בלוג 45: פרוטוקול ימי ההולדת, פיתה עם חומוס, ובירה ב-10 בבוקר

אני אפתח בווידוי: אני שונא ימי הולדת. יותר נכון, אני שונא לחגוג לעצמי ימי הולדת. מעולם לא התחברתי לקונספט הזה של "כולם פה בשבילי", המבטים, הציפייה שתתרגש, השירה המביכה הזאת כשמביאים את העוגה ואתה לא יודע מה לעשות עם הידיים.

כשהפכנו להורים, היה לי ברור שאני לא רוצה להנחיל את פסטיבל הלחץ הזה הלאה. גדס, שתמיד מביאה רעיונות מפודקאסטים חביבים שהיא שומעת, הציעה שנאמץ את מסורת "כיסא יום ההולדת". בלי הפקות ענק, בלי מפעיל שצועק במיקרופון. רק כיסא מקושט בבוקר, קצת בלונים, הילד קם, מקבל את תשומת הלב הממוקדת והאינטימית של התא המשפחתי, מתנה, וזהו. זה קסום, זה שקט, וזה שומר על שפיות.

אבל אז... ג'וני הגיע לגיל שאליו לא התכוננתי. הגיל שבו הוא התחיל להיות מוזמן לימי הולדת של ילדים מהגן. ופתאום, מצאתי את עצמי נשאב בניגוד לרצוני לתוך מערכת ההפעלה המורכבת, המדוקדקת והמלחיצה ביותר ביבשת: פרוטוקול ימי ההולדת האוסטרלי.

פרק 1: ה-RSVP, מועצת העירייה, ומבצע "סיירת שולחן" ב-5 בבוקר

בישראל, אישור הגעה (RSVP) ליום הולדת של ילד הוא בגדר המלצה. גם אם ההורים הרימו הפקה בעשרת אלפים שקל, ההזמנה תישלח בוואטסאפ ותסתיים ב-"נשמח לדעת מי מגיע כדי שניערך עם השקיות הפתעה". אתה עונה "אולי", מגיע באיחור כי הילד החליט לאבד את הנעליים ש״רק איתם אני יוצא, אם לא נמצא אותם אני נשאר פה לא זז, שמעת אבא?!״, אח של חתן השמחה מביא חבר מהצופים, ויש ילד שאף אחד לא מכיר שאוכל במבה בפינה. הכל יחסית פלואידי.

באוסטרליה? אתה מקבל מעטפה (או אימייל שמופק ברמה של השקת אייפון) שישה שבועות מראש. ולמטה, באותיות מודגשות שנועדו לחדור לך לנשמה, כתוב: RSVP by 12th of October. ה-RSVP פה הוא לא "נראה, אולי נבוא אם ג'וני ירגיש טוב בבוקר". זה חוזה משפטי מול נוטריון. אם לא אישרת הגעה עד התאריך הנקוב- הילד שלך נמחק מהרישומים. אין לו עוגה, אין לו מקום. ואם אישרת ולא באת? אתה בבלק-ליסט של השכונה. אנשים יצביעו עליך בסופר: "הנה החצוף שאמר שיבוא ולא הגיע, נשארה לנו חצי נקניקייה בגללו".

אבל הקטע האמיתי מתחיל כשצריך לבחור איפה חוגגים. הרי רוב ימי ההולדת נחגגים בפארקים הציבוריים פה. אז המחקר שעשיתי גילה לי שיש שתי דרכים לארגן מקום:

הדרך הראשונה היא הממוסדת: אפשר ממש להזמין סככות (Gazebos) מראש דרך אתר העירייה (The Council). נשמע מתורבת? הבעיה היא שהאוסטרלים הם מתכננים כפייתיים. הם מזמינים את הסככה בפארק ברגע שהאולטרסאונד מראה דופק. עד שאתה, הישראלי שנזכר חודש מראש, נכנס לאתר- הכל תפוס עד שנת 2028.

וכאן נכנסת הדרך השנייה: טקס פגאני של אבות. אם לא הזמנת מקום בעירייה, אבא של ילד יום ההולדת מוקפץ לנוהל "סיירת שולחן". הוא קם ב-5:00 בבוקר. בחושך. הוא נוסע לפארק, פורס מפת פלסטיק של "מפרץ ההרפתקאות" על שולחן קק"ל, קושר שני בלונים לעמוד, ופשוט... יושב שם. עם כוס תרמית של קפה. חמש שעות. כדי "לשטגן" את המקום. אתה עובר בפארק ב-6 בבוקר ורואה עשרה אבות/אמהות אוסטרלים יושבים בשקט, שומרים על הטריטוריה שלהם כמו אריות בסוואנה.

תדמיינו אותי עושה את זה. אני, שהפעולה הפיזית הכי מורכבת שלי ב-5 בבוקר היא לנסות למצוא את השמיכה שגדס גנבה לי בלילה, יוצא לפארק לבד כדי לשטגן שולחן ועל הדרך נרטב כי הילד שלי בחר להיוולד בחורף.

