בלוג 38: תסמונת השולחן הריק, המבורגר סגול ובירה מהאוטו (או: למה אני עובד אצל המלצר?)

בישראל, ללכת למסעדה או לפאב זה טקס חברתי שיש לו חוקים מאוד ברורים והיררכיה נוקשה. אתה נכנס, מארחת עם אוזנייה מושיבה אותך, ומאותו רגע- אתה ״המלך״. אתה מרים יד באצבע מורה מתוחה, עושה קשר עין עם המלצר, וזורק לחלל האוויר את ה-"אחי, אפשר תפריט?". במהלך הארוחה אנשים יכולים לדרוש מהצוות דברים כאילו שהם עובדים אצלכם ("אחי, אפשר עוד מפיות בבקשה?", "אחי, יש מצב להחליף לשולחן שפונה לכיוון האור שמש החשוף?", "אחי, המזגן נופל לי בדיוק על העורף"). ובסוף? בסוף מתנהל טקס סיום מפואר שכולל נפנוף אצבע באוויר בצורת חתימה דמיונית, ציפייה דרוכה לחשבון שמגיע בקופסת עץ, התחשבנות קטנונית של 4 אנשים על הטיפ, ותהייה בקול רם אם חייבו על לחם הבית.

ואז עברנו לאוסטרליה. 

חמושים בביטחון של ישראלים שיודעים "איך יוצאים לבלות", נכנסנו לפאב המקומי (Tavern) בפעם הראשונה. התיישבנו בשולחן, סידרנו את הילד, שילבנו ידיים, וחיכינו. 

וחיכינו.

וחיכינו עוד קצת. 

פרק 1: ההמתנה המביכה (או: תקום, יא פדלאה)

אחרי 20 דקות של ישיבה מול שולחן עץ ריק, התחלתי לפתח פרנויות. "למה אף אחד לא ניגש אלינו?", שאלתי את גדס בלחץ. "אולי הם קלטו את המבטא ויודעים שאנחנו ישראלים והם ממש אבל ממש אנטישמים? אולי המקום בכלל סגור לאירוע ואנחנו פשוט יושבים פה בלי רשות?". עשיתי פרצופים למלצרים שעברו עם מגשים, ניסיתי את מבט ה"סליחה, נראה לי ששכחו אותנו", אבל הם פשוט חלפו על פנינו בחיוך אוסטרלי אדיש וזרקו "G'day!". 

ואז קלטתי את השלט הקטן והמרושע מעל הבר: Please Order at the Counter (נא להזמין בקופה).

מסתבר שבאוסטרליה, הלקוח עובד אצל המסעדה. אתה נכנס, מוצא לעצמך שולחן (בפאב לרוב אף אחד לא יושיב אותך, תסתדר), לוקח תפריט שמרוח בקטשופ מהבר, קם, הולך לקופה, עומד בתור, מזמין את האוכל, ומשלם מראש. המלצר? התפקיד שלו מסתכם בלהביא לך את הצלחת מהמטבח, לשאול "How's your day going, mate?", ולהיעלם. אין פינוקים, אין "אחי אפשר עוד רטבים", אין שירות לשולחן, ואין למי להתבכיין שההמבורגר שלך עשוי מדי. אתה ואלוהים.

פרק 2: מבחן הזיכרון (והגאונות של הורים שרוצים לברוח)

השיטה הזו מביאה איתה אתגר קוגניטיבי מורכב: מבחן מספר השולחן. כדי שידעו לאן להביא את האוכל במפלצת של 300 איש, אתה חייב לדעת מה מספר השולחן שבחרת. אתה קם, מסתכל על הפחית הקטנה שמוסמרת לשולחן ומשנן: "שולחן 42". אתה צועד לעבר הבר, בדרך מישהו נתקע בך עם פיינט בירה, אתה מסתכל ומנסה להבין מה הולך במשחק פוטי שמשודר על מסך ענק, ג'וני מושך לך במכנס כי הוא רוצה צ'יפס, אתה מגיע לעובדת בדלפק, היא מחייכת ושואלת: "Table number?".

המוח שלי נמחק לחלוטין. 42? 24? 71? בסוף אני מוצא את עצמי מסתובב, מחפש את גדס בהמון, מצביע לכיוון הכללי של החלון ואומר: "The one with the screaming toddler and the lady looking at other people getting ready to say sorry".

