בלוג 21: מבצע סבא-סבתא: הביקור, המיתוסים, והשקט הרועש שאחרי הסערה

יש רגע אחד שכל מהגר מחכה לו, חולם עליו, ובו זמנית מת מפחד ממנו: הביקור המשפחתי הראשון. לא סתם ביקור של חברים (בואו כבר! סעמק), אלא הביקור של ההורים. הדרג הבכיר. הפיקוד העליון.

אחרי חודשים של שיחות וידאו מפוקסלות שבהן רואים בעיקר סנטר או תקרה, אחרי שהם ראו את הבית החדש רק דרך מצלמת הטלפון (״רגע, תסובב, תראה לי את המטבח שוב״), ואחרי שהם עברו טיסה של 17 שעות (שנדחתה/בוטלה 5 פעמים בגלל המצב בארץ, ודרשה מאיתנו אין ספור שעות שיחה לחברות התעופה, ושינויי תאריכים, והרבה כאב לב), הם נחתו. ההורים שלי.

ההתרגשות הייתה בשמיים, אבל גם מפלס החרדה. איך ג'וני יגיב? האם הם יאהבו את המקום? ובעיקר - האם אני אצליח להוכיח להם (ולעצמי) שעשינו את הדבר הנכון, שלמרות המרחק - טוב לנו?

פרק 1: המפגש (או: האם הילד זוכר, וכמה חטיפים נכנסים במזוודה אחת?)

הפחד הכי גדול, זה שמכרסם בך בלילות לפני הנחיתה, הוא שג'וני לא יזהה אותם. בכל זאת, בגיל שנה-שנתיים, חצי שנה היא נצח במונחים התפתחותיים. פחדתי שהוא יסתכל עליהם כמו על זרים, יבכה, או גרוע מזה - יהיה אדיש. נסענו לשדה התעופה (הטרמינל הבינלאומי בפרת', שבדרך כלל שקט יותר מתחנה מרכזית באר שבע, פתאום נראה לי כמו המקום הכי מרגש בעולם). הדלתות נפתחו. הם יצאו. חיבוקים. התרגשות. ונוסעים הביתה אל גדס, ג׳וני וליזי.

וכשהגענו אני מביט על הרגע הגורלי עם ג'וני. אז נכון, היו שתי דקות של ביישנות אבל החיבור היה כמעט מיידי. לראות את הילד שלך, שרגיל להיות רק איתנו (בפורמט המצומצם והלחוץ של זוג אנשים עובדים/לומדים, ועם החברים שהפכו למשפחות מאמצות בסופ״שים) פתאום מקבל תשומת לב של סבא וסבתא, זה משהו שגורם ללב להתרחב. יש להם סבלנות אין-קץ שלנו כבר נגמרה. יש להם זמן לשבת איתו שעות על הרצפה ולבנות מגדלים בלגו. 

פתאום הבית, שהיה שקט יחסית, התמלא באנרגיה אחרת, בשפה העברית שמתגלגלת בטבעיות, ובריחות של בישולים שלא היו פה הרבה זמן.

פרק 2: "מותר לדבר עברית ברחוב?" (ניפוץ מיתוסים)

ההורים שלי, כמו רוב הישראלים (וכמו שאני הייתי), ניזונים מהחדשות בארץ. ולפי החדשות, העולם הוא מקום עוין, מפחיד, ואוסטרליה מלאה באנשים שרק מחכים להניף דגל פלסטין ולהציק ליהודים (לא שאין פה. אני בונה את הסיפורת. שנייה!). הם הגיעו עם סט של חששות והנחיות פנימיות: "לא לדבר בקול רם בעברית", "לא ללבוש סממנים מזהים", "להיזהר".

לקח להם בדיוק 48 שעות להבין: לאף אחד לא אכפת. לפחות באיזור שאנחנו חיים בו בפרת' (וחשוב לי לסייג- אני יודע שהיו מקרים רבים בסידני ובמלבורן, והיה את האירוע הטרי והנורא בבונדיי, שגרם לכולנו לזעזוע עמוק ולפחד שזה יכול לקרות גם אצלנו.. ואני לא מזלזל בזה לרגע!), החוויה היומיומית שלנו היא של אדישות מבורכת. אנשים פה עסוקים מדי ביוקר המחיה, בפוטי (AFL) ובמזג האוויר. הסתובבנו בקניון, ישבנו בבתי קפה, דיברנו עברית בפארקים. אף אחד לא סובב את הראש. מקסימום, מישהו ניגש ושאל מאיפה המבטא, וכשענינו "ישראל", התגובה הייתה "אה, נייס, שמעתי שיש שם אחלה חופים" או "הייתי בקיבוץ בשנות ה-80". היה לי חשוב להראות להם את זה. להרגיע את החרדה הקיומית הזאת.

וזה מעלה נקודה רגישה ומורכבת, אולי אפילו נפיצה: יש אירוניה מסוימת בזה שהמשפחה בארץ דואגת לנו. כן, יש אנטישמיות בעולם. אבל כשאתה חי בישראל, אתה מוקף באיומים קיומיים פיזיים ומיידיים. טילים, פיגועים, מלחמות. האם המציאות שבה כולם מסביב מנסים, בפועל, להרוג אותך - היא לא הצורה הכי קיצונית של ״חוסר ביטחון״ או חלילה היא בעצמה ״אנטישמיות״?