פרק 2: איפה הדיג'יי? (ההלם שבין פארק רונית לבועות סבון)

אחרי כל הלחץ של ה-RSVP, ההזמנות בעירייה וההשתלטות הצבאית על הפארק, אתה מגיע לאירוע בטוח שאתה הולך להיכנס לפסטיבל טומורולנד. הרי בישראל, יום הולדת 4 כבר מזמן יצא מכל פרופורציה. ילדים יוצאים מתוך צדפות ענק עם קונפטי ועשן כבד, יש דיג'יי, מתנפחים בגודל של דופלקס בראשון לציון, ומפעילה שקוראת לעצמה "שוקי-שוק" ולוקחת על שעה וחצי שכר של מנכ"ל בנק. הורים לוקחים הלוואת גישור כדי לחגוג מסיבה.

ואז אתה מגיע לפארק פה... וזה לרוב (אני חוזר אנה- לרוב)... פשוט חמוד. נטול פוזה לחלוטין. 

אין הפקות ענק, אין רמקולים שמפוצצים לך את עור התוף עם רמיקס של "טודו בום". ההפקה כולה מסתכמת במכונת בועות סבון קטנה מפלסטיק (מאלה שקונים ב-Kmart ב-5 דולר), פלייליסט מהספוטיפיי בטלפון של אמא, ואבא שצייר לילדים שפם של חתול עם עפרון איפור של פורים שספק אם יש לו אישור משרד הבריאות.

וזה מקסים! אתה פתאום מבין שלא צריך להרים חופת אש או להביא קוסם שעושה יונים כדי שילדים ייהנו- מספיק לתת להם בלון, לעשות קצת Pass the Parcel (חבילה עוברת), ולשחרר אותם לרוץ על הדשא. האוסטרלים, עם כל העושר, הסירות בחניה והבתים המטורפים שלהם, שומרים על ימי הולדת בווייב של שנות ה-80. הדיסוננס בין התכנון המוקפד לביצוע הרטרו הזה הוא אדיר. זה כל כך אינטימי, צנוע ושפוי.

פרק 3: דיוק שוויצרי (או: אזעקת צבע אדום דמיונית וכולם בורחים)

אבל הצניעות הזו לא מגיעה על חשבון הלו"ז. כשההזמנה אומרת שהמסיבה היא מ-10:00 עד 11:30, כדאי מאוד שתאפסו את השעונים שלכם לפי שעון גריניץ'. 

זמן ישראלי זה המלצה. כתוב 10:00? ב-10:20 אמא של ילד יום ההולדת עוד צועקת על הבעל שהבלונים לא מנופחים, וב-10:45 מגיעים הילדים הראשונים. 

באוסטרליה, 10:00 זה 10:00. הגעת ב-10:07? פספסת את קבלת הפנים, הילד שלך הוכרז כנעדר. הלו"ז של המסיבה מנוהל כמו ספרינט פלאנינג בהייטק. אין רגע דל, הכל מתוזמן:

10:14- תופסת צבעים.

10:27- מפסיקים תופסת צבעים. מי שעוד זז, נפסל.

11:00- חלוקת אוכל כירורגית.

11:35- עוגה.

אבל החלק הכי הזוי הוא הסיום. 12:00.

בישראל, ללכת מוקדם זה אסור. אתה חייב לשבת על כיסא כתר פלסטיק, לשתות את הנס קפה הפושר שלך מכוס קרטון, ולחכות שמישהו יעשה את הצעד הראשון וירים את התיק. 

פה? ב-11:58 כולם מחייכים ומשוחחים בנימוס. ב-12:01... הפארק ריק. נשבע לכם. זה נראה כאילו הופעלה אזעקת צבע אדום שרק אוסטרלים שומעים. האורחים דוחפים את הילד לרכב ונעלמים לתוך הערפל.

ואני? אני אף פעם לא קולט את הרמז. אני תמיד נתקע באמצע ביס מאיזה פאי בשר, לוקח את הזמן, ואז מרים את הראש ומוצא את עצמי עומד לבד עם המארגנים כמו ניצב שנשכח על הסט של "קרובים קרובים". במקום "חן, תארוז את הילד ותתחפף לפני שיזמינו עליכם משטרה על הסגת גבול" יוצא שאני תמיד עוזר לקפל את האירוע כי לא נעים לי שלא הבנתי את המוסכמות. לפעמים אני מוצא את עצמי מתחיל לקפל שולחנות של ימי הולדת אחרים.

פרק 4: רבע פיתה עם חומוס מול שוק הפחמימות (והבירה בבוקר)

בואו נדבר על האוכל. הקולינריה של ימי הולדת ישראליים בשנות ה-90 היא מורשת תרבותית: מגש פלסטיק שעליו מונחים בצפיפות רבעי פיתות, ליד המגש תראו צלחת חומוס, ולידה, בקערת פלסטיק דקיק, הייתם מוצאים ערימה של מלפפונים חמוצים חתוכים לאורך.

