בלוג 20: החברים שנשארו מאחור, החגים החדשים והגעגוע לקלות הבלתי נסבלת של הקיום (הישראלי)

בכל סיפור הגירה יש את שלב ה"וואו": וואו, איזה נוף! וואו, איזה שקט! וואו, מצאתי גבינה סבירה בסופר!

אבל אחרי שה"וואו" הראשוני מתפוגג, מגיע השלב השני, השקט יותר. השלב שבו אתה מבין מה באמת השארת מאחור. וזה לא החומוס. זה לא הקוטג'. זה האנשים. וזה כואב הרבה יותר מגעגוע למאכל כלשהו.

פרק 1: תפקידי החדש - רוח רפאים בקבוצת וואטסאפ

פעם, הייתי הלב של כמה קבוצות וואטסאפ. זה ששולח את הממים, זה שיוזם מפגשים, זה שמגיב ראשון לכל דבר. היום? היום אני רוח רפאים דיגיטלית.

בגלל הפרש השעות, 6 או 5 שעות מישראל (ולא, אין לנו פה שעון קיץ או חורף- השעה במערב אוסטרליה לא משתנה), אני אמנם נהנה להגיד שאני חי בעתיד, אבל בתכלס אני חי בדיליי תמידי. אני מתעורר בבוקר וקורא כמה הודעות מהלילה, על בדיחות שכבר לא רלוונטי להגיב עליהם, על תוכניות שכבר קרו, ועל ריבים שכבר נפתרו. כשאני סוף סוף מגיב, כולם או ישנים או בעבודה. התגובה שלי נופלת לחלל ריק.

זה כמו לקרוא עיתון של אתמול. אתה הופך מצופה פעיל לצופה פסיבי. אתה רואה את החיים של החברים שלך ממשיכים בלעדיך. ימי הולדת, חתונות, סתם ישיבה בבר. ואתה? אתה שולח אימוג'י של לב, או כותב "איזה כיף לכם!", ומרגיש קצת כמו הדודה רחוקה מאמריקה ששולחת כסף לבר מצווה אבל לא מכירה את הילד. אתה הופך להיות פחות רלוונטי, לא כי לא אוהבים אותך, אלא כי אתה פשוט... לא שם. הדינמיקה משתנה, בדיחות פנימיות חדשות נוצרות בלעדיך, ואתה נשאר עם הזיכרונות של "איך היינו פעם". ואתה לא יכול לכעוס עליהם. החיים ממשיכים.

פרק 2: כשקשה, אבל אין חיבוק

וזה החלק הכי קשה. החלק שאין לו פתרון. כשחבר קרוב עובר משהו קשה, כשמישהי במשפחה צריך עזרה, כשקורה משהו רע- אתה במרחק 17 שעות טיסה. אתה יכול להתקשר בווידאו, אתה יכול לשלוח הודעה קולית ארוכה, אבל אתה לא יכול לעשות את הדבר היחיד שבאמת חשוב: להיות שם. לשבת איתם על הספה בשקט. לתת חיבוק אמיתי, לא וירטואלי. להביא סיר עם אוכל או סתם לצאת לסיבוב בתל אביב.

התחושה הזאת של חוסר האונים, של להיות כל כך רחוק כשצריכים אותך, היא אולי המחיר הכי כבד של המעבר הזה. ואני, עם המבנה אישיות שלי, לא הבנאדם שהכי קל לו לתחזק קשרים בשלט רחוק. אני איש של נוכחות. של עיניים. של פנים אל פנים. אז אני מרגיש שאני מפספס, ושאני מאכזב. ואז מתחילות רגשות האשם שמכרסמים בך בשקט. 

פרק 3: "הקלות הישראלית" (למה אי אפשר פשוט לבוא?)

זה לא רק עניין של ספונטניות, זה עניין של קלות. בישראל, המרחקים קצרים (פיזית, אבל בעיקר מנטלית). חברים גרים במרחק יריקה. החום האנושי מאפשר לך להרגיש בבית אצל אחרים בשניות. אתה לא צריך סיבה מיוחדת כדי להיפגש. "משעמם לי, בא לך קפה?" זה סיבה מספיק טובה.

