בלוג 36: מלחמת האזרחים של פרת': NOR מול SOR

כשאתה עובר לעיר חדשה בקצה השני של העולם, אחד הדברים הראשונים שאתה עושה זה לפתוח גוגל מפות ולנסות להבין איפה לעזאזל אתה הולך לגור. כשמסתכלים על המפה של פרת', רואים עיר שפרוסה על פני רצועת חוף אינסופית- היא נמתחת עשרות קילומטרים למעלה ועשרות קילומטרים למטה. אבל מה שבאמת מגדיר את העיר הזו, זו לא הבנייה ולא החופים. זה החיתוך הכחול הזה שעובר בדיוק באמצע: נהר הסוואן (Swan River).

על פניו? פסטורלי. ציורי. פשוט עיר עם נהר באמצע, כמו לונדון עם התמזה, פריז עם הדנובה או תל אביב עם הירקון (טוב, אולי הירקון זו לא הדוגמה הכי רומנטית).

המציאות? הנהר הזה הוא לא סתם גוף מים. הנהר הזה הוא חומת ברלין השקופה של מערב אוסטרליה. הוא מחלק את האוכלוסייה לשני שבטים יריבים, שלא מתערבבים, לא מבינים אחד את השני, ומתייחסים לחציית הגשר כאל מבצע צבאי מסוכן מעבר לקווי האויב. ברוכים הבאים למלחמת האזרחים הקומית של פרת': NOR - North of the River מול SOR - South of the River (ד״ש ללירון, אלון ואסף)

פרק 1: קווי ההפרדה (איפה אתה על המפה, מייט?)

השאלה השנייה שאוסטרלי מקומי ישאל אותך, מיד אחרי "איך קוראים לך?" ו"איך ההתרשמות שלך מהמזג אוויר?", היא "איפה אתה גר?". וכשאתה עונה, אתה יכול ממש לשמוע את גלגלי המוח שלו זזים ומקטלגים אותך אוטומטית לאחד משני המחנות. אנחנו, כזכור, בחרנו לגור בפדבורי (Padbury). כלומר, עמוק בטריטוריה של ה-NOR (צפון לנהר). מבחינת תושבי הצפון, הצפון הוא מרכז היקום. פה נמצאים החופים הלבנים, מרכזי הקניות המעולים (כמו Joondalup ו-Karrinyup), ופה השמש כנראה זורחת חזק יותר. הצפון הוא אזור נוחות פרברי מושלם.

אבל מה קורה בדרום? מבחינת השכן הצפוני שלי, הדרום יכול להיות באותה מידה ממוקם בממד אחר. אין לו שום מושג מה קורה שם. אם תשאל אותו על מסעדה טובה בפרמנטל (Fremantle, הלב התרבותי של הדרום), הוא יסתכל עליך במבט מזוגג ויגיד: "Freo? Mate, I haven’t been down there since 2018". הם מתייחסים לדרום כמו אל יבשת אחרת. אנשים גרים באותה עיר, משלמים את אותם מיסים, אבל מתנהגים כאילו מפריד ביניהם אוקיינוס רוחש כרישים (אוקיי, טכנית יש פה כרישים, אבל לרוב זה בים, לא בנהר).

פרק 2: טינדר מעבר לקווי האויב (קשר לונג-דיסטנס)

כדי להבין עד כמה השסע הזה עמוק, מספיק לדבר עם רווקים מקומיים בפינת הקפה בעבודה. תארו לכם בחור אוסטרלי צעיר מהצפון יושב בערב וגולש בטינדר. פתאום הוא רואה בחורה. היא מהממת, אוהבת כלבים, יש לה טנדר משופר עם שנורקל, והיא אוהדת את קבוצת ה-AFL הנכונה. אשת חלומותיו. ואז הוא גולש למטה בפרופיל שלה ורואה את הכתובת: "Cockburn" (פרבר דרומי מוכר, שאגב, מבוטא "קו-בורן", לא כמו שזה נכתב, כדי לא להביך אף אחד). הוא עוצר. הוא נאנח. הוא עושה לה סווייפ שמאלה.

