בלוג 46: פסקול של מהגר

אני אתחיל מעובדה חשובה- גדלתי בבית שחי, נושם, ואוכל שלמה ארצי. אצלנו, האיש עם החולצה השחורה, הג׳ינס והמגבת על הכתף הוא לא סתם זמר, הוא מצפן מוסרי. אז אמנם לא עזבתי דרך מרפסת, עזבתי דרך טרמינל 3, טסתי 12,000 קילומטרים עד לעיר הכי מבודדת בעולם, בשביל לגלות שאחד הדברים שאתה מאבד בהגירה- עוד לפני הרישיון הישראלי או השפיות שלך מול משרד ההגירה, הוא הפסקול של החיים שלך.

כי עם כל הכבוד לאנגלית שלמדנו, שפה זה לא רק מילים, זה זיכרון קולקטיבי. בישראל, אתה יכול לעמוד בפקק ברחוב בתל אביב, מישהו שם בוקסה עם "תל אביב יא חביבי תל אביב", והרחוב מתאחד. פה? מצאתי את עצמי בפאב, מוקף באוסטרלים שפתאום בוכים משיר שאני בחיים לא שמעתי. אז איך זה להגיע לארץ חדשה? למה לנו עוד אחת? התשובה מורכבת ומופרעת לחלוטין. ברוכים הבאים למחקר שלי על המוזיקה האוסטרלית.

פרק 1: למה אנחנו כל כך אוהבים להיות עצובים?

כדי להבין את הפער, צריך להבין אותנו. אני זוכר שבתור צעירים (ובתכלס, עד היום), כולנו בחבר'ה הסכמנו בשקט על עובדה מדהימה אחת: הפלייליסט הכי טוב, יפה ואיכותי של הרדיו הישראלי, הוא הפלייליסט שמשודר ביום הזיכרון. 

זה מספר את הסיפור שלנו כעם בצורה כל כך מדויקת. השירים "הכי יפים" שלנו, אלה שחודרים לנו לנשמה, הם השירים העצובים. שירי מלחמות, שכול, אובדן, הגיטרה האקוסטית המייבבת והאקורדים המינוריים- צריך לשיר את זה בצער. כשאנחנו שומעים שמישהו אומר שהוא הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב, משהו נאלם בנו- אנחנו מתחברים דרך המועקה, דרך ה"ביחד" של הכאב. 

האם זה ככה פה? ממש לא.

חיפשתי את המקבילה המלנכולית שלהם, אבל המוזיקה פה, בגדול, מנותקת מאיום קיומי. היא פסקול של שמש ואוקיינוס. גם כשהם עצובים, הם שרים על לנהוג בטנדר בדרך לחוף, על לשתות בירה קרה (Coldie), ועל אהבות שנגמרו. אין להם את כובד המשקל הזה בספוטיפיי, אין להם את הצורך להתנחם דרך טראומה. הפלייליסט שלהם משקף אנשים שלא צריכים לחכות לצפירה כדי להרגיש שייכים. 

פרק 2: מחפשים את שלמה (הפיצול בין הלב לריאות)

הייתי חייב להבין מי הקונצנזוס שלהם. חקרתי קצת, ואם תשאלו אוסטרלי ותיק מי ה"שלמה ארצי" שלו, תקבלו שתי תשובות שמשלימות אחת את השנייה. מצד אחד, יש להם את פול קלי (Paul Kelly). הוא מספר הסיפורים שלהם. האיש עם הגיטרה שמספר את אוסטרליה האמיתית- על כבישים אינסופיים שאין בהם קליטה, על אהבות שנגמרו, ועל קמפינג בחולות. הוא הלב והנשמה של המוזיקה המקומית, זה ששומעים בטנדר. ההבדל היחיד הוא שבמקום לנגב זיעה עם מגבת בקיסריה כמו שלמה שלנו, פול קלי כנראה מנגב שמן מנוע אחרי שנתקע עם הרכב ב-Bush. 

אבל אם פול קלי הוא הלב של האוסטרלים, אז יש בחור בשם ג'ון פרנהאם (John Farnham) שהוא הריאות. ולמה ריאות? כי יש לו שיר קדוש משנת 1986 שנקרא "You're the Voice". אם השיר הזה מתנגן בפאב, לא משנה מה השעה, מתרחש קסם. הברמנים עוצרים, השיחות נקטעות, ופאב שלם קם על הרגליים. הם מניפים את הפיינטים של הבירה באוויר וצורחים את הפזמון עם ורידים בולטים בצוואר (ויש שם גם סולו חמת חלילים, אל תשאלו).

איך אני אתאר לכם את זה? תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה. ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים. ככה בדיוק הם נראים באותו רגע. ואני, כישראלי שרק רוצה להשתלב, מנסה לשנן את המילים ומתחיל למלמל לעצמי "יה יה יה, ווהו!" כדי להרגיש חלק.

פרק 3: תעלומת הרחבה בחתונה

בישראל, אירוע בלי מוזיקה מזרחית הוא אירוע פגום. בחתונה בארץ, אחרי הריקוד הראשון, הדיג'יי שובר לעומר אדם או משה פרץ, והרחבה הופכת לקרב הישרדות. זיקוקים עפים, עניבות נפתחות, ודודות קופצות כאילו אין להן מיניסקוס. המזרחית הפכה עם השנים למוזיקת הפריקה הלאומית שלנו. באוסטרליה? אין דרבוקות.

