בלוג 47: דמוקרטיה בלחמנייה (והזכות המוסרית להצביע ממרחק 12,000 ק"מ?)
האם לישראלים שחיים בחו"ל צריכה להיות זכות להצביע בבחירות בישראל? מצד אחד, מי שלא חוטף טילים ולא משלם את המחיר, אולי לא צריך להחליט עבור מי שכן. מצד שני, איך אפשר לעמוד מנגד כשמדובר בעתיד של המשפחה שלנו? פוסט על הדילמה הקורעת של הרילוקיישן, ועל הפער בין בחירות קיומיות בישראל לבין אוסטרליה - שם המדינה קונסת אותך אם לא תצביע, אבל מפנקת אותך בנקניקייה בלחמנייה בקלפי.
דמוקרטיה היא עסק מורכב. בישראל, גדלנו על התפיסה שבחירות הן אירוע הרה גורל. זה היום שבו המדינה עוצרת נשימה, הפרשנים באולפנים מזיעים בתוך החליפות שלהם, ואזרחים עומדים מאחורי פרגוד קרטון ומרגישים שכל פתק שהם מכניסים למעטפה עומד להכריע אם מחר תהיה פה פריחה כלכלית או פלישת חייזרים משולבת במלחמת אחים.
ואז, אתה עובר לאוסטרליה. וגילית שהדמוקרטיה פה עובדת על מנוע אחר לגמרי. מנוע שמופעל על ידי קנסות, פרגמטיות, טיפת אדישות מבורכת (לכאורה!), וריח חזק מאוד של בצל מטוגן.
פרק 1: דמוקרטיית חובה (או: תצביע, מייט, או שתחטוף קנס)
אם יש משהו שהבנתם עד עכשיו על אוסטרליה מהבלוג הזה, זה שזו אומת ה-"No Worries". המדינה לא שופטת אותך על הרבה דברים. אבל יש דבר אחד, אחד בלבד, שבו המדינה אומרת לך "עד כאן": בחירות.
באוסטרליה, ההצבעה היא חובה (Compulsory voting).
לא מעניין אותך מי יהיה ראש הממשלה? אתה מעדיף ללכת לים? אין בעיה. אתה תקבל בדואר קנס של 20 דולר (ולפעמים יותר). בהתחלה, הדיסוננס הזה שרף לי את המוח. במדינה שבה הכל כל כך זורם, למה מכריחים אותך להיות אזרח אכפתי? הייתי בטוח שהאחוזים הגבוהים פה (תמיד מעל 90% הצבעה) הם רק בגלל שאף אוסטרלי לא רוצה לצאת פראייר ולשלם למדינה קנס.
אבל ככל שאתה חי פה יותר, אתה מבין את הגאונות השקטה של השיטה הזו, ויש פה עומק שקשה לקלוט בהתחלה. כמובן, אני מסייג- אני פה כולה שנתיים וחצי, ואני מנתח את זה בעיניים מזרח-תיכוניות חרדתיות, אז תכלס, מה אני כבר יודע? אבל המנטליות פה היא שונה: ברגע שההצבעה היא חובה וכולם מגיעים, הפוליטיקאים לא יכולים לבנות רק על "הבייס" הקיצוני והצעקני שינהר לקלפיות. הם חייבים לפנות לעוד מגזרים. להתרחב קצת ולצאת מאזור הנוחות הפוליטית. החובה להצביע, באופן אירוני, שומרת את הפוליטיקה האוסטרלית משעממת, יציבה, ונטולת טלטלות סופר קיצוניות. זה לא שלא אכפת להם, פשוט הפוליטיקה פה עוסקת בניהול המדינה, לא בעצם קיומה.
פרק 2: נקניקיית הדמוקרטיה (או: האם אפשר להוציא את הרעל מהפוליטיקה?)
