בלוג 44: טירת הקרטון, תעלומת האבק ואיך למדתי לאהוב שטיחים (או: אדריכלות אוסטרלית למתחילים)

אחד הדברים שמפנטזים עליהם הכי הרבה כשעושים רילוקיישן לאוסטרליה, זה הבית. בישראל, רובנו רגילים לחיות בדירות 4 חדרים תלויות באוויר. הסטנדרט הישראלי כולל שכנים שאתה יודע בדיוק מתי הם מטגנים קציצות, מרפסת שמשקיפה ישירות לתוך הסלון של משפחת כהן ממול, ועד בית שרודף אחרייך כי ״לא שילמת על תיקון המעלית״, וכי שימי שכח לעדכן את הרשומה. לכן, בראש שלנו, "בית באוסטרליה" זו אחוזה. חצר ענקית, חדרי שינה בגודל של אולם ספורט, ומקום לכלב לרוץ עד שהאופק נגמר.

ואז אתה מגיע לפה, ושוכר את הבית הראשון שלך. ומהר מאוד אתה מגלה שהבית האוסטרלי הוא אכן מרווח ופרטי יותר, אבל הוא גם טומן בחובו כמה תעלומות פיזיקליות, אדריכליות וקיומיות שהמוח המזרח-תיכוני פשוט מסרב לפענח. 

פרק 1: תעלומת האבק הגדול (או: האם לאוסטרלים יש כיפת ברזל נגד לכלוך?)

אני אתחיל דווקא מהדבר הכי חיובי, מפתיע, וכמעט קסום בחיים בפרת'. בישראל, אבק הוא חבר משפחה. אין לו חוזה שכירות, אבל הוא גר איתך. אתה מנקה את התריסים, מעביר סמרטוט על המזנון, מסתובב שנייה להכין קפה- וכשאתה חוזר, הכל שוב מכוסה בשכבה אפורה בלתי נראית שהגיעה עם הרוח מהסהרה או מאתר תמ"א 38 סמוך. אנחנו חיים במאבק נצחי מול האבק, שהפך את ה"ספונג'ה" (להציף את הבית בים של מים, לגרוף החוצה ולגמור עם גב תפוס) לספורט לאומי. פה? פה קרה נס בקנה מידה תנ״כי. במפגש הראשון פה עם ישראלים- מישהו הזכיר שאין פה אבק. שהגיעה אחרי השיחה על ״האם הבאתם מגב איתכם״. חודש וחצי אחרי שעברנו לבית שלנו באדג׳ווטר (Edgewater), מגיע האינספקשן הראשון. אני וגדס הסתכלנו אחד על השנייה בחשדנות של סרטי ריגול. "תגידי", שאלתי אותה, "שאבת כבר את החדר ארונות?". היא ענתה שלא. אני נכנס, בוחן את הרצפה, הפאנלים, עדן החלון. כלום. נאדה. אפס. 

אני לא מבין את זה מדעית. אנחנו חיים בעיר שיושבת על קצה של מדבר אדום ואינסופי, ויש פה לפעמים רוחות מטורפות (ה"פרימנטל דוקטור" המפורסם), אבל אין פה אבק בתוך הבתים! זה להיט מטורף. זה מוריד את כמות הניקיונות בחצי. אולי האוסטרלים העבירו איזה חוק בפרלמנט שאוסר על האבק להיכנס לבתים בלי ויזה מתאימה, או שיש להם כיפת ברזל אטמוספרית נגד לכלוך. מה שזה לא יהיה- זו אחת הברכות הגדולות של ההגירה למערב אוסטרליה.

פרק 2: איך למדתי לאהוב שטיח מקיר לקיר

ומזל שאין פה אבק, כי זה מוביל אותנו לבחירה העיצובית הכי נפוצה והכי שנויה במחלוקת באוסטרליה: השטיח מקיר לקיר (Carpets). עבור הישראלי המצוי (זה שחייב להריח אקונומיקה כדי להרגיש נקי), שטיח מקיר לקיר הוא סיוט היגייני. המוח שלנו ישר צועק: "קרדית אבק הבית! אלרגיות! איך מנקים קיא של כלב מזה?!". כשהתחלנו לחפש בתים פה ראינו שכל חדרי השינה (ולפעמים אפילו הסלון) מרוצפים בשטיחים מקובעים לרצפה. איך עושים ספונג'ה? מה יקרה כשג'וני ימעך פה ביסקוויט פיירי-ברד עם חמאה? אבל חברים, אני מכה על חטא. אני עומד פה קבל עם ועדה (ביטוי שתמיד רציתי להשתמש בו) וחוזר בי. 