מעבר לזיכרון, יש פה פער פסיכולוגי. לשלם לפני שאכלת מרגיש למוח הישראלי כמו תבוסה. ומה אם ארצה להזמין עוד בירה באמצע? ומה אם יתחשק לי קינוח? האם אני צריך לקום מחדש, לעשות את "הליכת הבושה" לקופה, ולגהץ שוב את האשראי על עוגת שוקולד ב-12 דולר? כן. בדיוק ככה. הקונספט של "לשבת, לזרום ולהוסיף עוד מנה תוך כדי" פשוט לא קיים פה. כל גחמה קולינרית דורשת קימה פיזית והעברת כרטיס.

אבל... (ופה אני הולך להפתיע חלק מהאנשים): אני מת על זה. תמיד אהבתי את הקונספט וקיוויתי שיגיע לישראל. למעשה, אני חושב שזו המצאת המאה, במיוחד להורים. למה? כי כשהארוחה מסתיימת, או כשג'וני מחליט שנגמרה לו הסבלנות והוא מתחיל לפרק את המלחייה ולהעיף צ'יפס על הרצפה- אני לא צריך להתחיל לחפש את המלצר, להילחם על קשר עין, לבקש חשבון, לחכות שיביא את המכונה, להקיש קוד ולחכות לקבלה. שילמתי מראש! 

ברגע שנשבר לנו (או שאנחנו רואים שהמסעדה בדרך להישבר), אנחנו פשוט קמים, לוקחים את הילד והולכים. כמו נינג'ות שסיימו את משימתן. שחרור מהיר, נטול בירוקרטיה, וחיתוך מגע לפני שהקטסטרופה מתחילה.

פרק 3: סלק בתוך המבורגר? (פשעי קולינריה חוקיים)

ואם כבר קמתי, עמדתי בתור והזמנתי את האוכל, בואו נדבר רגע על מה שמגיע בצלחת. האוכל בפאבים האוסטרליים נהדר (הבשר, כמובן, משובח), אבל יש להם שתי שריטות קולינריות לאומיות שאני עדיין מנסה לעכל:

1. הסלק בהמבורגר (Beetroot): האוסטרלים, בשיא הרצינות, משוכנעים שהמבורגר קלאסי (Aussie Style Burger) חייב, פשוט חייב, לכלול פרוסה עבה של סלק מקופסת שימורים. כן, סלק. מתוק-חמוץ, רטוב, נוטף מיץ סגול. אתה מזמין המבורגר, נותן ביס, ופתאום כל הלחמנייה נצבעת בוורוד זרחני, הידיים שלך נראות כאילו כרגע ביצעת ניתוח לב פתוח בלי כפפות, והבשר מקבל טעם של בורשט מרוכז. למה?! בשר, גבינה, עגבניה, בצל- עבדנו אלפי שנים כדי לזקק את השילוב הזה! מי קם בבוקר ואמר: "חסר לי פה משהו סגול, מתוק ומימי שילכלך לי את החולצה הלבנה וישבש את מרקם הבשר?".

2. מלח עוף (Chicken Salt): זו כבר אובססיה לאומית שראויה לפרס נובל. כשאתה מזמין צ'יפס פה, השאלה הראשונה תהיה: "Chicken salt or regular?". ה-Chicken Salt הוא אבקה צהבהבה-זריחנית, שלרוב מפוצצת במונוסודיום גלוטמט וקסם שחור, שאין בה שום זכר לעוף אמיתי, אבל יש לה טעם של ביסלי גריל שלקח סטרואידים. ובינינו? זה הדבר הכי טעים ומושחת בעולם. פעם אחת אתה אוכל את זה, וצ'יפס עם מלח רגיל פתאום נראה לך כמו אוכל של בית חולים.

פרק 4: ה-Drive-Thru של החיים (שיא העצלנות המבורכת)

אבל הנוחות האוסטרלית מגיעה לשיאה הבלתי מעורער כשזה קשור לקניית אלכוהול. בארץ, כשאתה רוצה לקנות ארגז בירה לסופ"ש, אתה הולך לסופרמרקט, מחפש עגלה, נכנס למעברים, מעמיס ארגז כבד, עומד בתור ארוך מאחורי מישהי שמתווכחת על קופון של שופרסל, וסוחב את זה לאוטו. פה? פה המציאו את ה-Bottle-O Drive Thru. מישהו באוסטרליה (כנראה גאון? שיכור? עצלן? הכל ביחד?) הבין שלצאת מהמזגן של האוטו לשמש האוסטרלית הקופחת רק כדי לקנות שתייה, זה פשע נגד האנושות. אז הם בנו האנגרים ענקיים לאלכוהול, שאתה פשוט נוסע לתוכם עם הרכב. 