ועדיין, גם אם זה הגיוני, אף אחד לא קם בבוקר שבת בצהלות שמחה כדי לעמוד בתור לקלפי. אז איך האוסטרלים הופכים מטלה של אזרחות טובה למשהו שיש בו חיוך? הם משלבים את זה עם הדבר שהם הכי אוהבים: ברביקיו קהילתי.
תכירו את המוסד האוסטרלי הקדוש: The Democracy Sausage (נקניקיית הדמוקרטיה).
רוב הקלפיות פה ממוקמות בבתי ספר ציבוריים. וועדי ההורים של בתי הספר הבינו שיש להם פה קהל שבוי שחייב להגיע, אז הם פותחים מנגל ענק מחוץ לכל קלפי. אתה מגיע, עומד בתור (לרוב עם כפכפים ושורטס), מצביע בשיטת דירוג מסובכת שאני לא אכנס אליה, ומיד ביציאה- מחכה לך הדוכן. אתה משלם 3 דולר, מקבל "Snag" (נקניקייה) בתוך פרוסת לחם לבן/לחמנייה עם או בלי בצל מטוגן, והכסף הולך כתרומה לבית הספר.
הנקניקייה הזו הפכה לסמל לאומי. יש אתר אינטרנט רשמי עם מפה אינטראקטיבית שנקרא "Democracy Sausage Sniffer", שבה אזרחים בודקים באיזו קלפי יש את הדוכן הכי שווה. הדבר המדהים בזה הוא שזה פשוט מוציא את הרעל מהאוויר. אתה עומד בתור לקלפי ליד מישהו שאולי מצביע למפלגה ההפוכה ממך לגמרי, אבל שניכם קונים בסוף אותה נקניקייה כדי לתרום למחשבים של בית הספר השכונתי. יש בזה משהו נקי, קהילתי ומפייס.
פרק 3: יום שבתון מול משפט שלמה (הקפיצה למזרח התיכון)
כשראיתי את זה, לא יכולתי שלא לחשוב על מה שקורה אצלנו. בישראל, יום הבחירות הוא יום שבתון. על הנייר- יום חג לדמוקרטיה. בפועל- יום שבו חצי מדינה עומדת בתור לאיקאה, חצי מדינה נמצאת בפארק הירקון עם מנגל שמעשן לכולם את העיניים, ובקבוצות הוואטסאפ המשפחתיות מתנהלת מלחמת אזרחים.
בישראל, ההצבעה היא לא חובה חוקית אלא חובה הישרדותית-קיומית. אתה עומד מאחורי הפרגוד עם הפתקים, מזיע, והיד שלך רועדת. בחירות בארץ זה לא על מי יבנה פארק חדש בשכונה- זה על מלחמה, על הסכמי שלום (זוכרים שהיה פעם מושג כזה?), על חוקי גיוס, ועל יוקר מחיה שחונק את הנשמה. אתה מכניס את הפתק לקלפי ומרגיש כאילו הרגע לקחת חלק בחבר המושבעים של משפט שלמה. ואז, בשיא הרהורי הדמוקרטיה האלה, קפצה לי המחשבה שאוכלת כל מהגר ישראלי לקראת מערכת הבחירות הבאה. הרי חברים מהארץ התחילו לשאול אותי לאחרונה: ״תגיד, אם הייתה לך אפשרות להצביע מהשגרירות בקנברה או באינטרנט... היית מצביע?״, או ״חשבת לטוס כדי להצביע?״.
וכאן, בדיוק בנקודה הזו, מתחיל הקונפליקט הפנימי הכי קשה, עמוק וכואב שעברתי מאז שעליתי על הטיסה לפרת'.
פרק 4: חוק ה"עור במשחק" (או: באיזו זכות אני שם פתק בקלפי?)
בואו נדבר רגע עובדות. נכון להיום, אזרח ישראלי שחי בחו"ל לא יכול להצביע משגרירות ישראל בחו״ל. בניגוד לדמוקרטיות רבות בעולם, החוק הישראלי דורש ממך לעלות על מטוס, לשלם הון על כרטיס, ולשלשל את הפתק פיזית לתוך קופסת הקרטון הכחולה בארץ.
