בלוג 26: אבא/אמא נסע/ה למדבר: על מכרות, סירות, ותרבות ה-FIFO של פרת'

אם תפתחו מפה של אוסטרליה (ותעשו זום-אאוט, כי אחרת לא תבינו את הפרופורציות), תראו שפרת' יושבת לבדה על הקצה המערבי של היבשת. מסביבה יש בעיקר אוקיינוס עצום מצד אחד, ומדבר אינסופי ואדום מהצד השני. על פניו, עיר מבודדת כזאת הייתה אמורה להיות עיירת דייגים מנומנמת. אבל המציאות היא שפרת' היא אחת הערים העשירות והמפותחות בעולם. למה? התשובה נמצאת עמוק מתחת לאדמה האדומה הזאת: ברזל, זהב, גז, וליתיום. ברוכים הבאים לכלכלת המכרות של מערב אוסטרליה, ולתופעה החברתית הכי מעניינת שנגזרת ממנה: תרבות ה-FIFO.

פרק 1: מה זה לעזאזל FIFO? (או: לטוס לעבודה ולחזור בעוד שבועיים)

FIFO זה ראשי תיבות של Fly-In Fly-Out (לי זה העלה זכרונות מהקורס מבוא לחשבונאות- אז אמסור ד״ש חמה לפרופ׳ גור מושיוב). בכל מקרה, חזרה לענייננו. כיוון שהמכרות נמצאים באמצע שום מקום (אזורים כמו ה-Pilbara, שהם במרחק של אלפי קילומטרים מפרת'), אי אפשר לנסוע לשם בבוקר ולחזור בערב. אז מה עושים? מטיסים את העובדים. חלק עצום מהגברים (וגם לא מעט נשים) בפרת' עובדים בשיטה הזו. הם קמים בבוקר, לובשים את חולצת העבודה הזוהרת שלהם (High-Vis), נוסעים לטרמינל ייעודי בנמל התעופה של פרת', עולים על מטוס לאמצע המדבר, ועובדים שם משמרות של 8-12 שעות ביום, בחום של 45 מעלות.

הם חיים במחנות שנקראים "Camps", שאוכלים בהם בחדרי אוכל ענקיים ויושבים בחדר קטן עם מזגן ופלייסטיישן. אחרי שבועיים (או שלושה, או שמונה ימים - יש המון סוגי משמרות שנקראים "Rosters"), הם עולים על מטוס חזרה הביתה לשבוע של חופש מוחלט.

פרק 2: הכסף הגדול ו"תסמונת יום שלישי בצהריים"

למה שמישהו יעשה לעצמו את זה? התשובה קצרה ופשוטה: ארגזים של כסף. בת 22 שרק סיימה תיכון ויודעת לנהוג במשאית עפר ענקית, יכולה להרוויח במכרות סכומים שרופא מתחיל בישראל יכול רק לחלום עליהם. אנחנו מדברים על משכורות שמתחילות ב-120 אלף דולר בשנה לתפקידים הכי בסיסיים, ומטפסות צפונה מהר מאוד. וכשיש לך המון כסף, וחצי מהזמן אתה בחופש מוחלט (מה שנקרא פה R&R - Rest and Recovery), נוצרת תופעה חברתית לא הכי שגרתית. זוכרים שסיפרתי לכם בפוסטים הקודמים על האובססיה לג'יפים משופרים ולסירות שגדולות יותר מהבית? ה-FIFO מסביר את הכל. העיר הזאת מפוצצת בכסף נזיל של אנשים שעובדים קשה ורוצים לפצות את עצמם.

