בלוג 52: אין גדולה כמו בית"ר FREO

אחרי הפוסט הקודם, שבו צללנו עמוק לתוך הפסיכולוגיה של ההגירה, לחרדות ולמיתוס "הדף החלק", הרגשתי שהמוח שלי (ושלכם) צריך קצת חופש. אז השבוע רציתי לכתוב על משהו קליל. משהו שלא דורש ניתוח אנתרופולוגי כבד, אלא רק בירה, כדור ביצתי, ו-55,000 אנשים שצורחים יחד.

ביקשתי מג'וני וגדס ללבוש דחוף סגול, וללכת לראות משחק פוטי (Footy- כדורגל אוסטרלי). בישראל, ספורט זה מלחמה. פה? ספורט זו דת, אבל דת מהסוג המכיל, השמח, זה שכולל המון בירה והפעלות לילדים. ברוכים הבאים להצגה הכי טובה בעיר.

פרק 1: קונצרט של קולדפליי או אירוע ספורט?

בואו ניזכר רגע איך נראית הליכה למשחק כדורגל בישראל. אחד הסיפורים שאבא שלי הכי אוהב לספר עליי, הוא מהפעם הראשונה שהוא לקח אותי למשחק כדורגל בארץ כשהייתי ילד קטן. הוא מספר שבמחצית, אחרי שבהיתי מוקסם באוהדים ביציע זורקים בקבוקים על השופט, הסתובבתי אליו ושאלתי בעיניים תמימות: "אבא, גם אני יכול לקבל בקבוק לזרוק על הבחור ההוא עם החולצה השחורה?". כמובן שזה היה המשחק האחרון שהלכתי אליו בילדות (עד שהתבגרתי, והבנתי שהשופט לא תמיד בן זו.. 😜).

בארצנו הקדושה כדורגל זה אירוע שלרוב טומן בחובו סיכוי סביר שתחזור הביתה עם טראומה, צפצופים באוזניים וריח של אבוקות בשיער. אתה מתקרב לאצטדיון (בלומפילד, טדי, סמי עופר you name it), והאוויר מתוח כמו לפני מבצע צבאי. פרשים של המשטרה על סוסים עושים פטרולים על המדרכות, שוטרי יס"מ עם מבט רצחני בעיניים בודקים אותך במגנומטרים כאילו אתה מבריח אורניום מועשר, ויש ריח כבד של אבוקות, נקניקיות בלחמנייה זולה, וגרעינים שחורים. אתה מחזיק לאבא את היד חזק, מנסה לנווט בין שילוט לא ברור על הרצפה, ומתפלל שאף אחד לא יזרוק עליכם כוס קולה (במקרה הטוב) מהיציע העליון.

ואז אתה מגיע לפרת׳, לאצטדיון "אופטוס" - ה- Optus Stadium. האצטדיון הזה נבנה יחסית לאחרונה ועלה איזה מיליארד וחצי דולר, והוא נראה כמו חללית שנחתה על גדות נהר הסוואן. כדי להגיע אליו, אתה נוסע ברכבת (ולא מרגיש כמו סרדין!) או הולך על גשר הולכי רגל עצום ויפהפה (Matagarup Bridge). ופתאום אתה קולט שמשהו פה דפוק: אנשים מחייכים אליך לאורך כל הדרך. 55,000 איש זורמים פנימה, בשקט. איפה הסוסים?! איפה המשטרה שדוחפת אותך לגדר?! אין. אנשים מגיעים עם עגלות תינוק, סלי פיקניק מהבית (מותר להכניס כמעט כל אוכל למשחק). זה לא מרגיש כמו דרבי, זה מרגיש כאילו כולם בדרך להופעה של קולדפליי.

מחוץ לאצטדיון מתנהל הפנינג פסיכי. עמדות ציורי פנים, מסלולי מכשולים שבהם ילדים בועטים כדורים למטרות, לוחמי אש שנותנים לילדים לירות בזרנוק להשקות עצים ועוד ועוד ועוד. ג'וני היה באקסטזה עוד לפני שראינו כדור אחד.

ובפנים? הכל מתוקתק. השומרים מחייכים ואומרים לך "Enjoy the game, mate!". אין קומבינות, אין "אחי, אני רק קופץ לראות חבר ביציע ג' ואני חוזר", והאוכל... במקום גרעינים שמישהו יורק לך על העורף, יש פה דוכני פאי בשר, המבורגרים אמיתיים, וברים שמוזגים פיינטים של בירות בוטיק קפואות. ישבתי בכיסא שלי והייתי בטוח שבטעות הגעתי לאופרה.

פרק 2: האלים היווניים והאיש המבולבל עם המים (מה החוקים לעזאזל?!)

אז מתיישבים, מצטיידים בבירה ופאי, ומתחיל המשחק. למי שלא ראה משחק AFL (Australian Football League) מימיו, קחו את כל מה שאתם יודעים על כדורגל, כדורסל או אפילו פוטבול אמריקאי- ותזרקו לפח.