אז מה הם שמים ב-23:00 בחתונה כשהם רוצים להרים את הרחבה לשמיים? רוק-פופ-אמצע-הדרך (לפחות זה מה שהבנתי מהתחקיר שעשיתי- טרם הוזמנתי לחתונה פה). השיר שמרסק פה חתונות נקרא "The Horses" של דריל בריית'וויט (Daryl Braithwaite). שיר רוק-פופ סופר רגוע. בישראל היו שמים את זה אולי בזמן קבלת הפנים ליד הבורקסים. אבל פה? זה כמו סם הזיה. כשהפזמון מתחיל, אנשים לבנים שביום-יום מתנצלים בפניך אם אתה דרכת עליהם בסופר, מאבדים את העשתונות, מחבקים אחד את השני, ומייללים לשמיים על סוסים. כנראה שזה נכון שגברים עושים דברים כלל לא הגיוניים. האוסטרלי הלבן הממוצע נולד עם קצב משלו, וזה קצב של 45 פעימות לדקה עם דמעות בעיניים.

עוד קונטנדר הוא Cold Chisel - Khe Sanh, שיר אוסטרלי אסלי שמעודד שירה בציבור. בכלל, למדתי פה חוק פיזיקלי חדש: כל שיר שמעודד שירה המונית, מקבל אוטומטית אקסטרה נקודות בקרב האוסטרלים. אבל פה נכנס הדיסוננס ששורף לי את המוח: כשאתה מתעמק קצת במילים של Khe Sanh, אתה מגלה שזה בכלל שיר קשוח ומדכא על חייל אוסטרלי שחזר ממלחמת וייטנאם עם פוסט-טראומה ולא מצליח למצוא את עצמו. בישראל, שיר על חייל עם פוסט טראומה היה מקבל ביצוע אקוסטי, כולם היו לובשים חולצות לבנות, ומשדרים את זה בטקס רבין עם תאורה כחולה ברקע. באוסטרליה? הם עומדים בפאב ביום שישי בערב, מחזיקים פיינט, מחבקים את החבר הכי טוב שלהם, וצורחים את הפזמון באושר עילאי כאילו הרגע הם זכו בלוטו.

פרק 4: טקס הקללות ההרמוני (איך מקללים בנימוס בפזמון)

ואם אנחנו בענייני מוזיקה המונית (Pub Rock), לאוסטרלים יש להקת רוק ותיקה בשם The Angels, עם שיר שהפך לקלאסיקה שנקרא "Am I Ever Gonna See Your Face Again". שיר רוק סבבה לגמרי. אבל לקהל האוסטרלי יש מסורת של עשרות שנים: בכל פעם שהזמר שר את שורת הנושא, כל הקהל (ואני מדבר איתכם על אבות, אימהות, סבתות וילדים) צועק בחזרה במקהלה מתואמת להחריד: "No way, get fucked, fuck off!".

הייתי בהלם. הרי זו אומה של אנשים שאומרים "No worries" ו-"Sorry" כדי לא לפגוע, ועוצרים כדי לחייך לך ברחוב! פתאום הם הופכים למקהלת קללות? כן. הם פשוט צועקים "תזדיין מפה" באהבה ובהרמוניה. לאן נעלמו הילדים המנומסים?

סיכום: אחרי הכל את שיר (באנגלית עם מבטא)

ההגירה שוללת ממך את הפסקול הישן, ודוחפת לך פסקול חדש שלא תמיד מתיישב לך על הלב. מדי פעם, ביום שישי בצהריים כשאני בדרך חזרה מהעבודה, ספוטיפיי דואג לבחור להשמיע לי איזה שיר של שלמה ארצי. ואני שר איתו, עם אותו זמר מחופש את השירים מאתמול, שאיש לא יבין, שאיש לא יתפוס. לפחות לא פה בפרת׳.

אבל לאט לאט, אני מתחיל להבין את הקצב שלהם. אולי אני עדיין לא בוכה מ-"The Horses" ואולי אני לעולם לא אלך להופעה של פול קלי, אבל כשבפעם הבאה שיתנגן בפאב השיר של The Angels, אני מבטיח להיות הישראלי שיעמוד שם ויצעק עם כולם בהרמוניה: "No way, get fucked, fuck off!". מי אמר שאנחנו לא משתלבים?

נסיים עם מצעד 5 השירים האהובים על חן של שלמה ארצי האחד והיחיד- מוזמנים להסכים או להגיד שאני צודק בתגובות:

• אבסורד
• ארץ חדשה
• אחרי הכל את שיר
• הייתי
• וכבר עבר די זמן

בונוס- וכנראה השיר הכי רלוונטי שלו למה שקורה במדינה בשנים האחרונות ואף אחד כמעט לא מכיר: אוטובוס מס׳ 1.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good

כל הזכויות שמורות לשלמה ארצי- מוזמנים לחפש את השורות השזורות בכתבה מהשירים שלו.