי אוחנה במדי בית"ר? תחשבו שוב. המאלט (Mullet) הוא לא סתם תספורת באוסטרליה. הוא סמל סטטוס. הוא הצהרה פוליטית.

הקונספט ידוע: "Business in the front, party in the back". מקדימה קצוץ ומסודר (כאילו), ומאחורה? וילון מפואר של שיער גולש שמלטף את העורף ומגיע לפעמים עד השכמות.

זה לחלוטין חלק מהמיינסטרים. שחקני פוטבול (Footy) נערצים, כוכבי רשת (Lazarbeam יקירי), ואפילו ילדים חמודים בגן של ג'וני מסתובבים עם זה. אתה רואה ילד בלונדיני מלאך, מסתובב, ופתאום - בום! זנב של סוס מאחורה.

למה? אין לזה הסבר הגיוני. אולי זה מגן על העורף מהשמש? אולי זה אווירדינמי? לא ברור. וכן, שלא תחשבו שלא מדגדג לי בעורף לנסות את הטרנד.

פרק 2: השפם של שנות ה-70 (The Mo)

אם המאלט לא הספיק, הוא מגיע בדרך כלל עם האקססורי המושלם: השפם. השפם מתחלק לזנים. בין אם מדובר בשפם היפסטרי קצוץ ומעוצב, או בין אם מדובר על שפם סמיך, בסגנון שוטר אמריקאי משנות ה-70 או כוכב פורנו גרמני מאותה תקופה- השפם כאן ובענק. טרנד שאני מתחבר אליו אישית. אני גאה להגיד שאני מסתובב עם שפם כבר כמה שנים טובות (שהוסתר במשך שנתיים על ידי מסכות בתקופת הקורונה), ואם בישראל הייתי צריך להצדיק אותו לאנשים, פה אני מרגיש בנוח להסתובב איתו חופשי. השילוב של מאלט ושפם הוא המראה האולטימטיבי של הגבר האוסטרלי החדש-ישן. וזה כאן כדי להישאר.

פרק 3: תסמונת הרגליים היחפות (Barefoot)

וזה, חברים, ההלם האמיתי. אתה הולך לסופר (Coles או Woolies), מסתכל סביב, ורואה אישה נורמטיבית לחלוטין, לבושה יפה, דוחפת עגלה... ויחפה. בלי נעליים. בלי גרביים. רגליים שחורות מלכלוך על הרצפה הקרה של הסופר. זו לא הומלסית. זה לא שנגמר לה הכסף לנעליים. היא פשוט השאירה אותן באוטו. למה? "כי זה נוח".

הליכה יחפה במקומות ציבוריים (קניונים, בנקים, תחנות דלק!) נחשבת פה לשיא ה-Chill. לישראלי הממוצע, שגדל על הפחד משברי זכוכית, מחטים וג'יפה כללית, זה נראה כמו התאבדות היגיינית. אתה רוצה לצעוק להם: "שים כפכפים, בנאדם! יש פה עגבנייה מעוכה על הרצפה!". אבל להם לא אכפת. כפות הרגליים של האוסטרלים עשויות כנראה מעור של תנין מברום.

פרק 4: UGG - הנעל, האגדה והטעות הנפוצה

כולנו מכירים את המגפיים האלה מהחורף הישראלי, אבל כשמגיעים לאוסטרליה מגלים שהסיפור כאן אחר לגמרי (ותודה לעופר על ההארה). קודם כל, השם: האגדה מספרת שגולשים אוסטרלים בשנות ה-60 המציאו את השם כקיצור ל-Ugly, פשוט כי הנעליים האלה נראו קצת... טוב, מכוערות, אבל חיממו את הרגליים אחרי הגלישה בצורה מושלמת.

