#1 למה לי הרפתקאות עכשיו?

הכל בגלל ההורים

כשהייתי בת 4 ההורים שלי לקחו אותי ואת אחי בן השנתיים וחצי לצפון מדינת ניו יורק, שם אבא שלי עשה את הפוסט דוקטורט שלו באוניברסיטת קורנל. לא היו אז שיחות וידאו, בקושי שיחות היו… אמא שלי הייתה צריכה לתאם במכתב יום ושעה שהיא תתקשר ותבקש מהמזכירה לחבר אותה עם המספר בישראל, ממש ימי קדם. אני זוכרת שאמרו לי אז ש״יום אחד יהיו טלפונים שאפשר לדבר ולראות את הצד השני״ זה היה נראה כמו עתיד רחוק ומשוגע. והנה הגענו.

אני בטוחה שההורים שלי הם אלו שהחדירו בי את יצר ההרפתקנות ואת יכולת ההסתגלות למקומות חדשים, כי עברנו כל כך הרבה דירות עד שהשתקענו בגליל. כל פעם הייתי צריכה להכיר חברים מחדש, להתרגל למקום חדש ולמצוא את השגרה מחדש. רק עכשיו, מאז הילדים - אני מוצאת את המקום הזה של רצון בשגרה, רצון לתכנן קדימה ולא ישר ללכת על כל דבר שמגיע לכיווני. 

אבל בואו נתחיל מהמעבר.

קופצים למים הקרים של פרת׳

כשתום ואני דיברנו על המעבר לאוסטרליה, זה היה נראה כמו חלום רחוק. אני בכלל הייתי במצב שבו לא הייתי מסוגלת לעזוב את ההורים שלי, מאחר ואבא שלי היה חולה וחשבתי שלעולם כבר לא ארצה לעזוב. הוא נפטר ב-2018, קצת אחרי החתונה שלנו והתקופה שלאחר מכן הייתה קשה מאוד. אחרי חצי שנה של אבל, נכנסתי להריון והתחלנו שוב לדבר על המעבר, התכנון היה רק לשנה - לתכנית תואר שני של תום. מבחינתו זה לא היה רק לשנה, אלא ״בין שלוש לחמש שנים״. שורות אלו נכתבות אחרי 5.5 שנים ועוד סופרים.

הוא יצר קשר עם ״קמפוס לימודים״ שעזרו לו למצוא ולתקשר עם אוניברסיטאות מתאימות, ואחרי בחינה של כל הפרמטרים הוא נסגר על אוסטרליה. השפה הייתה מרכיב חשוב בהחלטה, בריזביין ופרת, היו על הכוונת, ומכל המקומות בעולם - נחתנו על פרת׳, העיר המבודדת בעולם שנמצאת במערב אוסטרליה, 5-6 שעות טיסה מסידני ומלבורן.

לא עשינו הכנה מספקת - אני עם תינוקת בת כמה חודשים התעסקתי רק בלארוז את הבית. תום היה בטוח שתהיה לנו עזרה מהאוניברסיטה (מה שהיה נכון, אבל לא ידענו מה זה כולל) וניסה להבין כמה עולים בתים להשכרה ״הנה תראי, אפילו יש בריכה!״ - בדיעבד, לא היה לנו מושג ירוק על מה באמת קורה בשוק הבתים באוסטרליה.

התחלנו כשוקיסטים

לעבור לאוסטרליה זה חלום שהתגשם לנו. עכשיו אנחנו אחרי 5.5 שנים שבהם השגנו תושבות קבע ונכון לכתיבת שורות אלו - מחכים לאזרחות, אבל כשחולמים - אף פעם לא מדמיינים את הקשיים שבדרך. היו הרבה קשיים, הרבה חוסר ודאות, הרבה דמעות ואי אפשר להגיד שזה מאחורינו. להגר מישראל אף פעם לא היה בתכנון שלנו, אבל אחרי השנים האלה, כואב להגיד שכרגע - אנחנו בוחרים להישאר רחוקים.

מה הלאה?

בפוסטים הבאים אשתף בחוויות שלנו מהמעבר, מהשהייה באוסטרליה, משוק הבתים והעבודה, ההורות והחיים בכללי. אם יש לכם שאלות או בקשות לנושאים - מוזמנים לכתוב לנו.