למה? "אחי, היא SOR", הוא יסביר לי למחרת בשיא הרצינות. "זה קשר לונג-דיסטנס. אני לא נוסע 35 דקות בשביל דייט ראשון. ואם נרצה לשתות בירה? אובר (Uber) חזרה הביתה מעבר לנהר יעלה לי כמו טיסה לבאלי. עזוב, אולי ניפגש פעם בשנה בחגים אם המשפחות שלנו יעשו פיקניק משותף בעיר". המרחק בין הצפון לדרום הוא אולי 25-30 קילומטר, אבל מבחינה פסיכולוגית, זה דורש ויזת הגירה. זוגות מעורבים של NOR ו-SOR נחשבים פה לסיפורי רומיאו ויוליה מודרניים (לפחות זה מה שריקי מהמשרד שלי מספר).

פרק 3: הסטריאוטיפים (הבורגנים מצפון מול ההיפסטרים מדרום)

כמו בכל פילוג גיאוגרפי, לכל צד יש את הסטריאוטיפים המומצאים (והמבוססים) שלו. אם תשאל מישהו מהדרום על תושבי הצפון, הוא יגיד לך שאנחנו חבורה של בורגנים משעממים ונובורישים. הוא יטען שאנחנו גרים בבתים שטוחים זהים (הוא לא כ״כ טועה), מקפידים לגזום את הדשא עם סרגל, נוהגים ברכבי SUV לבנים ונוצצים למרות שהשטח הכי מאתגר שאנחנו רואים זה הפסי האטה ליד הגן, ושפסגת התרבות שלנו ביום שבת היא לקנות לאטה בקניון.

ואם תשאל מישהו מהצפון על תושבי הדרום? הוא יגיד לך שהדרום (ובמיוחד אזור פרמנטל) מפוצץ בהיפסטרים שהולכים יחפים לסופר. אמנים מובטלים ששותים קומבוצ'ה, אנשים שמייצרים לעצמם בירת קראפט ב-Shed, ומדברים איתך על קיימות ומחזור בזמן שהם רוכבים על אופני וינטג' משנות ה-70 עם סלסלה מקש.

האמת? שניהם די צודקים. יש הבדל אמיתי בווייב. הצפון באמת מרגיש יותר "פרברי-משפחתי-קלאסי", והדרום יותר "אלטרנטיבי-תעשייתי-משוחרר". כמשפחה נורמטיבית מצפון הנהר, אשכרה התחלנו להרגיש את ה"צפוניות" מחלחלת אלינו. אני מוצא את עצמי מתגונן ומסביר ש"פדבורי זו אחלה שכונה, יש לנו יופי של מאפייה ומרכז מסחרי שנראה כמו בקיבוץ״.

פרק 4: פרופורציות של ישראלי (או: "חבר'ה, כולה חציתי גשר!")

בואו נשים רגע דברים על השולחן. כדי לעבור מהצפון לדרום בפרת', אתה פשוט צריך לנסוע על הכביש המהיר (ה-Mitchell Freeway שיורד דרומה והופך ל-Kwinana Freeway), לחצות גשר מעל הנהר, ולהמשיך לנסוע (או לקחת את המעבורת- טיול מעולה עם הקטנטנים). אם אתה לא בשעת העומס בבוקר, זה לוקח בערך 20 דקות. 25 דקות מקסימום. בישראל, אנשים נוסעים מחיפה לתל אביב כל בוקר רק כדי להספיק להזמין ארוחת צהריים. אנשים נוסעים מראשון לציון להרצליה וישנים שעה וחצי בפקק באיילון בזמן שמישהו חותך אותם בנתיב המהיר ואופנוען מוריד להם מראה. בישראל, אם חבר אומר לי "בוא לקפה בכפר סבא" ואני בתל אביב, אני נכנס לאוטו, מקלל את משרד התחבורה בחסות מירי רקב, שומע פודקאסט שלם של שעתיים כמעט, אבל מגיע.

