#53 חגי תשרי בלי פקקים, בלי לחץ ובלי דבש: ראש השנה באוסטרליה

החגים בארץ הם תקופה נפלאה, הילדים רק מתחילים מסגרת אחרי חודשיים חופש ו- הופ - שוב חופש של חודש! כולם מתכוננים לקבל את השנה החדשה עם בגדי החג הלבנים שלהם, מתקשרים לאנשים מהעבר הרחוק והקרוב לאחל ״שנה טובה״, חברות ענק מנצלות את המקום שלהם במרחב הציבורי כדי לברך את עם ישראל והפרסומות בטלוויזיה מלאות באיחולים לשנה החדשה. 

באוסטרליה, בה הדת השלטת היא נצרות - נכון לכתיבת שורות אלו - ובמיוחד בפרת׳ הקטנטנה, לאף אחד אין מושג שזו תקופה חגיגית. כדי לקבל עידכונים על אירועי החג צריך להיות חלק מהקהילה בוואצאפ או להיות רשום לניוזלטר של אחד מהאירגונים היהודים. כדי שמישהו יאחל לך ״שנה טובה״ באופן רנדומלי צריך להסתובב בתוך המוסדות היהודים, ברדיוס של בערך קילומטר אחד מהשני, ותשכחו משי לחג מהעבודה, יש יותר סיכוי שתיעקצו על יד עכביש ארסי.

אז איך זה לחגוג חגים יהודיים באוסטרליה? איזו תגלית מרעישה גיליתי, ואיך מצליחים לשמר מסורות משפחתיות בלי משפחה?

אווירת חג מצומצמת

בערב ראש השנה בארץ - כולם מאורגנים ליום הזה: בתי ספר, עבודות, חנויות, תקשורת. ילדים ומורים מגיעים לכיתות, טובלים תפוח בדבש במקרה הטוב וחוזרים הביתה. הורים ״עובדים מהבית״ או הולכים לשלוש שעות לעבודה וחוזרים. הכל נסגר מוקדם, האוויר משתנה, הוא הופך לבר-נשימה, כאילו הכל כבר יותר טוב. ריחות תבשילים עולים מהמטבח כשהילדים חוזרים הביתה - וישר למקלחת ולהתארגן כי ״אנחנו רוצים להשיג את הפקקים״. כעבור שעתיים כל מי שניסה להשיג את הפקקים מוצא את עצמו על כביש החוף, באותה שעה ובפקק של העולמות, מתרגלים נשימות, ומבטיחים לעצמם ששנה הבאה זה יהיה אחרת. הבת דודה המאחרת תמיד מגיעה רק לקראת 8 כשקבענו ל-7 וכולם כבר מתים לאכול, אבל רגע! יש ברכות. 

באוסטרליה לעומת זאת, בחגי תשרי העסקים כרגיל. שום דבר לא נסגר מוקדם, אף אחד לא מאחל ״שנה טובה״, ואם לא מביאים תפוחים חתוכים בדבש לכיתה ומסבירים למורה שצריך לטבול את התפוח, ולא לזלף את הדבש מעל - אף אחד לא ידע שיש חג ומה בכלל חוגגים. את ערב החג מתחילים ב-4 בערב כי 5 וחצי זו שעת הארוחה בדרך כלל - אחרי זה כבר מתחיל להיות מאוחר והילדים נהיים רעבים ועייפים ואין שיתוף פעולה, ככה זה יעילות אוסטרלית. בגלל שזה בדיוק הזמן שבו אנשים חוזרים מהעבודה ומבתי הספר הכבישים עמוסים והנסיעה היא מעט יותר איטית מהמהירות המותרת, והשלב הזה של ה״כמעט פקקים״ תמיד מזכיר לי את אווירת החג בארץ, ועושה לי טוב על הלב.

מה זה יומא אריכתא?

