בלוג 55: אובססיית התעודות האוסטרלית (או: עוד כרטיס פלסטיק לאוסף)

ישראל היא אומת הסטארט-אפ, אבל המנוע האמיתי שמניע אותה הוא לא קוד, לא אלגוריתמים, אלא שתי מילים קדושות: "יהיה בסדר". גדלנו בתרבות של אלתור. בישראל, הניסיון, התושייה והביטחון העצמי שלך קובעים הכל. "אתה יודע לנהל פרויקט?"- ברור. "אתה יכול לארגן לנו בר לאירוע?"- קל. המערכת הישראלית בנויה על אנשים שקופצים למים ומגלים איך לשחות תוך כדי תנועה. אם אתה נראה כאילו אתה יודע מה אתה עושה- אתה כנראה יודע.

ואז, אתה מעביר את החיים שלך לאוסטרליה. ואתה מגלה שנחתת במדינה שבה המשפט "סמוך עליי" לא רק שלא עובד, הוא גורם לאוסטרלים לקצר במוח. פה, אי אפשר פשוט לעשות דברים. המערכת לא סומכת על המילה שלך, ולא מעניין אותה שהיית מנהל בכיר בארץ או רס"פ בצנחנים. היא סומכת רק על דבר אחד: שיש לך כרטיס פלסטיק ממשלתי שמסתיים במילה "Certificate". קוראים לזה פה "Tickets", וזה הולך לשנות לכם את כל מה שחשבתם על שוק העבודה האוסטרלי.

פרק 1: מותה של הקומבינה (או: למה אני צריך תואר כדי למזוג בירה?)

בואו נתחיל מהבסיס. נניח שאתה צעיר שרק נחת פה, או סתם בן אדם מבוגר שרוצה לעשות קצת כסף מהצד כברמן בפאב המקומי עד שימצא את העבודה ה"אמיתית" שלו. בישראל, שואלים אותך: "אחשלו, אתה יודע למזוג חצי ליטר בלי שיהיה יותר מדי קצף?". אתה אומר "כן", ומתחיל לעבוד באותו ערב. באוסטרליה, אם תיגע בברז של הבירה בלי רשות, אתה והבעלים צפויים לקנס שיגרום לכם למכור כליה. כדי למזוג אלכוהול ללקוח, אתה חייב להוציא תעודה שנקראת Responsible Service of Alcohol או, RSA בקיצור.

אתה אשכרה צריך לשלם כסף, לעבור קורס, ולצלוח מבחנים שבהם מסבירים לך מה האחריות המשפטית שלך אם לקוח שתה יותר מדי ויצא לרחוב. בהתחלה אתה לא מבין "בשביל מה הטופסיאדה הזאת". אבל זו השיטה פה. יכול להיות שזה כי הם מעוניינים להמעיט את התחום האפור. רוב הדברים כבר מוגדרים מראש (גם משפטית), וכדי להיכנס למשחק- אתה פשוט חייב לאסוף את ה"טיקטים" הנכונים.

פרק 2: סיווג ביטחוני לחיתוך אבטיחים (ה-WWCC ככרטיס כניסה)

הדבר הזה מתגלה במלוא עוצמתו כשזה מגיע לעבודה עם ילדים. בישראל, מקצועות הם לרוב דבר גדול ומוחלט. אתה "מורה", אתה "גננת", ״הייטקיסט״, או שאתה כלום. באוסטרליה, השוק מפורק להמון תת-מקצועות ונישות. נניח שאתה מחפש עבודה זמנית, או שאת רוצה להיכנס למערכת החינוך כמלווה, סייע מחליף, או מדריכת חוגים. הדלת נעולה בפלדלת. אבל יש לה מפתח קסם אחד: WWCC - Working With Children Check.

זהו אישור ממשלתי שדורש בדיקת רקע פלילי (Police Clearance) לכל אדם שנושם ליד ילדים באוסטרליה- מעוזר מאמן כדורגל, רופא שיניים, דרך בייביסיטר, ועד ההורה שמתנדב לחתוך אבטיחים ביום ספורט של הגן, כל אחד מהם חייב את התעודה הזו (את זאת ספציפית אני ממליץ לאמץ לישראל דחוף).

עבור הרבה מהגרים ישראלים, צעירים ומבוגרים כאחד, התעודות האלו (WWCC, קורס First Aid, וכדומה) הן השער הכי מהיר להיכנס לשוק העבודה המקומי. במקום לחפש חודשים את ה"תפקיד המושלם" שתואם את התואר שעשיתם בארץ, אתם מוציאים כמה "טיקטים" בסיסיים, ופתאום נפתחות לכם עשרות דלתות לתעסוקה. אבל.. זה דורש גמישות מחשבתית אדירה. וגם קצת זמן. אתה יכול לראות בני 40, שניהלו כבר צוותים, יושבים בכיתה עם חבר'ה בני 20 ומבצעים הנשמה מפה לפה על בובת פלסטיק כדי לקבל את תעודת העזרה הראשונה שלהם. למה? כי באוסטרליה, כדי להתקדם, לפעמים צריך לקפל את האגו, לשבת על הכיסא, ולהביא את הנייר שמאשר שאתה קיים.