פה? פה זה מבצע. קודם כל, המרחקים. פרת' עצומה. חבר יכול לגור "בעיר", אמנם רק 20-30 דקות נסיעה, אבל זה כבר דורש סוג של תכנון. שנית, הקוד התרבותי. הכל פה יותר מנומס, יותר "מכבדים את המרחב". אתה לא פשוט דופק בדלת. בשבע בערב אתה תוהה לרוב אם יש הפסקת חשמל בשאר השכונה כי רק בבית שלך האורות עדיין דלוקים (ככה מזהים פה בתים של ישראלים). ושלישית, המכנה המשותף. עם חבר ישראלי בארץ, אתה לא צריך להסביר כלום. הוא יודע למה אתה עצבני מהחדשות, הוא יודע למה הפנים של יונית לוי הלחיצו אותך. פה? אפילו עם חברים טובים, לפעמים צריך "לתווך" את הרגש. אני לפעמים מתגעגע לקלות הזאת. ליכולת להיות עצוב ב-18:00, וב-18:15 להיות אצל חבר עם בירה ביד, בלי לתאם ביומן שבועיים מראש ובלי לנסוע שעה לכל כיוון.

פרק 4: החגים החדשים (והמשפחה החדשה)

וזה מביא אותנו לחגים. ראש השנה, פסח, אפילו שישי בערב. בישראל אלה ימים של כאוס מבורך. פקקים, ריח של בישולים מכל בית, 40 איש סביב שולחן אחד, והדודה שתמיד שואלת "נו, מה עם עוד ילד?".

פה? פה זה עוד יום עבודה. אז אתה מנסה לייצר מסורת יש מאין. לבנות משפחה חדשה. קהילה.

אנחנו מזמינים חברים, ישראלים אחרים שהכרנו, שהם בעצמם "יתומים" מחג- ישראלים אחרים שהם כמונו, בלי משפחה גדולה פה. אנשים שפגשנו לפני חודש, לפני חצי שנה או אפילו באותו שבוע מישהו ביקש לצרף אותם לקבוצה של ״פסח ב-Edgewater״, וברגע אחד הם הופכים פתאום לאנשים שאתה חולק איתם את הרגעים הכי אינטימיים של השנה.

וזה קסום. נוצרת "אחוות מהגרים". כולם באותה סירה, כולם מחפשים את החום הזה. אנשים שבישראל אולי לא היית מתחבר איתם (כי הם גרים רחוק, או סגנון אחר), פה הם האחים שלך.

אנחנו מנסים לייצר מסורת. מביאים גפילטע פיש (או חריימה, בואו לא נפתח את זה), צוחקים על אותן בדיחות, שמים שירים בעברית, מתלוננים על אותם געגועים, ומנסים לייצר את ה"ביחד" הזה.

וזה יפהפה ומרגש, אבל זה גם שונה. זו משפחה מבחירה, לא משפחת דם. זו קהילה שנבנית מתוך צורך משותף, מתוך בדידות משותפת. מצד אחד, זה מראה לך כמה אנשים טובים יש בעולם. מצד שני, זה מזכיר לך כל הזמן מה חסר- כי בסוף הערב, כולם חוזרים לבתים שלהם, יום אחר כך חוזרים לעבודה, ואתה נשאר עם המחשבה על השולחן הגדול והרועש שנשאר בארץ, שאתה כבר לא יושב סביבו.

סיכום: היתרונות שבחסרונות (ולהפך)

ההגירה היא לא שחור ולבן. היא מיליון גוונים של אפור (ולפעמים ירוק של Windows XP).

המרחק מהחברים כואב, אבל הוא גם מלמד אותך מי החברים האמיתיים שנשארים קרובים למרות המרחק.

היעדר המשפחה בחגים קשה, אבל הוא מאפשר לך לבנות קהילה חדשה ומדהימה של אנשים שנכנסים לך ללב בשניות. אנשים שגורמים לך לפעמים לשכוח שבאוסטרליה מדברים אנגלית. ועכשיו? הם לחלוטין חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו פה. על הקהילה פה אני עוד אדבר בהרחבה בהמשך, ואני מודה לכל אחד ואחת שיוצא לי להכיר פה. לשמוע את הסיפור שלהם. שהופך לעוד עמוד בסיפור שאנחנו כותבים פה.

אז כן, הבדידות לפעמים מציפה, אבל היא גם נותנת לך שקט שלא היה לך בחיים.

זו לא תלונה. זה תיאור מצב. המציאות המורכבת של מי שבחר לחיות עם שני רגליים פה, באוסטרליה, ועם הלב תמיד קצת שם.

עד הפוסט הבא,

No worries. All good. Too good. (אבל לפעמים יש)