בלוג 19: כדורגל או מכות? המדריך המבולבל לספורט האוסטרלי (ואיך יכול להיות שיש משחק שנמשך 5 ימים?)

בישראל, אנחנו אוהבים ספורט. אנחנו צועקים על הטלוויזיה כשהקבוצה שלנו משחקת, אנחנו מפרשנים את נבחרת הכדורגל (למרות התוצאה הצפויה), ויש לנו דעות מוצקות על שיפוט.

אבל באוסטרליה? ספורט הוא לא תחביב. הוא דת. הוא ה-DNA של המדינה. זה המקום היחיד בעולם שבו אם אתה לא יודע מי ניצח ב״פוטי״ בסופ"ש, אין לך על מה לדבר עם אנשים במשרד ביום שני. פשוט אין. תצטרך לשתוק עד יום שלישי.

אז אחרי מחקר מעמיק (שכלל בעיקר ישיבה על הספה ובהייה באיזה פאב בערוצי הספורט), הנה המדריך שלי למוזרויות הספורטיביות של היבשת.

פרק 1: ה-AFL (או: למה הם לובשים גופיות ומכנסיים של ילדים?)

נתחיל מהפיל שבחדר (או באצטדיון אופטוס): ה-Footy. ה-Aussie Rules Football הוא משחק שהומצא, כנראה, על ידי קבוצת אנשים שלא הצליחה להחליט אם הם רוצים לשחק רוגבי, כדורגל, כדורסל או סתם ללכת מכות, אז הם עשו הכל ביחד.

• החוקים (בגדול): יש מגרש אליפטי ענק. יש 36 שחקנים על המגרש (שזה המון!). המטרה היא לבעוט כדור אליפטי בין עמודים. מותר למסור עם היד (אבל רק בבוקס?), מותר לבעוט, ומותר להשתמש בחבר לקבוצה בתור סולם כדי לקפוץ ולתפוס את הכדור ("Mark").
• הניקוד (פרס ניחומים): זה החלק הגאוני. יש 4 עמודים. אם בעטת בין שני האמצעיים- קיבלת 6 נקודות (Goal). אם החטאת ופגעת בין העמוד האמצעי לקיצוני- קיבלת נקודה אחת (Behind). זה הספורט הכי "מכיל" בעולם. "לא נורא חמוד, פספסת את המטרה לגמרי, קח נקודה על המאמץ". אם בכדורגל היו נותנים גול על בעיטה לקורה, ערן זהבי היה מלך השערים העולמי.
• השבטיות בפרת': בפרת' יש שתי קבוצות: ה-West Coast Eagles וה-Fremantle Dockers. אתה חייב לבחור צד. אי אפשר להיות ניטרלי. זה כמו הפועל ומכבי, אבל בלי אלימות ביציע וצעיפים צבעוניים יותר. האווירה באצטדיון (Optus Stadium המרשים) היא מחשמלת. 60 אלף איש צועקים, וזה המקום היחיד שבו תראו אוסטרלי רגוע מאבד את העשתונות וצורח "Ball!!!" (אל תשאלו, זה קשור לחוקים).

פרק 2: הקריקט (או: הפיקניק הארוך בהיסטוריה)

אם הפוטי הוא כאוס מהיר ואגרסיבי, הקריקט הוא המקבילה הספורטיבית לייבוש צבע על הקיר. מבחן סבלנות.

יש משחקים ("Test Matches") שנמשכים חמישה ימים. אני חוזר, חמישה ימים!!! כל יום משחקים איזה 7 שעות. ומה שהכי מדהים, וזה באמת הקונספט הכי לא ישראלי שיש - אחרי חמישה ימים של משחק, זיעה ושיזוף, המשחק יכול להסתיים בתיקו. פשוט ככה. כולם אורזים והולכים הביתה. בישראל היו שורפים את המועדון על בזבוז הזמן הזה.

החוקים? בלתי ניתנים להבנה למי שלא נולד בממלכה הבריטית. יש וויקטים (Wickets), יש אוברים (Overs), יש LBW (שזה נשמע כמו מותג רכב אבל זה חוק מסובך), ויש אנשים שעומדים בשמש שעות בתלבושת לבנה בוהקת ולא עושים כלום. אבל מה שיותר מדהים מהמשחק המקצועי, זה ה-Backyard Cricket. בחג המולד או ביום אוסטרליה, משפחות יוצאות לחצר או לחוף. הפח זבל משמש כעמודים, כדור טניס משמש ככדור, וסבתא חובטת. זה טקס דתי.

אז איך הם שורדים את זה? הקריקט הוא רק תירוץ. זה לא ספורט, זה אירוע חברתי. האוסטרלים רבי המעלה באים למגרש, שמים כובע, מורחים קרם הגנה, ושותים בירה במשך 8 שעות. מדי פעם מישהו חובט בכדור וכולם מוחאים כפיים בנימוס.