פרק 3: תואר אקדמי מול "אשת הסוכרייה" (לנפץ את החלום של האמא היהודייה)

כדי להבין את אובססיית התעודות פה, צריך להבין את ההבדל המהותי ביותר בין התרבות הישראלית, לפחות בעיני רוחי, לאוסטרלית. בישראל, גדלנו על ברכי החרדה של האמא היהודייה הפולנית/צ׳רקסית/עיראקית. המסלול יחסית ברור: בגרות מלאה, צבא, פסיכומטרי, ותואר באוניברסיטה (רצוי משפטים, רפואה, הנדסה או לפחות מדעי המחשב- תלוי בתקופה). אם אין לך תואר אקדמי בישראל, מנהלים יסתכלו עליך במבט ששמור לאנשים שנוסעים בקורקינט שיתופי על השוליים באיילון. התואר הוא לפעמים, לצערי, חזות הכל.

באוסטרליה? קחו את החלום של האמא היהודייה, ותזרקו אותו לאוקיינוס ההודי. המדינה הזו מונעת על ידי "Trades" (מקצועות עבודת כפיים) ותעודות מקצועיות (ה-TAFE המפורסם- מוסדות ההכשרה של אוסטרליה). התעודות פה שוות משקל, ולפעמים הרבה יותר, מתואר אקדמי.

הדוגמה האבסורדית שאני מצאתי לזה (ומעוררת קנאה?) היא תופעת ה"לוליפופ" (Lollipop Men/Women). אתם נוסעים בכביש, יש עבודות תשתית. מולכם עומדת גברת בחולצה זוהרת, מחזיקה שלט שכתוב עליו בצד אחד "STOP", ובצד השני "SLOW". היא מסובבת את השלט. זה כל התפקיד. בישראל, התפקיד הזה כנראה לא קיים, ואם כן, הוא מאויש על ידי בחור עצבני שצועק עליך "סע סע, על מה אתה מסתכל?!". פה? אשת הלוליפופ היא אשת מקצוע. כדי לעמוד שם ולסובב את השלט הזה, היא הייתה צריכה להוציא תעודת בטיחות ("White Card") ותעודת בקרת תנועה. ולמה זה מעורר קנאה? כי בזכות התעודות האלו, אשת הלוליפופ יכולה להרוויח משכורת מכובדת, למרות שאין לה תואר אקדמי במדעי הסוכרייה.

פרק 4: סטירת הלחי לאגו (ופתיחות מחשבתית ככלי הישרדות)

וזה מביא אותנו לנקודה של הרבה מהגרים שמנסים להיכנס לשוק העבודה פה. אתה נוחת באוסטרליה עם קורות חיים ענפים יחסית. היית סמנכ"ל, היית מנהלת מחלקה, קרעת את התחת בארץ ובחו״ל. אתה בטוח שהחברות פה יחטפו אותך. ואז אתה שולח קורות חיים ו... כלום. דממת אלחוט. למה? כי אין לך "ניסיון מקומי", וחשוב מזה- חסרים לך ה"טיקטים" הנכונים.

לפעמים, כדי להצליח באוסטרליה, אתה חייב לעשות לחצן מצוקה לאגו הישראלי שלך ולכבות אותו. השוק פה דורש פתיחות מחשבתית ברמה שלא הכרנו. המקצועות בארץ הם לא בהכרח המקצועות שקיימים פה, והם מפורקים להמון תתי-התמחויות. יכול להיות שהדרך שלך להיכנס לחברה גדולה היא בכלל לא דרך התואר הנוצץ שלך מהארץ, אלא דרך קורס מקצועי של חודש שעשית פה כדי לקבל תעודה ספציפית שהם דורשים.

זו סטירת לחי, אבל היא סטירת לחי מעוררת. אין פה שום בושה בלהיות בן 40, בעל משפחה וניסיון של 15 שנה בהייטק, שפתאום מוצא את עצמו יושב בכיתה קטנה, לומד על תקנות בטיחות אש, קורס עזרה ראשונה, או מוציא רישיון למלגזה כדי להתחיל לעבוד ולהכניס כסף. זה לא אומר שנכשלת. זה לא אומר שחזרת אחורה. זה אומר שהבנת את כללי המשחק של הלוח החדש שעליו אתה משחק עכשיו. 

סיכום: אז איפה מניילנים את הכרטיס?

אוסטרליה היא אולי Nanny State. היא האמא הפולנייה (עם המבטא הבריטי והשמש היוקדת) שלא נותנת לך לצאת החוצה בלי סוודר, קרם הגנה, ואישור חתום מרופא. היא הוציאה לי את עוקץ ה"חלטורה" מהנשמה. להבין ש"סמוך עליי אחי" זו אולי דרך נהדרת להרים אירוע מחתרתי בתל אביב, אבל כדי לחיות ולעבוד בשקט בפרת'- יש סיכוי שמתישהו זה יצריך ממך תעודה.

ויש מצב שלחיות באוסטרליה ידרוש מכם להבין שהמערכת לא מחפשת גיבורים שמאלתרים פתרונות תוך כדי תנועה. היא מחפשת כרטיסים. היא לקחה את המושג "יהיה בסדר" הישראלי, והחליפה אותו ב"תראה לי את הנייר הרשמי שמאשר שכנראה יהיה בסדר".

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.