אבל הדיון התיאורטי והלא פשוט תמיד מרחף באוויר, במיוחד עכשיו: אם החוק היה משתנה, והיו נותנים לי לינק מאובטח להצבעה מפרת'- האם הייתה לי בכלל זכות מוסרית להשתמש בו? האינסטינקט הראשון שלי, ומה שאני עונה לרוב החברים ששואלים אותי, הוא כרגע ״נוטה יותר ללא״. בכלכלה קוראים לזה "Skin in the Game" (עור במשחק?). בחירות בישראל הן לא סקר פופולריות על האם להעלות את מס החברות ב-2% או איפה למקם את הכיכר החדשה בפתח תקווה (בירת השאול). בחירות בישראל חורצות גורלות ברמת החיים והמוות. הן קובעות מי ילך למילואים של 150 ימים בשנה, מי ירוץ לממ"ד באמצע הלילה עם ילד בוכה על הידיים, לאן יופנה התקציב, ואיך ייראה השסע החברתי שקורע את המדינה מבפנים ביום שאחרי.
כשאני יושב בפדבורי, רגוע, בטוח, מוקף בתוכים צבעוניים, כשהדאגה הכי גדולה מהשבוע האחרון הייתה האם הוצאתי את הפח הצהוב בזווית הנכונה למשאית הזבל של המועצה- באיזו זכות אני מחליט על החיים של מי שגר בשדרות, בקריית שמונה או בתל אביב?
עם כל הכבוד לאובססיה שלנו לריפרש ב-Ynet או ב-N12, אנחנו מנותקים מהשטח. פיזית. אנחנו לא חיים את יוקר המחיה הישראלי שחונק את הגרון בסופר, אנחנו לא עומדים בפקקים של איילון, ואנחנו לא סופגים את המתח באוויר בתור לקופת חולים. יש משהו שמרגיש לי יהיר, כמעט מתנשא, בלקרוא חדשות מהמרפסת באוסטרליה, לצקצק בלשון על המצב, ואז להטיל פתק שישפיע על המציאות של אנשים שמזיעים את המציאות הזו כל בוקר מחדש.
אזרחות היא לא רק דרכון במגירה- היא חוזה של זכויות וחובות. לשלם מסים, לעשות מילואים, לשאת בנטל היומיומי. אם הוצאתי את עצמי מהמערכת הפיזית והכלכלית הזו, גם אם זה זמני- אולי אני פשוט צריך להשעות את זכות ההחלטה שלי? (אני שואל, לא אומר). אם אני לא מוכן, או לא יכול כרגע, לשאת בתוצאות הישירות והכואבות של הפתק שלי, חלק מהראש שלי אומר שאני חייב להשאיר את ההחלטה למי שנשאר שם כדי להילחם על הבית.
פרק 5: האם הפסקתי להיחשב ישראלי?
אבל אז מגיע הלילה. וכשאתה לבד עם המחשבות, כשהשקט של הפרברים סוגר עליך, הצד השני של המטבע מתחיל להכות בך, והוא כואב לא פחות.
זה מתחיל בסטנדרט הגלובלי. אני מסתכל על השכנים שלי פה: אזרח אמריקאי שחי בפרת' מצביע לנשיאות ארה"ב. אזרח צרפתי שעובד איתי מצביע למקרון. בעולם של 2026, אזרחות לא נגמרת בגבול הפיזי. אז למה כותבים לנו חוקים אחרים?
יש בארץ איזו תפיסה שברגע שעברת את ביקורת הדרכונים בנתב"ג והחלטת לעשות רילוקיישן, הזדכית על הישראליות שלך. כאילו זהו, הפסקת להיות ישראלי והפכת ל״מהגר/יורד/בוגד חמוד״. אבל האמת היא שרק המיקום הפיזי השתנה. הקואורדינטות התחלפו, זה הכל. הישראליות היא עדיין חלק ממני, היא ה-DNA שלי. ישראל היא לא איזה "Plan B" שאני שומר במגירה למקרה חירום, היא הבית של האנשים שאני הכי אוהב, והיא פאקינג חשובה לי גם אם אני לא גר שם כרגע.