על מגרש אליפטי ועצום (שמשמש גם לקריקט, ולוקח בערך שבוע לרוץ מקצה לקצה), מסתובבים 36 גברים. אבל אלה לא סתם גברים. הם נראים כמו אלים יווניים שהונדסו גנטית במעבדה. שני מטר גובה, שרירים משורגים, אפס אחוזי שומן. והלבוש? קורע מצחוק. הם לובשים גופיות צמודות (Sleeveless) ומכנסיים קצרים... אבל ממש קצרים. ברמה שגורמת למורה להתעמלות משנות ה-80 להסמיק.

המשחק עצמו הוא כאוס מרהיב ונטול מיגון. הם רצים מרחקים של מרתון, בועטים את הכדור לשמיים, ואז פתאום קופצים אחד לשני על הכתפיים והראש כדי לתפוס את הכדור באוויר (מה שנקרא "Mark"). הם מתנגשים אחד בשני במהירות של 40 קמ"ש, בלי קסדה, בלי מגנים, לפעמים אפילו בלי מגן שיניים.

בכדורגל האירופאי או הישראלי, אם שחקן מקבל מכה קטנה בקרסול, הוא עושה 14 גלגולים על הדשא, מחזיק את הפנים, וצועק לאמא שלו שתיקח אותו למיון. פה? שחקן מקבל ברכייה לפנים, יורק קצת דם, מסדר את המכנס הקצרצר שלו, וממשיך לרוץ כאילו הרגע עקץ אותו יתוש.

אבל הדבר שהכי שרף לי את המוח זה האנשים הנוספים שפתאום מתרוצצים על המגרש. כמעט בכל ספורט, אם מאמן רוצה לתת הוראה, הוא עומד על הקווים וצורח עד שהוא מאבד את הקול או לוקח פסק זמן. בפוטי? באמצע המשחק- בזמן ש-30 משאיות אנושיות רצות אמוק ובועטות כדור- פתאום מטיילים להם על המגרש גברים ונשים בחולצות זוהרות! אלה ה"ראנרים" (Runners) והצוות הרפואי. מתברר שלעוזרת מאמן, או לאיש המים, מותר פשוט להיכנס לדשא בזמן משחק. המשחק לא עוצר! אתה מסתכל למגרש, ופתאום מתוך שום מקום צץ דוד חביב בן 50 עם כרס קטנה וחולצה ורודה זוהרת, הולך בנינוחות באמצע שדה הקרב, מחלק בקבוקי מים לשחקנים, לוחש להם הוראות באוזן ("המאמן אמר שתשמור על ההוא עם השפם"), ורץ חזרה החוצה.

זה נראה כאילו מישהו מהקהל הלך לאיבוד בדרך לשירותים, מצא את עצמו באמצע המגרש, ואף אחד לא עושה מזה עניין! הם מתמרנים בין הענקים האלה כמו נינג'ות. תדמיינו אפסנאי של קבוצה בליגת העל בארץ נכנס למגרש, מחלק טרופיות לשחקנים, ויוצא. פשוט הזיה אדירה.

פרק 3: קהל של חנונים (או: למה אף אחד לא מקלל את אמא של השופט?)

ואם כבר מדברים על שוני, חייבים לדבר על הקהל. בארץ, יש לנו יחסי אהבה-שנאה עם הספורט שלנו. אתה יושב ביציע, והמטרה העיקרית היא פריקת זעם. אם חלוץ מקבל כדור מול שער ריק ומחטיא- באותו רגע, הקהל מקלל לו את אמא, את אחותו, את המורה שלו מכיתה ג', ואת הפקיד שאישר לו את המשכנתא. קללה היא שפת האם של האוהד הישראלי, ושנאה לקבוצה היריבה היא הדלק. כדי לחצוץ בין הקהלים בארץ מקימים חומות של פלסטיק, רשתות דיג, ומציבים פלוגת מג"ב שחוצצת בין המחנות.

באוסטרליה? הגעתי לאצטדיון וחיפשתי את "כלוב האורחים". איפה שמים את האוהדים של הקבוצה היריבה כדי שלא יזרקו עליהם מצתים? התשובה: הם יושבים לידך. 

קהל הבית וקהל החוץ יושבים מעורבבים לגמרי באותו יציע. אוהד של הקבוצה היריבה, לבוש בחולצה שלהם מכף רגל ועד ראש, יושב ממש בכיסא לידי. אנחנו שותים בירה מאותו הבר, חולקים את אותו תור לשירותים, וכשהקבוצה שלו מבקיעה- הוא קם, מוחא כפיים, צועק "Good job, mate!", ואף אחד... לא זורק עליו כוס גרעינים! אף אחד לא יורק עליו! אנשים מסביבו פשוט מהנהנים אליו בנימוס. המוח המזרח-תיכוני שלי פשוט קרס. הייתי בטוח שזו מלכודת. ואז הגיע רגע השיא. שחקן של הקבוצה שלנו רץ מול השער, פספס בעיטה פשוטה שיכלה לנצח את המשחק, והכדור עף ליציע. הכנתי את עצמי. לקחתי אוויר, חיממתי את הגרון, וחיכיתי לשאגת הבוז- אבל במקום זה? הקהל מסביבי מוחא כפיים! אנשים צועקים לשחקן: "Good effort, mate!" או "Unlucky, buddy!". 

