בלוג 35: חגיגת הכלום (או: איך האוסטרלים המציאו לעצמם ימי חופש יש מאין)

ישראלים אוהבים חגים. יש לנו חגים שמחים, יש לנו חגים עצובים, יש לנו חגים שבהם צמים, וחגים שבהם אוכלים פחמימות עד דום לב. אבל לכל חג יש סיבה מהותית. סיבה היסטורית, דתית, או מסורתית שנידונה אלפי שנים. מישהו ניסה להרוג אותנו, לא הצליח? יופי, בואו נאכל משהו ונצא לחופש.

כשעברנו לאוסטרליה, גיליתי שגם פה אוהבים חגים (Public Holidays). אבל הסיבות? בואו נגיד שהם הרבה, הרבה פחות מחמירים איתן. האוסטרלים הבינו משהו שאנחנו, עם כל ההיסטוריה הכבדה שלנו, פספסנו: לא צריך את נס פך השמן בשביל יום חופש. צריך רק תירוץ. והם הפכו את המרדף אחרי ה"סוף שבוע הארוך" (Long Weekend) לאמנות של ממש.

הנה סקירה של חגיגת ה"כלום" האוסטרלית, המלכודות שבה, ואיך הם פיצחו את השיטה.

פרק 1: יום ההולדת (הפיקטיבי) של המלך והפילוג הלאומי

באוסטרליה יש יום חופש לאומי לכבוד יום ההולדת של המונרך הבריטי. פעם זו הייתה המלכה אליזבת', עכשיו זה המלך צ'ארלס. קוראים לזה "The King's Birthday". הכל טוב ויפה, מחווה יפה לאימפריה הבריטית. עד שאתה בודק בגוגל מתי צ'ארלס באמת נולד (בנובמבר), ואז בודק מתי חוגגים את יום ההולדת שלו במערב אוסטרליה (ספטמבר).

"רגע!" שאלתי את הקולגה בעבודה, "למה חוגגים לו חודשיים לפני הזמן?". התשובה שקיבלתי היא שיא הפרקטיקה האוסטרלית: "Mate, it’s just a better time for a long weekend". הם פשוט הסתכלו על לוח השנה, ראו שיש להם חור בלי מספיק חופשים בספטמבר, ואמרו לצ'ארלס: "שמע אחשלו, אנחנו נחגוג לך עכשיו. אין פה קודש, יש פה רצון ללכת לים ביום שני".

אבל פה נכנס הטוויסט ההזוי באמת. אם תתקשרו לחבר בסידני או מלבורן (בצד המזרחי) בספטמבר כדי לאחל לו חופש נעים, הוא יגיד לכם שהוא בעבודה. מסתבר שבאוסטרליה, כל סטייט (מדינה/מחוז) חוגגת את אותו החג... בתאריך אחר! המזרח חוגג למלך ביוני, קווינסלנד באוקטובר, ואנחנו בספטמבר.

מה התיאוריה שלי לזה? לדעתי, אוסטרליה היא לא באמת מדינה אחת. היא אוסף של שש קבוצות כדורגל גדולות ששונאות אחת את השנייה, והם פשוט קבעו את החגים ככה שהפגרות של ה-AFL (ליגת הפוטי) יסתדרו להם. או שזו סתם מזימה מרושעת כדי לשבש ישיבות זום פנים-ארציות: חצי מהצוות בחוף, חצי במשרד, ואף אחד לא יודע למי יש יום הולדת.

פרק 2: החג שהוא אך ורק על שמנו (WA Day)

אם כבר מדברים על פילוג, אי אפשר שלא להרחיב על החג הכי קונספטואלי שיש פה: WA Day (יום מערב אוסטרליה). מערב אוסטרליה היא הסטייט הגדולה ביותר פיזית, אבל הכי מבודדת. וכיאה לאנשים שמבודדים משאר העולם (ומשאר היבשת), הם פיתחו פטריוטיזם מקומי שעולה על גדותיו. כדי לחגוג את העובדה המדהימה הזו – שהם קיימים, שהם עשירים ממכרות, ושהם לא חיים במלבורן – הם המציאו חג.

הוא נופל ביום שני הראשון של יוני. מה המנהגים של החג הזה? האם עומדים בצפירה? האם קוראים מגילה על מייסדי פרת'? ממש לא. פשוט לא הולכים לעבודה. העירייה מארגנת פסטיבל עם הופעות חיות, זיקוקים, ומשאיות אוכל (Food Trucks) על גדות נהר הסוואן. כולם מגיעים עם מחצלות, שותים בירה, וטופחים לעצמם על השכם שהם חיים ב-WA. זה חג על טהרת ה"איזה כיף לנו לגור פה".

פרק 3: הטריק הגאוני ("In Lieu") וקנס ימי השני של ההורים

אבל הפיצ'ר הכי מתקדם של מערכת החוקים האוסטרלית הוא מושג שנקרא "In Lieu" (במקום). בישראל, כולם מכירים את הדיכאון שמלווה לגילוי שיום כיפור או שבועות "נפלו על שבת". אתה מרגיש שגנבו לך יום חופש מהחיים. באוסטרליה לא מוכנים לקבל את גזירת הגורל הזאת. אם חג רשמי נופל על יום שבת או ראשון... הממשלה פשוט מזיזה את החופש ליום שני! קוראים לזה "Holiday in lieu". האזרח האוסטרלי לא יפסיד יום חופש בתשלום לעולם.