ויותר מזה- חוק ה"עור במשחק" אולי תופס פיזית, אבל רגשית? הרבה מהעור שלי עדיין איפשהו שם. נכון, אני לא רץ לממ"ד, אבל ההורים שלי כן. אני לא מסכן את החיים שלי בסמטאות של עזה או בלבנון, אבל החברים הכי טובים שלי עושים את זה כבר חודשים ארוכים. כשהם סובלים מכלכלה שוקעת, מניהול כושל או מחוסר ביטחון, הלב שלי מדמם איתם מרחוק. ואם נוסיף לזה את הניתוק האווירי של ישראל עכשיו, כשחברות תעופה זרות פשוט מוחקות אותנו מהלוח, הטיסות מבוטלות כל יומיים, ואתה צריך לקחת משכנתא רק כדי להגיע לארץ- הדרישה החוקית "להגיע פיזית לקלפי" נראית מנותקת מהמציאות עוד יותר.
ישראלים בחו"ל שדורשים את זכות ההצבעה טוענים, ויש בזה צדק עמוק: "אני לא מצביע בשבילי! אני מצביע בשביל המשפחה שלי שנשארה שם. בגלל שאני עדיין ישראלי. אני רוצה להשתמש בקול שלי ככלי כדי להגן על הדמוקרטיה". ההרגשה היא שהמשפחות שלנו הפכו לסוג של בני ערובה בידי הנהגה חסרת בושה, ואנחנו עומדים חסרי אונים מחוץ לגבולות. למה שאהיה מנותק מהזכות להשפיע על העתיד ועל הביטחון של האנשים שאני הכי אוהב בעולם? במיוחד היום, כשכל מערכת בחירות מרגישה פחות כמו הליך דמוקרטי שגרתי ויותר כמו מלחמת עצמאות שנייה על נשמתה של המדינה.
סיכום: נקניקייה עם רגשות אשם
אז מה התשובה? האם ״מהגר״ צריך להצביע?
אני לא שופט בבג"ץ, ואני בטח לא פוליטיקאי. הדילמה הזו קורעת אותי מבפנים בכל פעם שהיא עולה. אבל כשאני עושה עם עצמי את החשבון הנפשי האמיתי, נטול האגו, אני נוטה להישאר עם ההחלטה הראשונית שלי. עם כל האהבה והדאגה העמוקה שלי לישראל, והיא עמוקה ממה שאפשר לתאר במילים- עד שאין לי את האומץ לשלם את המחיר היומיומי של לחיות בה, אני כנראה צריך לוותר על הזכות לנווט את הספינה. מי שמחזיק את ההגה בתוך הסערה, הוא זה שצריך להחליט לאן שטים. אבל זה שלי. ואני מבין ומכבד את הצד השני, כי הוא גם רודף אותי.
ובינתיים? אני אשתדל להיות האזרח הכי טוב שאני יכול מפה. אם אצטרך אי פעם לעמוד בעתיד בתור לקלפי האוסטרלית (כי 20 דולר קנס זה לא צחוק), אני אבחר את מי שיבטיח להוריד את מחירי החשמל באזור שלי, ואני אקנה "נקניקיית דמוקרטיה" מקופלת בתוך פרוסת לחם לבן. אני אתן ביס, אתלכלך מקטשופ, ואקווה בכל ליבי שהחברים והמשפחה שנשארו בארץ יעשו את הבחירות הנכונות- בשבילם, ובשבילנו. (לך!).
עד הפוסט הבא,
No worries, all good, too good.
אבדה הבושה.
תגיות: שפה ותרבות, הגירה