אחרי שנתיים וחצי פה, הגעתי למסקנה מרעישה: שטיח מקיר לקיר בחדר של ילד קטן... זה גאוני. זה בעצם להפוך את החדר לתא מרופד בבית משוגעים (בקטע טוב). כשג'וני רץ ונופל, הוא לא פוגש בלטה שוברת שיניים מגרניט פורצלן. הוא נופל על ענן רך וקופץ חזרה כמו נינג'ה. 

ובחורף? כשקמים מהמיטה בבוקר, הרגליים לא קופאות על קרמיקה קפואה. זה סבבה, זה חמים, וזה בולע רעשים ברמה שאתה לא שומע כל צעד של ליזי הכלבה בלילה (הסתייגות אחת: שטיח בפינת אוכל או בסלון זה עדיין פשע נגד האנושות ואני לא אקבל את זה לעולם. אבל בחדרי שינה/חדרי ילדים? אני מתחיל להיות טים-שטיח).

רק 3: טירת הקרטון ופרדוקס החורף (למה יוצא לגדס עשן מהפה בסלון?)

אז יש כאלה שחושבים שהשטיחים זה אחלה, אבל פה נגמרות המחמאות לבנייה האוסטרלית החדשה, כי עכשיו הגיע החורף. בואו נעשה רגע סדר: החורף במערב אוסטרליה הוא לא החורף הקפוא והאירופאי של החוף המזרחי (במלבורן למשל), והוא בטח לא הקיץ הנצחי של צפון היבשת. החורף פה הוא סופר נעים, משהו על הסקאלה שבין תל אביב לבנימינה. למעשה, כמו שכבר סיפרתי לכם, זו עונה מדהימה פה ואני אישית מת על מזג האוויר הזה.

אבל... רוב הבתים פה (הישנים והחדשים כאחד) נבנו תחת ההנחה המוטעית שאוסטרליה ממוקמת ישירות על השמש עצמה. סטנדרט הבידוד פה הוא, איך נגיד בעדינות? לא להיט. קבלנים אוסטרלים כנראה חושבים ש"בידוד" זו מילה גסה. הקירות (גם אם מתהדרים פה ב-Double brick) לא באמת שומרים על טמפרטורה.

עכשיו, גילוי נאות: אני בנאדם שחם לו. אני פחות סובל מקור, אז מבחינתי הכל סבבה. אבל עבור גדס (ושאר האנשים הנורמליים שגרים פה? ומעיין ביניהן- מוזמנים לקרוא פה עד כמה קר לה) מדובר בדיסוננס תרמי פסיכי שמפרק להם את המוח. גדס קמה בבוקר, והסלון מרגיש לה כמו חדר קירור של קצבייה. היא מתעטפת ב-Oodie (שמיכת הפליז הענקית שדיברנו עליה, שגם אני לובש, אבל נטו כי זה כיף ונוח, תתמודדו!), לובשת שני זוגות גרביים, חובשת כובע צמר, ו״מדליקה את התנור חימום רק כדי לא לאבד אצבעות״. היא מוכנה להישבע שיוצא לה עשן מהפה בתוך הבית.

ואז, היא פותחת את הדלת ויוצאת לגינה כדי לזרוק את הזבל... ומגלה שנעים! השמש זורחת ויש 18 מעלות בחוץ! ייתכן והבית האוסטרלי הוא פשוט מלכודת קור. הוא לוכד את הצינה של הלילה ושומר עליה בקנאות עד הצהריים. למדנו בדרך הקשה שהדרך הכי טובה להתחמם בחורף האוסטרלי היא פשוט... לצאת מהבית.