אבל הנה החלק הכי מבלבל: באוסטרליה, המילה Ugg לא מתכוונת למותג אלא מתארת את סוג הנעל (מגף עור כבש) ולא חברה ספציפית. כלומר, זה לא שם של חברה, אלא שם של סוג הנעל (כמו שתגידו "סניקרס"). לכן תראו כאן המון חברות שונות שמוכרות "Uggs" חוקיים ומקוריים לגמרי, וכנראה גם איכותיים יותר, שהם לא המותג האמריקאי המוכר בישראל ובשאר העולם.

פרק 5: פרדוקס החורף (Winter Fashion Logic)

עוד משהו שאני אישית בניגוד לגדס מאוד מתחבר אליו. האוסטרלים לא יודעים איך להתלבש לחורף. הנקודה. הוויסות התרמי שלהם מקולקל. ביום חורפי של 10 מעלות, תראו את המראה הקלאסי הבא:

פלג גוף עליון: ג׳אמפר, כובע צמר (Beanie), צעיף. מוכן לסופה חורפית.

פלג גוף תחתון: מכנסיים קצרים/חצאיות בשילוב עם כפכפי אצבע (Thongs). מוכנים לחוף גורדון באוגוסט.

הדיסוננס הזה גורם לפעמים לתהיות- קר לכם או חם לכם?! תחליטו! התשובה היא כנראה: "פלג הגוף העליון שלי בלונדון, הרגליים שלי בבאלי״.

ואם כבר דיברנו על אופנת חורף מפוקפקת, אי אפשר שלא להזכיר את הפריט שהשתלט לנו על הבית (ועל הכבוד העצמי): ה-Oversized Fleece Hoodie Blanket (או כמו שהמקומיים קוראים למותג המוביל: Oodie). תדמיינו סווטשירט עצום, עשוי משמיכת פליז מפנקת, שמגיע עד הברכיים וגורם לך להיראות כמו דובון אכפת-לי שבלע כרית נוצות.

עכשיו, אני חייב לציין: אני בנאדם שחם לו. הגנים הישראלים שלי עובדים מצוין, ואני בדרך כלל זה שמסתובב בבית עם חולצה קצרה כשאחרים קופאים. אבל הדבר הזה? זה כמו לקבל חיבוק חם ונייד שלא עוזב אותך. זה ממכר. וזה נעים בקטע לא חוקי. זה התחיל בתור "משהו ללבוש כשמסתובבים בבית בערב". אבל מהר מאוד, אני וג'וני (שיש לו גרסה קטנה של הדבר, כמובן) הבנו שאין שום סיבה להוריד את זה כשיוצאים מהבית.

למה לסבול מהרוח בדרך לאוטו? למה לקפוא כשאתה נוסע על קורקינט לפארק?

וכאן נוצר הקרע המשפחתי.

אני וג'וני צועדים בגאון לקניון או לפארק, נראים כמו שני מרשמלו ענקיים וצבעוניים, מבסוטים מהחיים.

וגדס? גדס מתביישת. היא הולכת חמישה מטרים מאחורינו, מעמידה פנים שהיא לא מכירה אותנו, ומקווה שאף אחד לא ייקשר בינה לבין שני היצורים הפרוותיים שמתווכחים איזה צ׳יפס לקנות.

היא טוענת שזו "פיג'מה". אני טוען שזו "פסגת האבולוציה של האופנה". בינתיים, לי ולג'וני חם ונעים, אז אנחנו ניצחנו.

אז מה למדתי?

למדתי שבאוסטרליה, הנוחות מנצחת את הכל. לא אכפת להם מה תחשבו על השיער שלהם, על כפות הרגליים המלוכלכות שלהם או על השילוב בין מעיל לכפכפים. ובינינו? יש בזה משהו משחרר.

אני עדיין לא מוכן נפשית לעבור למאלט (״ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והמאלט״), ואני עדיין נועל נעליים בחורף כשאני יוצא מהבית- אבל ביום ראשון האחרון יצאתי להוציא את הפח זבל עם החולצת שמיכת פליז שלי וכפכפים, אז כנראה שזה מחלחל.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.