אתה נוסע פנימה כמו במנהרת שטיפה, משני הצדדים שלך קירות עצומים של בירות, יינות ומשקאות קלים. אתה עוצר, פותח חלון, ואומר לבחור שעומד שם (שתמיד קוראים לו מאט או דארן): "G'day mate, can I grab a carton of Lager?". הוא מהנהן, מרים את הארגז, פותח לך את הבגאז', מכניס אותו פנימה, מעביר לך מסוף אשראי מהחלון, ואתה נוסע.

הרגליים שלי אפילו לא נגעו באספלט! זה שיא העצלנות. בהתחלה זה הרגיש לי כמעט לא מוסרי מרוב שזה קל. היום? אם אני צריך לקנות בירה ואני מגלה שאין חנות דרייב-ת'רו בסביבה, אני שוקל ברצינות את נחיצות האלכוהול לאותו ערב. סתם סתם.

פרק 5: הפיל השיכור שבפאב- הצד האפל של השתייה

אבל... אי אפשר לדבר על בירה מהחלון ופאבים עצומים, בלי לדבר על המחיר של כל הזמינות הזאת. תרבות האלכוהול באוסטרליה היא פיל עצום שיושב באמצע החדר. במדינה שבה מותר ורצוי לשתות בכל אירוע, בכל שעה, ובכל סיטואציה חברתית- הקו שבין "בילוי" ל"בעיה לאומית" מטשטש מהר מאוד. האלכוהוליזם באוסטרליה הוא סוג של מכת מדינה שקטה, או לפחות כזו שמנורמלת תרבותית לחלוטין. לראות גברים וגם נשים שותים בירה ב-11:00 בבוקר ביום שלישי (זוכרים את אנשי ה-FIFO מהמכרות?) זה לא מראה חריג.

השתייה היא החומר המסכך של החברה האוסטרלית- איתה חוגגים פרויקט בעבודה, איתה מסיימים משחק ספורט, איתה מנחמים אבלים, ואיתה סתם מעבירים את יום רביעי אחר הצהריים. כשישראלי שותה שלוש בירות, הוא שיכור שמחפש שווארמה פתוחה ושולח הודעות מביכות לאקסית. כשאוסטרלי שותה שלוש בירות, זה אומר שהוא הרגע סיים את ה"חימום" לפני שארוחת הערב בכלל התחילה. כמעט כל בילוי, חברות, או היכרות סובבת סביב השתייה, ולפעמים, כשאתה מסתכל מהצד בעיניים ישראליות טיפה יותר פיכחות, אתה מבין שהנוחות המטורפת הזאת (והתרבות שמקדשת את ה"פיינט") מגיעה עם מחיר חברתי ורפואי לא מבוטל. יש בזה משהו עצוב לראות איך מדינה שלמה מתמודדת עם לחצים של יום-יום דרך כוס בירה, במקום לדבר עליהם.

סיכום: מתרגלים לקום מהכיסא

אז למדתי לקום לקופה כדי להזמין לעצמי אוכל, למדתי להזמין צ'יפס רק עם אבקת הקסם הצהובה, ולמדתי להגיד למלצר "No beetroot, please" עם מבט קשוח כדי להציל את החולצה שלי מזירת רצח סגולה. יש משהו מאוד משחרר בהיעדר הפוזה במסעדות פה. אין מלצרים שמתחנפים בשביל טיפ (כי אין כמעט תרבות טיפים, המשכורות שלהם גבוהות מספיק), אין טקסים מעיקים של חלוקת החשבון בסוף הארוחה עם חברים ולחלק חשבון, ויש את היכולת המדהימה לקנות ארגז בירה ישר לתוך הבגאז' ולהרגיש כמו מלך היעילות.

אולי יום אחד בעתיד אלמד לאהוב גם את הסלק על ההמבורגר. (אין סיכוי. זה דוחה).

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.