יש הפסקת צהריים (Lunch) ויש הפסקת תה (Tea Break)! אשכרה עוצרים משחק ספורטיבי כדי לשתות תה. זה הזוי, זה בריטי, וזה איטי להחריד. אני לא מבין את האהבה לספורט הזה, אבל אני מעריך את היכולת שלהם לשבת בשמש יום שלם ולא לעשות כלום. שיהיה להם בכיף.

פרק 3: גולף (הספורט של העם)

בישראל, גולף הוא ספורט של העשירון העליון בקיסריה, של אנשים שנוסעים ברכבי יוקרה ומעשנים סיגרים. פה? גולף הוא ספורט של העם. של השרברב, של המורה, ושל הסטודנט התפרן.

יש מגרשי גולף ציבוריים בכל חור. זה זול (יחסית), זה נגיש (אתה יכול לשכור מקלות ולשחק גם אם אתה גרוע), וזה לא פלצני (טוב, אולי קצת).

במגרשי גולף רבים באוסטרליה, הדשא הירוק והמטופח מושך אליו דיירים קבועים- קנגורו. המונים מהם. אתה בא לחבוט, ופתאום אתה קולט שבאמצע המסלול שוכבת להקת קנגורו מנומנמת שלא מתרגשת מהכדור הלבן שלך. זה המקום היחיד בעולם שבו "פגעתי בקנגורו" זה תירוץ לגיטימי לתוצאה גרועה.

אני חייב להודות (וזה וידוי קשה): אני אוהב לצפות בגולף. כן, אני יודע, זה נשמע זקן ומשעמם, אבל יש בזה משהו מרגיע. זה היה הספורט שהייתי רואה בזמן תקופות המבחנים. לומד כמה ימים ובמקביל צופה באיזה סופ״ש של מאסטרס ברקע. גדס טוענת שזה השלב הסופי בהפיכה שלי לפנסיונר, אבל אני טוען שזו ב״מדיטציה ספורטיבית״.

היכולת של האוסטרלים לקחת את האוטו, לנסוע ל-Driving Range אחרי העבודה, לקנות דלי של כדורים ולחבוט בהם הכי חזק שאתה יכול בזמן שאתה שותה בירה עם חברים? זה נשמע לי כמו שחרור לחצים אולטימטיבי. בלי לרוץ, בלי להזיע יותר מדי, ועם נוף ירוק בעיניים. קניתי.

פרק 4: למה לעזאזל הם טובים בהכל? (תרבות ה-5 בבוקר)

באולימפיאדה האחרונה, אוסטרליה סיימה במקום מטורף בטבלת המדליות (יחסית לגודל האוכלוסייה הזעיר שלהם, 26 מיליון איש). הם שוחים, הם רצים, הם רוכבים, הם חותרים. למה?

כי הספורט פה הוא בדם, והוא מתחיל מוקדם. מוקדם מאוד. יש פה תופעה לא מוסברת מבחינתי שנקראת "מועדון ה-5 בבוקר".

אתה נוסע לעבודה ב-7 בבוקר, ורואה אנשים שכבר אחרי אימון, שותים קפה עם בגדי לייקרה מיוזעים. הפארקים מלאים, מסלולי האופניים עמוסים, והבריכות הציבוריות (שיש בכל שכונה והן ברמה אולימפית) מפוצצות בשחיינים לפני שהשמש בכלל יצאה. 5 בבוקר זו השעה שהחדרי כושר והחוגים מפוצצים באנשים. ניסיתי את זה למשך כמה שבועות ובקושי הצלחתי להגיע לעבודה.

וכמובן שהילדים פה לומדים לשחות לפני שהם לומדים ללכת. זה לא חוג, זה כישורי חיים (בכל זאת, כרישים). התרבות היא של Outdoors (יש מגמה כזו בבתי הספר פה, נשבע). הם לא יושבים בבית. בסופ"ש רואים משפחות שלמות על אופניים, גולשים בים, רצים בפארק, משחקים קריקט בחוף. אין דבר כזה "אין לי כוח".

זה מעורר קנאה (וגם קצת מעצבן). הגוף שלהם בנוי אחרת. הם אתלטיים בצורה טבעית. בזמן שאני מתנשף אחרי סחיבה של הקניות מהאוטו לסופר, השכן שלי בן ה-60 חוזר מריצת 10 ק"מ, מחייך ואומר "G'day mate". זה גורם לך להרגיש כמו בטטה, אבל גם נותן מוטיבציה לצאת לרוץ (הבגדים כרגע מעלים אבק במגירה, אבל הכוונה קיימת!).

סיכום: בחרתי צעיף

אז אני עדיין לא מבין את חוק הנבדל בפוטי עד הסוף, ואני עדיין חושב שקריקט זה ארוך מדי. אבל נסחפתי, קניתי לג׳וני footy של ה-Dockers בגלל שאני אוהב צבע סגול (אל תגלו לאוהדי ה-Eagles), אני יודע מי זה פאט קאמינס (קפטן הקריקט), ואני אפילו שוקל לקחת שיעור גולף.

כי באוסטרליה, אם אתה לא משחק, אתה לפחות צריך לדעת לעודד.

עד הפוסט הבא,

No worries. All good. Too good.