פרק 4: קונטרול C, קונטרול V (שעמום אדריכלי למתקדמים)

אבל עזבו את הבידוד, בואו נדבר על האסתטיקה. אוסטרליה היא יבשת עצומה. יש להם כל כך הרבה מקום, שאפשר לתת לכל אזרח דונם אדמה ועדיין יישאר מקום לכמה מיליוני קנגורו. ולמרות זאת, כשאתה נוסע לשכונות החדשות שנבנות עכשיו סביב פרת', אתה מגלה שחמדנות של קבלנים היא שפה בינלאומית. במקום לנצל את המרחב, המגמה החדשה היא "Subdivision". הקבלנים לוקחים מגרש נורמלי (Block), ופשוט חותכים אותו לשניים. בונים שני בתים דקים וארוכים, אחד מקדימה ואחד מאחורה, כמעט בלי חצר, דבוקים אחד לשני כאילו אנחנו במרכז תל אביב ולא בקצה העולם. הכל כדי למקסם רווח על אותה פיסת אדמה.

אבל מילא הצפיפות- בואו נדבר על האדריכלות. או יותר נכון, על חוסרה. השכונות החדשות נראות כאילו מישהו ישב מול תוכנת הדמיה פשוטה, לחץ Ctrl+C על בית אחד, ואז עשה Ctrl+V על פני רחובות שלמים. הכל נראה בדיוק אותו דבר! קוביות אפורות-לבנות-בז', גגות פח זהים (Colorbond), חלון גדול מקדימה ואפס יצירתיות. הכל משעמם, פרקטי וגנרי. באחת הפעמים שטיילנו בשכונה חדשה כזו, כמעט נכנסתי בטעות לבית של מישהו אחר כי תיבת הדואר, העציץ, והדלת היו זהים לחלוטין לבית שעמדנו לידו שנייה קודם. זו תקלה במטריקס. 

וכן, אני מבין ש"העיקר זה בפנים", ושבתוך הבתים האלה יש מטבחים מהממים מודרניים ועיצוב מטמטם, אבל חבר'ה, אתם בונים מאפס! קצת יצירתיות בחזית! קצת אופי! בבקשה, אל תלמדו מהאדריכלות הישראלית ה״חדשה״. תרימו טלפון לאירופה, תראו איך בונים רחוב עם קסם. זה לא עולה יותר כסף לעשות חלון שלא נראה כמו חרך ירי.

פרק 5: איפה כן מתחבא העיצוב? (החלום ושברו)

ובכל זאת, מדי פעם אתה נוסע ברחוב ורואה בית חדש, מודרני, מדהים ביופיו שגורם לך לעצור את הקורקינט ולהזיל ריר.

אבל איפה הבתים האלה נמצאים? לא בשכונות החדשות הקבלניות, אלא דווקא בשכונות ה״ישנות״ והמבוססות יותר (כמו סורנטו, דאנקרייג או פדברי שלנו). 

מדובר באנשים שהחליטו לעשות משהו שנקרא "Knockdown Rebuild". הם קנו בית ישן משנות ה-70 במגרש ענק, הביאו די-9 שהרס אותו עד היסוד, ובמקומו בנו וילה בעיצוב אישי ומטורף. שם אפשר לראות חיפויי עץ, אבן טבעית, חלונות ענק, ועיצוב שגורם לך לרצות לדפוק בדלת ולבקש לגור להם במזווה.

אני מבין היטב שיש פה משבר דיור חמור. אני מבין שמחירי הבתים בפרת' טסים לשמיים (וקצב העלייה שלהם כרגע הוא המהיר באוסטרליה), ושהריביות חונקות, ושלא לכולם יש מיליון דולר כדי להרוס ולבנות חלום אדריכלי. אבל עדיין, במדינה שכל כך מקדשת את איכות החיים והמרחב הפתוח, הייתי מצפה שקבלנים בשכונות החדשות ישקיעו קצת יותר באופי, וקצת פחות בלדחוס אותנו כמו סרדינים בתוך קופסאות קרטון יקרות.

סיכום: בועת הפלסטיק שלי

בסופו של דבר, אנחנו יושבים בבית השכור שלנו, עם המסילות של החלונות שכבר הספקתי לנקות פעמיים מרוב חרדת ביקורת נדל"ן (Inspection), ונהנים מהשקט.

כן, הקירות דקים, וכן, גדס לפעמים נראית כמו איש שלג בתוך הסלון שלנו בחורף, והבית מבחוץ הוא לא איזה פנינה אדריכלית פלורנטינית. אבל כשג'וני מתגלגל מצחוק על השטיח הרך והנקי מאבק, וליזי ישנה מכורבלת מול פתח החימום- זה מרגיש כמו טירה. גם אם זו טירת קרטון.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.