בלוג 41: מתי הפסקנו לרצות לכבוש את העולם? (או: מחשבות על טייטלים, פריבילגיה והבחורה ההיא מ-Wix)

הגירה עושה משהו מוזר למוח. מעבר לצורך להתרגל לנהוג הפוך או להבין ש"חורף" פה זה קונספט יחסי, המעבר הפיזי מייצר גם איזושהי תזוזה פנימית. כשאתה מוציא את עצמך מתוך סיר הלחץ המוכר של הארץ ונוחת במקום שבו הקצב אחר לגמרי, דברים שפעם נראו לך כמו "אמיתות מוחלטות" מתחילים פתאום להיראות כמו הרגלים תרבותיים שאפשר לשאול עליהם שאלות.

אחת התהיות הכי גדולות שמלוות אותי מאז שעברנו לפרת', קשורה למילה אחת קטנה שמעסיקה אותנו הישראלים ללא הרף: הצלחה. מה זה אומר להצליח? מי מגדיר את זה? ואיך קרה שדווקא פה, מוקף באוסטרלים רגועים בכפכפים, התחלתי לשאול את עצמי שאלות על השאפתנות שלי עם עצמי? (להלן: פילוסופיה בגרוש, מאת ד״ר חן מור).

פרק 1: הבחורה מ-Wix שפיצחה את המטריקס

כדי להסביר את התהייה הזאת, אני צריך לקחת אתכם כמה שנים טובות אחורה. עבדתי אז ב-Wix. חברה סבבה (לדעתי לא להיט אבל מה אני מבין), תנאים של הייטקס, אווירה מדהימה, אבל התפקיד הספציפי שלי, בואו נגיד, לא היה "תפקיד חיי". זה היה תפקיד נחמד, נוח, אבל לא משהו שמשנה את פני האנושות או גורם לך לקום בבוקר עם אדרנלין של יזם. באחת משיחות המסדרון, דיברתי עם מישהי מהצוות. היא הסתכלה עליי ואמרה לי בשיא הכנות והשלווה: "תקשיב, מבחינתי זה החלום. עבודה חביבה בחברה עם תנאים טובים, שלא דורשת ממני יותר מדי. אני באה, עושה את העבודה שלי, והולכת הביתה לחיים שלי. לא צריכה יותר מזה".

אני זוכר שהסתכלתי עליה, והמוח הישראלי-הישגי שלי פשוט נכנס לקצר. לא הצלחתי להבין. מה זאת אומרת "לא צריכה יותר מזה"? איפה הדרייב? איפה הרצון לטרוף את העולם? מה עם להתקדם? מה עם אקזיטים, מה! מבחינתי, להשלים עם מקום שהוא "נוח וסביר" הרגיש כמו כניעה לבינוניות. אבל האמת? וזו אמת שלקח לי תקופה ארוכה, מורכבת ודי חשוכה של שחיקה פנימית (אותו משבר שעברתי בשנים אי אלו שהוביל ל-״1929״ שלי, להלן Chen's great depression) כדי להודות בה: קינאתי בה בטירוף.

לא קינאתי בבינוניות עצמה (אני עדיין מאמין גדול בלשאוף לאנשהו), קינאתי בשקט הנפשי שלה. קינאתי ביכולת שלה להרגיש שלמה עם המקום שלה בליווי חיוך. קינאתי בזה שהיא לא הייתה צריכה שה"טייטל" שלה בעבודה יגדיר את הערך שלה כאדם מול החברה.

פרק 2: לכבוש את העולם מול לכבוש את האי

ואז הגענו לאוסטרליה, ופתאום מצאתי את עצמי במדינה שלמה שמזכירה לי את אותה בחורה מוויקס. וזה גרם לי לחשוב הרבה על ההבדל בין השאיפות שלנו כישראלים, לשאיפות של המקומיים פה.

ישראל היא "סטארט-אפ ניישן". אנחנו מדינה קטנה, מוקפת אויבים, צפופה, ולחוצה. כדי להצליח בארץ, אתה מרגיש שאתה חייב לדחוף חזק יותר מכולם. והשאיפה שלנו כישראלים היא תמיד, משום מה, לכבוש את העולם. יזם ישראלי שפותח חברה, חולם מיד על השוק האמריקאי, על הנפקה בנאסד"ק, על למכור לגוגל. אנחנו לא חושבים ש״לכבוש את ישראל זה מספיק״ (אולי המילה לכבוש לא מתאימה פה? 😂). בקיצור, אנחנו חייבים להיות הכי גדולים, הכי גלובליים, הכי-הכי.

האוסטרלים? (וזו לפחות נקודת המבט שלי שאני חווה פה): הם רוצים קודם כל לכבוש את אוסטרליה.

הרי הם חיים על יבשת עצומה, עשירה, שיש בה הכל מהכל. מבחינתם, הצלחה היא לבנות עסק מקומי שעובד מעולה, שמפרנס משפחות, שמאפשר לך לקנות בית נחמד, לנסוע לחופשות עם הקרוואן, ולהחזיק סירה בחניה. אם העסק יגיע אחר כך לאמריקה? סבבה, בונוס. אבל זה לא הדרייב הקיומי שמניע אותם בבוקר. 