האוסטרלים לא מבינים פיתות. וחומוס? חומוס מבחינתם זה ממרח שמורחים על טוסט במקרים קיצוניים. השולחן שלהם נראה כמו חגיגה של מחלות לב. יש פה כמובן את ה-Fairy Bread הבלתי נמנע (לחם לבן, חמאה, וסוכריות צבעוניות), אבל הקטע האמיתי הוא ה-Party Pies (פאי בשר מיניאטורי), ה-Sausage Rolls (בורקס בשר בצורת צינור) וכמובן הנקניקיות האדומות הקטנות, סטייל זוגלובק רק עם שיזוף מחריד. הכל מוגש חם, הכל נוטף קטשופ, והילדים נמצאים בסוכר-ראש שגורם להם לטפס על העצים.

אבל ההלם האמיתי מחכה להורים.

זוכרים שסיפרתי לכם על תרבות האלכוהול פה? מסתבר שזה גולש גם למסיבות הילדים. האוסטרלים (בעיקר השורשיים יותר) פשוט לא מעלים על דעתם שהורים יעמדו בפארק שעה וחצי בלי להרוות את צמאונם באלכוהול.

אני עומד שם ב-10:15 בבוקר. העיניים שלי עדיין חצי עצומות. אני בקושי מעכל את הרוק של עצמי. פתאום, אבא של ילד מהגן ניגש אליי עם צידנית (Esky), פותח אותה ומושיט לי פחית בירה קפואה. "Mate, grab a cold one," הוא אומר לי בחיוך.

אני מסתכל על השעון. אני מסתכל על הבירה. אני מסתכל על ג'וני שרץ עם פיירי-ברד מרוח לו על המצח. בראש שלי אני צועק: "אחי, המוח שלי עדיין בפיג'מה! מה בירה עכשיו?!". במציאות, המוח ההצייתן שלי מהנהן, פותח את הפחית ולוגם כדי לא להעליב את המארח (ואז מחזיר את זה לאיזה מקום רנדומלי בשולחן).

פרק 5: סמול-טוק בארגז החול

החלק הכי מתיש באירועים האלה, יותר מהבירה בבוקר, הוא הצורך לתחזק סמול-טוק. הישראלי שבי רק רוצה לקפוץ ישר לעניינים: "תגיד, הילד שלך כבר גמול? מתי אתם מצליחים לראות נטפליקס?". אנחנו רוצים את התכלס, את הכאב ההורי המשותף. אבל אי אפשר. האוסטרלים מנהלים שיחות סטריליות, מנומסות להחריד, שלא חוצות שום גבול פרטי. אנחנו עומדים שם 40 דקות, והיא שואלת אותי: "Did you catch the footy last night?". אני מהנהן, מחייך עד שכואבות לי הלחיים, ואומר: "ברור, איזה משחק, הכדור האליפטי הזה... משוגע לגמרי. Great weather for a barbie, eh?". הריקוד הדיפלומטי הזה מעייף יותר מריצת 2,000.

סיכום- דילמת החורף והחזרה לכיסא

הפארקים פה הם פתרון מושלם לימי הולדת... כל עוד זה קיץ או אביב. אבל מה קורה בחורף? החורף האוסטרלי הוא אולי לא סיביר, אבל הוא רטוב, הפכפך, ומחסל תוכניות. לארגן אירוע בפארק ביולי זה לשחק רולטה רוסית עם עננים. וכאן נכנסות אופציות ה-Indoor, שהן בדרך כלל מרכזי משחקים ענקיים שעולים כמו משכנתא, והדיוק השוויצרי הופך בהם לעוד יותר נוקשה (משרוקית ב-11:30 ואתה בחוץ). בסוף, אחרי שאנחנו אורזים את ג'וני (ועוד Lolly bag מוגזמת שקיבלנו ביציאה) וחוזרים הביתה מהמסיבות האלה, אנחנו צונחים על הספה, סחוטים מסמול-טוק וקיפול שולחנות. זה הרגע שבו אני מסתכל על גדס, ואנחנו מסכימים פה אחד: איזה מזל שיש לנו את מסורת "כיסא יום ההולדת". זה אולי פחות אוסטרלי, וזה בטח לא כולל בירה ב-10 בבוקר או אבות שקמים בחושך כדי לשמור על עמוד תאורה, אבל זה שלנו.

אולי יום אחד ג'וני ידרוש מסיבת פיירי-ברד עם 20 חברים בפארק, וכשזה יקרה- אני מבטיח לקום מתישהו מוקדם בבוקר עם מפת פלסטיק ולקנות ארגז בירה לשאר ההורים. אבל עד אז? אנחנו נישאר עם הכיסא שלנו.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.

הייתי חייב 🤣