התחושה שלי, ומה שההורים ראו במו עיניהם, היא שכאן, בבועה המנותקת של מערב אוסטרליה, אפשר לנשום. הגוף משתחרר מדריכות שלא ידענו שקיימת.

פרק 3: הביקורת הפולנית (והעלייה במשקל)

אמא שלי, שתחיה, הגיעה לא רק כסבתא, אלא גם על תקן "מבקרת המדינה מטעם האו"ם". המטרות הסמויות של הביקור:

• לוודא שאנחנו אוכלים טוב (ולא רק טוסטים ופסטה).
• לוודא שיש לנו חברים (ושאנחנו לא גלמודים).
• לוודא שלא רע לנו.

אז לגבי האוכל- נכשלתי וניצחתי בו זמנית. נכשלתי בשמירה על המשקל, כי אין, פשוט אין על האוכל של אמא שלי. פתאום המקרר, שבדרך כלל מכיל חלב, גבינה צהובה ושאריות של פסטה, הפך למעדניה. קציצות, מרקים, שניצלים טריים. חזרתי לאכול כמו חזיר, ונהניתי מכל רגע. זה טעם של בית שאי אפשר לשחזר בשום מסעדה.

אבל המבחן האמיתי היה החברתי. היה לה, וכמובן שגם לאבא שלי, חשוב לראות שאנחנו לא "לבד". אז עשינו הפקה. הזמנו חברים, עשינו ארוחה המונית עם הקהילה המאמצת שלנו. והיה בזה משהו מרגש. לראות את ההורים שלי משתלבים, צוחקים עם החברים החדשים שלנו, מבינים שיש פה רשת ביטחון אנושית. ראיתי את ההקלה פיזית בעיניים של אמא ואבא שלי כשהם הבינו שהם יכולה לחזור לישראל ולישון בשקט, כי יש מי שיביא לנו מרק אם נהיה חולים. עברנו את הביקורת בהצטיינות.

פרק 4: החיים עצמם (ג'ט לג, שגרה ודיסוננס)

אבל בואו לא נייפה את המציאות. ביקור הורים הוא לא רק ורוד ופסטורלי. הוא גם לוגיסטיקה מסובכת והתנגשות חזיתית בין שני עולמות זמן. הם הגיעו לחופשה. אנחנו רוצים לטייל איתם, להראות את הכל, לחוות. אבל אנחנו נמצאים בשגרת יום יום, בחיים עצמם. ג'וני צריך ללכת לגן (ומערכת החינוך לא עוצרת לכבוד סבא וסבתא), גדס צריכה ללמוד, ואני צריך לעבוד. זה יוצר דיסוננס. אנחנו רוצים "זמן איכות" ב-10 בבוקר ביום שלישי, ואני צריך להיות בישיבת זום. ללמוד לג'נגל בין הרצון להיות איתם, לארח אותם ולהראות להם את העולם, לבין המחויבויות של החיים החדשים (כל הטוב הזה לא משלם את עצמו) - זה אתגר. היו רגעים של חיכוך, של עייפות, של "אוף, רק רציתי לנוח".

אבל בסופי השבוע? פיצינו על הכל. חרשנו את העיר, נסענו לפארקים, ראינו קנגורו, שתינו קפה. יצרנו בנק של חוויות משותפות שהן רק שלנו, כאן באוסטרליה. על ביקורנו הראשון יחד איתם במרגרט ריבר (Margs) עוד ארחיב בהקדם.

סיכום: השקט הרועש שאחרי

ואז מגיע היום הזה. היום שבו הם אורזים את המזוודות. הפעם הן לא מלאות בחטיפים, אלא במזכרות אוסטרליות, מתנות לנכדים האחרים, ובעיקר - בהמון געגוע מראש. הנסיעה לשדה התעופה. החיבוק האחרון ליד הדרכונים. הדמעות בעיניים של אמא, המבט המחבק של אבא. הפרידה מג'וני, שעדיין לא מבין שהם לא יחזרו מחר בבוקר.

הנסיעה חזרה הביתה מהשדה היא הנסיעה השקטה ביותר בעולם. אתה נכנס לבית, והוא מרגיש ריק. פתאום הצעצועים מסודרים מדי. פתאום אין ריח של בישולים. פתאום שוב אין סבא וסבתא במרחק נגיעה. הם נכנסים חזרה למסכים. לוואטסאפ. לשיחות וידאו.

הביקור הזה היה זריקת אנרגיה מטורפת, בוסט של אהבה, אבל הוא גם הציב מראה ענקית מול הפנים שלנו: זה המחיר. זה המרחק. ועדיין, הידיעה שהם היו פה, שהם ראו, שהם חוו, שהם יכולים לעצום עיניים ולדמיין בדיוק איפה אנחנו יושבים ואיפה ג'וני משחק - הופכת את המרחק לקצת יותר קרוב.

עד הפוסט הבא, 

No worries. All good. Too good. (אבל מתגעגעים).