הם לא חסרי שאיפות, ממש לא! האוסטרלים עובדים קשה מאוד, מקימים חברות ענק, ומפתחים טכנולוגיות מדהימות. אבל השאיפות שלהם יודעות לחיות במקביל לחיים עצמם, ולא במקום החיים עצמם. הם רוצים להצליח, אבל הם לא מוכנים שההצלחה הזו תגזול להם את הברבי(קיו) של יום ראשון בצהריים. וזה הבדל תהומי.

פרק 3: וידוי של פריבילג

לכתוב את המחשבות האלה ולדבר על "להוריד הילוך" או "לחפש את השקט" שם אותי במקום שאני חייב להתייחס אליו בכנות: מקום של פריבילגיה. אני מסתכל על החיים שלנו פה, על הדרך שעשינו, ואני מבין שזה משהו שלא כל אחד יכול לעשות. הגירה, בין אם היא זמנית או קבועה, היא פרויקט אסטרונומי. גם מבחינה כלכלית (לשלם הון תועפות על ויזות, מעברים, לימודים, ו-Kmart), ובעיקר מבחינה מנטלית. להרים את החיים שלך ולהעביר אותם לקצה השני של כדור הארץ דורש משאבים נפשיים אדירים, דורש אומץ, דורש טמטום, ואת היכולת להתחיל שוב מאפס בלי רשת הביטחונות שהורגלת אליה. 

האם אני מרגיש פריבילג? כן, לחלוטין. האם הרווחתי את זה בעבודה קשה של שנים בארץ, בדם, יזע והרבה מאוד לחץ? גם כן. האם החיים, הנסיבות והאנשים שסביבי אפשרו לי את ההזדמנות הזו? חד משמעית. 

אני לא לוקח את זה כמובן מאליו לרגע. העובדה שיש לנו את האפשרות לעשות "זום-אאוט" מהמרדף הישראלי, לנשום רגע אוויר של אוקיינוס הודי, ולשאול את עצמנו איזה סוג של חיים אנחנו באמת רוצים לחיות- היא מתנה. ועם המתנה הזאת מגיעה האחריות לא לבזבז אותה על אותו הלחץ שניסינו לשחרר.

פרק 4: שאיפות גבוהות, דופק נמוך

אז האם הפכתי לבינוני פה? האם ויתרתי על החלומות שלי והתחלתי להסתפק במועט? ממש לא. מי שמכיר אותי יודע שהמוח שלי לא מפסיק לעבוד. אני עדיין מתכנן תוכניות גדולות, עדיין שואף הכי גבוה שאפשר, ועדיין רוצה להגיע להישגים מקצועיים ואישיים. אבל משהו בסיסי, כמעט כימי, השתנה בדרך שבה אני עושה את זה: המרדף הפך להיות אישי, ולא תרבותי.

בישראל, הרבה פעמים אתה רץ כי כולם סביבך רצים. אתה מרגיש שאם תעצור רגע לנשום, מישהו יעקוף אותך, ידרוס אותך, והרכבת תברח. הלחץ החברתי והכלכלי שם עליך סטופר בלתי נראה. אתה דוחף את עצמך לקצה כי האוויר עצמו, הקיום הישראלי, הוא לחוץ. 

פה, באוסטרליה, הסטופר הזה נתקע קצת. אני עדיין רץ, אבל אני עושה את זה בסביבה רגועה. על משטח דשא רך, ,תוך כדי משחק כדורת דשא (אל תשאלו) עם אוויר נקי. החרדה התחרותית שאפפה אותי בארץ התמתנה. למדתי שאפשר לעבוד קשה, שאפשר לרצות לבנות משהו גדול, בלי שהתהליך הזה יהיה מלווה בתחושה שאתה מאחר לאנשהו.

אני מרגיש שאני פחות צריך "להוכיח" את הערך שלי דרך הטייטל שלי. אני לא ממהר לשום מקום. הדחף להצליח מגיע עכשיו מבפנים, מתוך סקרנות ורצון אישי, ולא מתוך תחרות עם החברה שמסביב.

סיכום: להוריד הילוך, לא לכבות מנוע

ההגירה לאוסטרליה עשתה לי כיוון פרופורציות שלא ידעתי שאני צריך (הייתה לי תחושה כזו, אבל בואו, זה לא צעד קל). היא לימדה אותי שאפשר להיות שאפתן גם כשאתה נועל כפכפים. שאפשר לחלום בענק, אבל עדיין לדעת לחתוך ב-17:00 כדי לשחק עם ג'וני בחצר ולזרוק צעצוע לליזי. הבנתי שההישג הכי גדול שלי הוא לא איזו שורה נוצצת בקורות החיים שלי או אקזיט שעוד יבוא. ההישג הכי גדול הוא היכולת להסתכל היום על אותה בחורה מוויקס, זו שאמרה לי "אני באה, עושה את העבודה והולכת הביתה לחיות", ולהגיד לה: "וואלה, איזו מלכה את. נראה לי שאני מתחיל להבין מאיפה זה מגיע.. (כאילו.. קצת. אל תגזימי)".

אז אני אמשיך לעבוד על התוכניות הגדולות שלי (בתקווה שבקרוב תשמעו עליהם), ואולי יום אחד גם אכבוש את העולם (או לפחות את פרת'). אבל הפעם, אני אעשה את זה בלי לשכוח לעצור מדי פעם, להסתכל על השקיעה מעל האוקיינוס ההודי, ולנשום.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.

השיר בחסות אדל 2.0