פרק 4: איך הפכתי לאולטראס בלי לדעת את החוקים

בפרת' יש שתי קבוצות: ה-West Coast Eagles (או בקיצור: וולדמורטים), וה-Fremantle Dockers (פריו/דוקרס). כשהגענו לפה, מהר מאוד הבהירו לי שאי אפשר להישאר ניטרלי. אתה חייב לבחור צד. 

האיגלס הם הקבוצה העשירה, הוותיקה, זו שיש לה אליפויות ותקציבי ענק. הם ה"מכבי תל אביב" של מערב אוסטרליה. לעומתם, הדוקרס מגיעים מעיר הנמל פרמנטל. הם קבוצת הפועלים, האנדרדוג הנצחי, אלה שתמיד סובלים, שתמיד כמעט מגיעים אבל בסוף נשבר להם הלב. אחרי שקלול מעמיק של ההיסטוריה והפילוסופיה- ובעיקר כי הצבע שלהם סגול והם נראים לי יותר מגניבים, קיבלתי את ההחלטה. בחרתי בדוקרס. להלן, "הפועל ירושלים" של מערב אוסטרליה.

ומאותו רגע? אני אוהד שרוף. ג׳וני הולך עם חולצה שלהם לבית ספר. אני אוכל רק חצילים. מנקד כל אות עם סֶגוֹל. כששואלים אותי מי הקבוצה הכי טובה בעולם, אני עונה בלי למצמץ "הדוקרס! אין גדולה כמו בית"ר פריו!". אני מוכן לריב עם אוהדי איגלס ברחוב (סתם, אני מנומס, מקסימום אעשה להם פרצוף מתנשא בסופר כשהם קונים חלב).

לגבי החוקים- תכלס, אתה לא באמת חייב ללמוד אותם לעומק. בהתחלה המגרש נראה כמו כאוס מוחלט של אנשים שקופצים אחד לשני על הראש. אבל אחרי כמה משחקים, פתאום זה מקבל צורה. אתה מתחיל לזהות דפוסים (Patterning), קולט את הקצב, ומבין מי נגד מי. למשל, שיטת הניקוד. יש שם 4 עמודים. אם בעטת באמצע, קיבלת 6 נקודות (גול). אבל אם החטאת את האמצע ופגעת בקורה או בעמוד הצדדי? קיבלת נקודה אחת (Behind). אתם קולטים את רמת ההכלה של הספורט הזה? זה הספורט היחיד בעולם שנותן לך פרס ניחומים על זה שלא הצליח לך! "לא נורא חמוד, פספסת את המטרה לגמרי, קח נקודה על המאמץ".

אבל כשמישהו כן מבקיע גול? המגרש הופך למסיבה. פה כל גול הוא פסטיבל. שמים מוזיקה בפול ווליום, הקהל שר, רוקד, וזה מרגיש כמו מסיבת טבע ענקית וסגולה. ולא חסרים גולים במשחק הזה.

וכהמשחק רץ, אתה יושב להנאתך ביציע ומשחק אותה מבין. דוגמא- יש חוק אחד בפוטי שאם תופסים שחקן עם הכדור והוא לא מוסר בזמן, הקהל צורח מילה אחת: "Balllll!". אני לא באמת מזהה מתי זה קורה, אבל ברגע ש-50 אלף איש מסביבי שואפים אוויר, אני מיד נעמד וצורח איתם כאילו חיי תלויים בזה. גדס מסתכלת עליי מהצד ואומרת: "אתה בכלל יודע למה צעקת עכשיו?", ואני עונה לה: "ברור! היה פה פאול ברור של חוק... ה... כדור האליפטי. יאללה FREO!".

סיכום: לא צריך להבין כדי להתאהב

בקיצור, גם בלי ללמוד את כל הניואנסים האלה, אתה פשוט נהנה מהחוויה. זה בילוי משפחתי מושלם. אתה יושב עם הילד, המשחק זורם מהר (כי כמעט ואין הפסקות פציעות שבהן שחקנים מתגלגלים על הדשא שעה כמו בכדורגל שלנו), כולם מסביבך שמחים, אוכלים פאי בשר שומני, ומעבירים אחר צהריים מושלם באוויר הפתוח. 

זו באמת ההצגה הכי טובה בעיר. 

אני לא יודע איך תיגמר העונה הזו, ואם הדוקרס שלי שוב ישברו לי את הלב, אבל דבר אחד בטוח: שנה הבאה, אנחנו עושים מנוי. GO FREO!

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.