וזה מוביל ל"תסמונת יום שלישי בצהריים". אתה הולך לפאב השכונתי ביום שלישי ב-11:30 בבוקר (כי לקחת יום חופש או שאתה סתם עובד מהבית), ורואה קבוצות של גברים/נשים מקועקעים, חסונים, שותים פיינטים של בירה כאילו מחר סוף העולם. בהתחלה חשבתי שיש פה אבטלה סמויה מטורפת. אחר כך הבנתי: זה ה-FIFO. בשבילם, יום שלישי בבוקר זה יום שישי בערב. הם הרגע חזרו משבועיים במדבר, והם הולכים לחגוג את החיים.

פרק 3: "אלמנות" ה-FIFO (ומילואים על סטרואידים)

אבל מאחורי הכסף והסירות, יש מחיר משפחתי לא פשוט. כשהתחלנו לקחת את ג'וני לגן ולפארקים, שמנו לב שמשהו מוזר קורה: יש המון הורים שמתפעלים את החיים לבד. ההורה השני פשוט, איך נאמר.. לא תמיד שם. איך זה נראה בפועל? שבועיים אמא/אבא מנהל/ת את הבית לבד/ה. אמא/אבא חד-הורי לכל דבר ועניין. ואז, לשבוע אחד, ההורה השני חוזר. פתאום כולם בבית 24/7. הוא/היא רוצה לצאת, לפצות על הזמן האבוד, בזמן שההורה האחר רק רוצה קצת שקט ואולי ללכת לישון.

זה הזכיר לי מאוד את הדינמיקה של אנשי קבע או משרתות מילואים בארץ. הניתוק, החזרה, הקושי להשתלב חזרה בשגרה של הבית. רק שכאן, זה לא למען ביטחון המדינה- זה למען חשבון הבנק, וזה לא נגמר אחרי מלחמה או בגיל 45, זו קריירה של עשרות שנים. הקושי הרגשי הזה, השבריריות הזו של משפחות שמתראות חצי מהזמן, היא נושא שיחה קבוע בגינות השעשועים פה.

פרק 4: סטירת הלחי של האגו הישראלי

אני אהיה כן. יש פה משהו שנותן קצת סטירת לחי לאגו שלנו כישראלים. בישראל, אנחנו גדלים על המנטרה שאם תלמד קשה, תעשה תואר ראשון, אולי תואר שני, ותעבוד בהייטק או ברפואה- אתה תהיה "מלך העולם". אתה תרוויח הכי טוב, אתה תהיה האליטה הכלכלית. באוסטרליה? הטרקטוריסט מרוויח יותר ממני. ולפעמים מהרופא. ומעורך הדין.

יש פה כבוד (וגמול כלכלי פסיכי) לעבודת כפיים (Trades). אנשים שמוכנים ללכלך את הידיים, לטוס למדבר ולקרוע את התחת, מקבלים את התגמול הכי גבוה בחברה. זה שינוי פאזה מחשבתי מטורף. פתאום התואר האקדמי שלך לא מרשים אף אחד כשבפאב יושב מולך בחור בן 25 שקנה עכשיו בית שלישי להשקעה כי הוא מתקן צנרת בקידוחי גז. זה גורם לך להעריך מחדש מהי "הצלחה", ולפעמים, כשאתה יושב מול עוד אקסל מתיש בעבודה, אתה שואל את עצמך: "אולי הייתי צריך להוציא רישיון למלגזה במקום תואר?!".

סיכום: הבועה שמממנת את הבועה

תרבות ה-FIFO היא מנוע הצמיחה של המקום הזה. בסופו של דבר, הכסף שיוצא מהאדמה האדומה של צפון המדינה, הוא הכסף שמתחזק את הפארקים המטורפים שיש לנו פה, את בתי הקפה המעוצבים, ואת רמת החיים הבלתי נתפסת של מערב אוסטרליה. אז כן, זה מוזר לראות אנשים שותים בירה בשלישי בבוקר, וזה קורע לב לחשוב על הילדים שלא רואים את אבא/אמא חצי חודש, אבל בלי החבר'ה האלה בחולצות הזוהרות - ה"גן עדן" הזה שנקרא פרת', כנראה לא היה קיים.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.