על פניו? גאונות טהורה. אבל פה נכנסת מלכודת האכזריות של ההורים לילדים קטנים. בגלל שרוב החגים (ואלו שמוזזים) נופלים על יום שני, היום הזה הופך ליום המקולל ביותר לרשום בו את הילד לגן (Daycare).

הרי איך השיטה פה עובדת? אתה משלם על ימים קבועים מראש. ואם יש חג ציבורי והגן סגור? אתה עדיין משלם! אתה קם בבוקר של "חג", מגלה שאין מסגרת לג'וני, אתה זה שצריך להעסיק אותו מהבוקר עד הערב, ובמקביל - אתה מקבל חשבונית של איזה 140 דולר מהגן על היום הזה. על מה אני משלם?! על זה שהמגלשה בחצר של הגן נחה היום?! זה המס הישראלי/אוסטרלי הלא-כתוב: הטיפ הכי חשוב למהגר שמגיע לפרת' הוא לעולם, אבל לעולם, לא לרשום את הילד לגן בימי שני. זה פשוט לזרוק כסף לפח של המלך צ'ארלס.

פרק 4: אימת ה"תוספת חג" (Surcharge)

עוד תופעה שקורית בימי חופש האלה היא שברגע שיש Long Weekend, העיר פרת' פשוט מתרוקנת. חצי מיליון איש מחברים את הקרוואנים שלהם (The Grey Nomads בפעולה), קושרים את הסירות, ובורחים מהעיר לצפון או לדרום.

אם החלטת להישאר בעיר ולהתפנק על בית קפה או פאב, אתה תגלה את המושג "Public Holiday Surcharge" (תוספת חג). רוב העסקים שפתוחים בחגים גובים תוספת אוטומטית של 10% עד 15% על כל החשבון. למה? כי החוק מחייב אותם לשלם לעובדים שלהם משכורת כפולה (Penalty rates) ביום הזה. אז אתה, הלקוח, מממן את זה. פתאום, הקפה שלך והבירה עולים כמו ארוחת בוקר.

פרק 5: הצעת החוק שלי- חגים שבאמת חסרים פה

אם האוסטרלים ממציאים חגים כל כך בקלות, ואם כל מדינה יכול לחגוג מתי שבא לה, יש לי כמה הצעות לחגים ציבוריים חדשים שלדעתי לגמרי מצדיקים Long Weekend (ואני מתכוון לשלוח את זה לראש הממשלה אלבניזי מחר בבוקר):

• "יום ההתאוששות מהפוטבול" (Post-AFL Grand Final Day): ביום ראשון שאחרי גמר הפוטי הגדול, חצי מהמדינה גם ככה קמה עם הנגאובר קליני ודיכאון קיומי או אופוריה מוגזמת. אף אחד לא באמת עובד ביום שני הזה. אפילו בסטייט של ויקטוריה (מלבורן) נותנים יום חופש בשישי שלפני הגמר. אז למה לא לתת את שני כחופש לאומי להתאוששות הכבד? זה רק עניין של בטיחות בעבודה.
• "חג סיום עונת המגפיי" (Magpie Survival Day): בסוף נובמבר, כשהציפורים הפסיכוטיות האלה (מגפייז) מסיימות את עונת הקינון שלהן ומפסיקות לצלול לאנשים על הקרקפת בפארק, המדינה צריכה לחגוג. אנחנו צריכים יום חופש שבו כולנו נצא לרחובות בלי קסדות, נזרוק את האזיקונים לאוויר, וננשום לרווחה ששרדנו עוד אביב. זה הרבה יותר הרואי מיום הולדת של מלך שיושב בלונדון.
• "יום ה-Bunnings Sausage Sizzle": אם נקניקייה בלחמנייה מחוץ לחנות כלי עבודה היא גם ככה דת לאומית, למה לא לתת לזה חג רשמי? יום שני הראשון של אוגוסט, כל המדינה בחופש, כולם מקבלים שובר לנקניקייה בחינם, ומי שיודע לבנות מדף איקאה עד הסוף בלי להישאר עם ברגים עודפים מקבל גם תואר אבירות.

ואני יותר מאשמח לשמוע על עוד חגים שעולים לכם לראש לפני שאני שולח את זה לרוה״מ.

סיכום: ללמוד לנוח בלי תירוץ

בהתחלה, כישראלי מותנה-לחץ, ימי החופש האלה נראו לי כמו הגזמה פראית. אבל לאט לאט, כמו הרבה דברים פה, אתה מבין את ההיגיון העמוק. האוסטרלים הבינו שמנוחה היא לא מותרות, והיא לא חייבת להיות מלווה במלחמות, צומות או קריאת הגדה. מותר פשוט... לנוח. מותר שהמדינה תדאג שלא תפסיד את הסופ"ש שלך בגלל לוח שנה גרוע.

אז אני אולי משלם לגן על ימים שג'וני יושב איתי בבית, ואולי משלם 15% יותר על קפה ביום שני, אבל כשאני יושב על הדשא, עם בירה ביד, וחוגג משהו שאני בכלל לא מבין מהו- אני יודע שמצאתי את המקום הנכון להיות בו.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.