פה בפרת'? כשנסענו בשבת אחת לטייל בפרמנטל (הדרום העמוק!), וסיפרתי על זה ביום שני במשרד, הקולגות, וביניהם ריקרדו, הסתכלו עליי כאילו חזרתי הרגע ממסע הישרדות רגלי באמזונס. "Wow mate, you went all the way to Freo? How was the drive? Was the traffic bad?".

רציתי לתפוס אותם בכתפיים ולנער אותם. "חבר'ה! זה 25 דקות נסיעה! הרמזור לא התחלף פעמיים! הילד אפילו לא הספיק לסיים את הביסלי שלו מאחור ואנחנו כבר חנינו! איזה טראפיק?! היו שם שלושה רכבים שהאטו ל-80 קמ"ש (ד״ש לברוס ושילה), זה לא פקק, זו סתם התחשבות!".

הפרופורציות שלהם למרחק ול"פקקים" הן פסיכיות. בגלל שהחיים פה כל כך קלים והכל נגיש, הפסיכולוגיה של הנסיעה היא של עצלנות טהורה. הנהר מהווה גבול פסיכולוגי. אם זה מעבר לגשר- זה פשוט לא שווה את המאמץ. למה לנסוע 25 דקות לפאב בדרום כשיש לך 4 פאבים מצוינים במרחק 5 דקות מהבית? 

פרק 5: משא ומתן דיפלומטי על קפה

אז מה קורה כשיש לך חבר שגר בדרום (למשל, ישראלי אחר שעשה טעות והשתקע שם) ואתם רוצים להיפגש? מתחיל משא ומתן שדומה להסכמי שלום בינלאומיים. אף אחד לא רוצה לחצות את הנהר. אז הפתרון המקובל הוא "Meet halfway" (ניפגש באמצע). ואיפה זה האמצע? מרכז העיר. ה-CBD. המקום היחיד שבו צריך לשלם על חניה ושאין בו באמת וייב של סוף שבוע. אתה מוצא את עצמך מחפש באיזה בית קפה גנרי תשבו באמצע העיר, רק כדי שאף אחד מהצדדים לא ירגיש שהוא נסע יותר מדי.

סיכום: ג'ון סנואו (דמיינו את מילי בובי-בראון אומרת את זה עם המבטא) שומר על החומה

החיים בפרת' הם חיים בתוך בועה- אנחנו מבודדים משאר אוסטרליה, מבודדים מהעולם. אבל מסתבר שגם בתוך הבועה הזאת, המקומיים מצאו דרך לבנות לעצמם תת-בועות קטנות ונוחות.

אבל אתם יודעים מה הכי גרוע? שזה מדבק. בשנה ומשהו שלנו פה, אני קולט איך המוח הישראלי התזזיתי שלי, זה שהיה רגיל לחרוש את הארץ בשישי-שבת, מתחיל להיכנע לגיאוגרפיה המקומית. כשמישהו מציע שניסע בשבת בבוקר לאיזה שוק איכרים מיוחד בדרום, אני מסתכל על המפה, רואה שזה 35 דקות נסיעה, ומוצא את עצמי אומר: "אההה... זה SOR. למי יש כוח לחצות את הגשר עכשיו? זה דורש התארגנות של מבצע צבאי. אולי נחפש משהו בג'ונדאלופ? זה פה קל"ב".

באותו רגע הבנתי: נפלתי. המערכת האוסטרלית ניצחה אותי. הפכתי ל"איש הצפון" (Northerner) אמיתי. כמו ג'ון סנואו מ"משחקי הכס", אני עומד על החומה (גשר ה-Narrows) ומסרב לרדת דרומה אל הפראיים (למרות שלפראיים יש אחלה בירות בפרמנטל, חייב להודות).

אז אם אתם צריכים אותי, אני בצפון. 

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.