בארץ תמיד היה לנו ערב חג אחד - זה עם הפקקים שכולם חוגגים בו. אבל מסתבר שפה בגולה - וגם בארץ בקהילות שלא הייתי חלק מהם - יש שני ערבי חג, יום אחרי יום. זו השנה הראשונה בה אני מגלה את הנתון הזה, ואני חייבת להגיד שזה הפתיע אותי מאוד. ממחקר מעמיק שעשיתי בנושא, המסורת ההיסטורית הזאת התחילה עוד לפני הוואצאפ והטלפונים, כשבית הדין בירושלים היה קובע מתי התחיל החודש על פי עדות של אנשים שצפו במולד הירח. השליחים היו יוצאים להודיע לקהילות מתי נכנס החג, ובגלל שראש השנה חל ממש בתחילת החודש, הם לא הספיקו להגיע אל כולם בזמן ו״נתנו להם הארכה״. כיום ביהדות מתייחסים ליומיים האלה כמו אל יום אחד ארוך - ״יומא אריכתא״. 

השנה, לפי המסורת העתיקה, חגגנו לאורך כל ה-48 שעות, עם שתי ארוחות ערב ואפילו ערכנו ״תשליך״ משלנו בים בערב הראשון (אחלה מסורת עינתי!). ההבנה הזאת שראש השנה הוא לא יום אחד ודי - היא מהפכנית בעיני, ויש לי הצעת ייעול למדינת ישראל, ספציפית לחג הזה: בואו נחלק את החג לשניים, חצי מהאנשים יחגגו אותו בערב הראשון, וחצי בערב השני - כך אולי כמות הפקקים בדרך לחג תרד משמעותית, ורמת העצבים והמתח באותו יום תרד.

איך לשמר מסורת משפחתית?

אצלנו במשפחה התימניה תמיד היו עוברים על כל הברכות בראש השנה וגם כמובן, בצלחת הפסח. היינו מגיעים לארוחה כבר שבעים, אבל לא היה חסר גם אוכל וקינוחים. ההיילייט של הערב היה משחק בינגו נושא פרסים, אנחנו, הילדים, היינו עוזרים לדודה שלי להכין ולתפעל את המשחק, אבל המשתתפים הנמרצים היו בדרך כלל המבוגרים - שבשלב הזה בערב הורידו את כל המחסומים והפגינו תחרותיות שלא נראיתה כמוה. זה היה החלק האהוב עלי בחגים.

אחרי כמה שנים שרק הוזמנו לחגים ולא לקחנו חלק פעיל בהם, התחלתי לקחת על עצמי לארגן את הברכות בארוחות חג, הבנתי שאם לא אביא בעצמי את המסורות המשפחתיות לחגים אצלנו, אף אחד לא יביא אותן בשבילי. אף אחד פה לא גדל איתי בבית, אף אחד לא מכיר את המסורות המשפחתיות שלנו, רק אני, וזכות הבחירה של מה לקחת מהחגים בבית נתונה רק לי. פתאום גל של הערכה וגעגוע תוקף אותי: למשפחה, לטקסים הקבועים והצפויים, לבדיחות שחוזרות על עצמן, למריבות הקטנות, לאוכל. פתאום אני מעריכה את המסורת שהמשפחה שלי השאירה לי, ואת האירגון שהיה תמיד מושלם.

ואז אני מפשלת, שוכחת דברים קריטיים כמו דבש ורימונים (7 דולר אוסטרלי לרימון אחד! אחד! זאת בכלל לא העונה פה), אבל זוכרת את אווירת החג בבית של סבתא, וגם אם משהו לא הלך טוב - צוחקים על זה. כי מה לעשות, אנחנו אנושיים. אז כל אחד לקח גרגר רימון ״שירבו זכויותינו״ - ואת התפוח אכלנו בלי דבש, אבל העיקר הכוונה, והברכה. גם ככה כולנו היינו שבעים מתפוחים בדבש מאתמול…

אפילוג

הזמנים משתנים, והאווירה משתנה, ועם כל הקושי וההתמודדות עם הזהות שלנו בעולם, יש גם אנשים שעושים לנו טוב בחגים האלה - כמו בעל חנות הירקות במרכז הקניות, שהוציא פלטת תפוחים בדבש ואיחל לנו שנה טובה תוך כדי שאופיר טורפת לו את כל התפוחים. או החברות מקבוצת הכדורסל ששמעו על החג והתעניינו. 

שתהיה שנה טובה, מתוקה ומחברת.

ושנהיה שם בשביל האחר ובשביל עצמינו.

נתראה בפוסט החגיגי הבא…